היכן היא ארץ גרר?

 

בפרק כ' מתואר שאברהם הלך אל ארץ גרר, בה מלך אבימלך.

בפרק כ"ו מתואר שיצחק הלך לגרר בזמן שהיה רעב בארץ, "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים" (כ"ו, יב). כלומר: בזמן שבבאר שבע היה רעב, בגרר היה שפע יבול.

היכן היא אותה ארץ גרר?

מסתבר שגם אברהם ירד מבאר שבע לגרר מפני הבצורת. אם כך, התנאים האקלימיים וההידרולוגיים צריכים להיות שונים מתנאי באר שבע, כדי שאנשים יעברו לשם כדי להימלט מן הבצורת של באר שבע. כשאין קציר בבאר שבע, בגרר אפשר לקצור מאה שערים. אם כן, קל להבין שהאבות עברו בשנת בצורת מן הנגב היבש מערבה אל אזור החוף.

יש לזכור גם את פשוטו של הכתוב: "ויהי גבול הכנעני מצידון בואך גררה עד עזה" (י', יט). אין ספק שזוהי הגדרה של ארץ החוף מקצה הצפוני עד קצה הדרומי.

הוסף לאלה את דברי חז"ל כי גרריקי (= מחוז גרר) משתרע עד נחל מצרים (ירושלמי שביעית ו', א), ויתברר, ללא כל ספק, כי ארץ גרר היא במערב, לחוף הים וכי תל ג'מה ליד קבוץ רעים הוא מקומה של העיר גרר הנזכרת בספר בראשית. וארץ גרר היא חוף הנגב בין רצועת עזה לבין נחל מצרים. אין לכל אותו שטח שום שייכות לסיני. שונה ארץ גרר ונבדלת מסיני מכל הבחינות, לרבות האתנוגרפיה הקדומה שלה. בימי האבות הייתה שם, לפי עדות ספר בראשית, ממלכה זעירה של מהגרים מגויי הים. בצפונו של אותו שטח, קרוב לחבל עזה שכנו העוים, שבט שהייתה לו אולי זיקה לחיקסוס ואילו בקצהו הדרומי ישב הגשורי, עם, שמלבד שמו ומקומו, לא ידוע אודותיו דבר.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת

Volver al capítulo

שינוי שמו של אברם

 

בפרקנו משתנה שמו של הגיבור, ומעתה אין עוד סיפור שיכנהו בשם אברם, כמו שעד כה לא פגשנו בשום סיפור שכינהו אברהם. יש לתהות מה פשר תוספת האות ה"א לשמו של אברם? בין הפרשנים עלו שלוש אפשרויות עקרוניות:

* בין מדרשי חז"ל יש שראו בתוספת האות ה"א רמז לנטילת אות משם ה' (שם הוי"ה) ונתינתו לאבר[ה]ם.

* תוספת האות ה"א מאפשרת את משחק המילים שבא כמסגרת העוטפת את שינוי השם: "והיית לאב המון גוים... כי אב המון גוים נתתיך" (ד-ה).

* בעצם הוספת אות לשמו של אברם יש רמיזה להרחבה ולפריון.

תהא משמעות השם החדש אשר תהא, נראה שהעיקר כאן אינו ההוראה הנלווית לשם החדש, אלא עצם שינוי השם. שינוי השם של אברם ושל שרי מבהיר שמתחילה כאן תקופה חדשה בחיי הדמויות. עד כאן "התקופה הקדומה" של אברם ושרי; מכאן ואילך הם פורצים לדרך חדשה.

בהקשר הזה ראוי להזכיר במיוחד את שינוי שמו של יוסף לצפנת פענח בידי פרעה (מ"א, מה). פרעה ביקש להורות שיוסף "נולד מחדש" לזרועותיו, והוא נתון מעתה תחת חסותו ומרותו (מעתה הוא "מצרי"). יוסף הפך להיות בן בית אצל פרעה, וככזה הוא זכה לשם חדש שהעניק לו המלך.

באופן דומה יש לראות את שינוי שמו של אברהם על ידי א-לוהים בסיפור שלפנינו. אכן השם החדש מורה על התחלה חדשה, על פרק חיים חדש, אך בהענקת השם על ידי א-לוהים מורה השם החדש גם על תלותו של אברהם בא-לוהיו. לשון אחר, אברהם הופך להיות כבן בית אצל קונו, וככזה הוא זוכה לשם חדש מנותן החסות. אברם נדרש בפתח הסיפור "להתהלך לפני הא-להים" והנה מן הצד השני א-לוהיו אכן מאמץ אותו כבן.

דברים אלו קשורים בהנחה ששמו הקודם של אברם היה שם שקשור בתרבות האלילית המסופוטמית. את שמו קיבל אברם מיד אביו מולידו תרח והשם קשור כנראה לתרבות האלילית שליוותה את הבית. כעת שינוי שמו של אברם מבטא שלב נוסף בהתנתקות מהעולם האלילי: אברם הוא שהתנתק מעברו המסופוטמי והגיע לארץ כנען להתהלך בה; אברהם הוא המתגורר בארץ זו לצד הא-לוהים.

 

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'אברהם: סיפורו של מסע' בהוצאת ידיעות אחרונות, עמ' 144-143

Volver al capítulo

כי נביא הוא ויתפלל בעדך

"וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה" (בראשית כ', ז)

 

רש"י:
השב אשת האיש - ואל תהא סבור שמא תתגנה בעיניו ולא יקבלנה או ישנאך ולא יתפלל עליך.

כי נביא הוא - ויודע שלא נגעת בה, לפיכך ויתפלל בעדך.

 

רשב"ם:
כי נביא הוא - לשון ניב שפתים. רגיל אצלי ומדבר את דבריי ואני אוהב את דבריו ושומע תפילתו.

ויתפלל בעדך - שהרי היה צריך רחמים...

 

רד"ק: 
כי נביא הוא - וקרוב הוא אלי, וגם אני קרוב אליו לשמוע תפלתו,

ואני לא אסלח לך אף על פי שתשיב את אשתו עד שיתפלל הוא עליך

וצריך שתפייסהו כדי שיתפלל בעדך,

ועל ידי תפלתו אסלח לך וארפאך מאשר הכיתיך כי אתה צריך סליחה אף על פי שעשית בתם לבבך,

כי אפילו לא היתה אשתו אלא אחותו, דבר רע הוא לקחת אשה שלא מדעתה ואפילו היא פנויה כי עשק הוא

כל שכן אם היא אחות אדם צדיק שמעביר על רצונו ורצונה וראוי להענש אף על פי שאינו חייב מיתה. 

Volver al capítulo

האם לוט שייך לסדום?

 

אישיותו של אברהם היא אנטיתזה מובהקת לרשעתם של אנשי סדום. אין כל קשר חברתי בינו לבינם, בין גורלו לגורלם. אף הוויכוח שמנהל אברהם על גורלה של סדום – ממרום מושבו של אברהם הוא נעשה. לא מחמת נגיעה וקִרבה לאנשי סדום הרעים והחטאים יוצא אברהם להגן עליהם, אלא מחמת דאגה לקידוש השם בעולם: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" (י"ח, כה).

לוט, לעומת אברהם, בחר לחיות בין אנשי סדום ה"רעים וחטאים לה' מאד" (י"ג, יג). בקרבם הקים את ביתו ואת משפחתו, ונראה הדבר כי כשם שחתניו לוקחי בנותיו הם מאנשי סדום, אף אשתו – סדומית היא. גורל לוט ומשפחתו תלוי ללא הרף בשאלה עד כמה שייך לוט לסדום ועד כמה הוא יכול עדיין להתבדל ממנה וממעשיה. כדי שלוט יינצל, הוא חייב להפגין את התבדלותו המוסרית והמעשית מחטאי סדום. לפיכך נושאו של פרק י"ט מחייב ערבוב מתמיד בין הדיון בגורלו של לוט ועתידו לבין הדיון בגורלה של סדום. אף תיאור צדקתו של לוט ותיאור הצלתו אינם ספוגים באותה רוממות רוח המאפיינת את תיאורי אברהם בפרק הקודם. אדרבה: הם מתאפיינים באווירה של מהומה ומבוכה, ובחוטים דקים הקושרים גם אז בין הצדיק היחיד לבין הרשעים הסובבים אותו.

לוט מצטווה להימלט מסדום פן ייספה בעוון העיר, ובכך לבדל עצמו במעשה מגורלה. ההבטה לאחור משמעה קשר עין עם העיר הנהפכת, צער על אובדנה. אצל לוט ומשפחתו צער כזה הוא צער אישי של מי שביתו חרב עליו, והוא חש שייכות אליו, ואילו לוט נתבע להתבדלות גמורה מסדום, הן בעצם מעשה הבריחה, והן במצב הנפשי שבו הוא נתון. חידוש הקשר לסדום, ולוּ קשר עין בלבד הגורר קשר לב, יחזיר את לוט לסדום וישתף את גורלו בגורלה. אשתו הסדומית של לוט לא יכלה לעמוד במבחן זה, וגילתה שהיא אכן בת סדום שאינה מסוגלת להינתק מעברה, ובכך נכללה אף היא בגורל בני עירה "ותהי נציב מלח" (כה).

ביד חזקה ובזרוע נטויה מתקיים תהליך הבדלתו של לוט מאנשי סדום, וללוט נותרו רק שתי בנותיו הצעירות והרווקות. כדי שלוט יזכה בהמשכיות, וכדי שהמשכיות זו לא תהיה מתוך התבוללות בעמי הארץ (כפי שתכנן לוט), נמצא 'הפתרון' בלידה שילדו בנותיו ממנו. אמנם זו המשכיות מעוותת: לוט מוליד שני בנים מבנותיו שלו, שבא עליהן ביאת עריות מתוך שכרות. ומה שונה המשכיות זו מן ההמשכיות המובטחת לאברהם.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

הפיכת עיר איננה מבול

 

הקב"ה אומר אחרי המבול: "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (ח', כא).

הפיכת סדום ועמורה מורה שאין להסיק מהבטחה זו מסקנות מרחיבות למדי, שהרי בסדום התרחש מאורע דומה למבול.

הפיכת סדום, בניגוד למבול, אינה מוצגת כאירוע חריג. אדרבה, בברית שבפרשת ניצבים בספר דברים מוצגת מהפכת סדום כדגם וכמודל לאופן שבו ייפרע הקב"ה מאנשים שילכו בשרירות לבם הרע: "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה" (דברים כ"ט, כב). האיום שבפרשת ניצבים הופך כמעט למציאות בדורו של ישעיהו (ישעיהו א', ז-י).

מדוע אין סתירה בין השבועה שלעולם לא יבוא עוד מבול על הארץ לבין חורבנה של סדום, שהפכה לדוגמא וסמל לחורבנן של ארצות השקועות בחטא?

ישנם שני הבדלים עיקריים בין המבול לבין הפיכת סדום:

ראשית, היקף החורבן: במבול החורבן נגזר על העולם כולו, ואילו בסדום מדובר בחורבנה של ארץ אחת השרויה בחטא.

שנית, אופן החורבן: בימי המבול מושם דגש על שינוי סדרי בראשית. בימי סדום מדובר באירוע מקומי שלא השפיע על טבע העולם. אמנם בסדום עצמה התרחשו אירועים שחרגו מן הטבע (מטר גפרית ואש; הפיכת אשת לוט לנציב מלח), אולם נסים מקומיים הם חלק מסדרי העולם שלאחר המבול.

הטענה של "יצר לב האדם רע מנעוריו" (ח', כא), הנזכרת כסיבה לכך שלא יבוא עוד מבול, יכולה לשמש נימוק לפטור מעונש את המין האנושי בכללותו. אי אפשר להאשים את האדם בנטיית לבו אחר החומר, שהרי זה טבעו. אולם, חטאם של אנשי סדום אינו חטא הנובע מחולשות אנושיות ומדפוסי התנהגות אנושיים טבעיים. חטאם של הסדומיים חורג מן הטבע האנושי, שהרי האדם נברא גם עם יצר טוב, ומידת הרחמים אף היא מטבעו. בסדום התפתחה תרבות שביטלה את מידת החסד והרחמים לגמרי. לכן אי אפשר לגונן עליהם בטענת "יצר לב האדם רע מנעוריו" (שם). אנשי סדום השחיתו הרבה מעבר לכך. לא היצר הטבעי והפראי פועל כאן, אלא השחתה מופרזת מכוונת ומחושבת המונעת מכפירה גמורה: "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים הִשְׁחִיתוּ הִתְעִיבוּ עֲלִילָה אֵין עֹשֵׂה טוֹב" (תהלים י"ד, א)

 

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'תורת אמך' בהוצאת מגיד

Volver al capítulo

אנטי חסד

 

"אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה" (י"ח, כא)

מה מחפש ה'? מיהי הצועקת ומהי הצעקה?

אומר על כך המדרש:

"... אמר ר' לוי: אפילו אני מבקש לשתוק - דינה של נערה אינו מניח אותי לשתוק. מעשה בשתי נערות שירדו למלאות מים מן העין. אמרה אחת לחברתה: למה פניך חולניות? אמרה לה: כלו מזונותינו וכבר אנו למות. מה עשת? מילאת את הכד קמח והחליפתו, נטלה זו מה שביד זו וזו מה שביד זו. כיון שהרגישו בה - נטלוה ושרפוה. אמר הקב"ה: דינה של נערה אינו מניח אותי לשתוק. הדא הוא דכתיב [= זהו שכתוב] 'הכצעקתם' אינו אומר, אלא 'הכצעקתה' - של נערה".

ר' לוי מפענח את העמימות שבפסוק בעזרת סיפור על צעקתה של נערה שעשתה טובה לחברתה, ודנוה אנשי סדום למוות בשריפה. מניין לר' לוי סיפור זה? ומה בא ללמדנו?

הנביא יחזקאל (ט"ז, מט) מסביר מה היה עוון סדום:

"הִנֵּה זֶה הָיָה עֲו‍ֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה".

ר' לוי מחדד שסדום לא נענשה על סתם אי-החזקת יד עני, אלא שאף מנעו מנערה אחת לעזור לחברתה במעיין, ואף דנוה למיתה.

זוהי תרבות של אטימות לב כל כך חריפה, שאין היא מוכנה לסבול שום צליל של חסד בתוכה. על תופעה כזו אומר ה' שהוא אינו יכול לשתוק. לו היה מדובר באפאתיות גרידא, בסתם חוסר יחס -היה ה' מודד להם מידה כנגד מידה, שתיקה כנגד שתיקה, התעלמות כנגד התעלמות. אך מי שפוגע באופן אקטיבי במי שכן אכפת לו - על כך אין הקב"ה מוכן לשתוק. מי שדן גומלת חסדים בשריפה - יישרף בעצמו.

 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

מבחן צדיקות

 

בפרק י"ח אברהם מתעקש לטעון שישנם צדיקים בסדום שביכולתם להציל את המקום, ואין זו מידתו של ה' להמית צדיק עם רשע. אולם, אברהם נזקק להוכחה, כיוון שלמראית עין אין פוצה פה ומקים קול מחאה בעיר. מתבקשת מסכת נסיבות המסוגלת ליצור מצב בו יוכלו הצדיקים להתבדל במעשה ניכר השונה מסביבתם, להציל את עצמם ולמנוע חורבן מעירם. הקדוש ברוך הוא נעתר לצורת הבחינה שמציע אברהם לברור את צדיקי סדום מתוכה, אם אך יצעדו החוצה מהשורה ולא יסתתרו בקהל. ברוח זו נשלחו המלאכים לסדום, כשענן הצלה אפשרי מיתמר מעל העיר, וגורלה עדיין פתוח.

בפרק י"ט המלאכים מגיעים לסדום ומבקשים ליצור פרובוקציה. בשלב זה הצדיקים אמורים להזדהות ולהפגין את צדקתם, ובכך לזכות בהצלתם.

תוצאות המבדק מרות. לוט הוא היחיד שעמד בדרישות, כשהכתוב מדגיש את בדידותו אל מול ההמון הזועם מחוץ לביתו (ג-ד).

כך החמיצו תושבי העיר את חבל הצלתם והצדיקו את עונשם.

יתכן שרק כעת, לאחר כישלונם של אנשי סדום, מתגבש הרעיון להציל את לוט ומשפחתו. נמצא, שלוט אמנם ניצל בזכות עצמו, מאחר שסייע ביד המלאכים, אך לא פחות בזכות אברהם שהגה את הרעיון לתת בידו את היכולת להוכיח את עצמו.

חתניו של לוט (יד) שייכים לקבוצת האוכלוסייה, אליה כיוון אברהם בטיעוניו. לא מסתבר שהיו בכלל האנשים שצבאו על ביתו של חותנם בדרישה להוציא את האורחים החוצה כדי להתעלל בם, אך מצד שני הם לא נקטו בשום דרך להצלתם. בכך, הם מסמלים את קבוצת האוכלוסייה שבתווך.

לו היה אמנם נמצא בסדום ציבור של צדיקים, הרי שקבוצה זו הייתה זוכה בהצלה בזכותם.

אולם, מכיוון שקבוצת הצדיקים לא נמצאה, נדרש מעשה פעיל להוכחת זכותם לחיים, שכן נגזר חורבן על המקום. מאחר שהם לא עשו זאת, ואפילו לעגו: "וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו" (יד), הרי שהם נותרו בעיר יחד עם כל תושביה ונידונו לכליה.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

מטר של הרס

Volver al capítulo

הבשורה הכפולה

 

בתחילת פרק י"ח מתבשרים אברהם ושרה על לידת בנם יצחק. אולם, אברהם ושרה כבר קיבלו בשורה זו בפרק הקודם, בברית המילה!

מה פשר הבשורה הכפולה?

בשורת הבן בברית המילה קשורה למהלך האלוקי המתוכנן, בו עתיד להיוולד בן לאברהם שימשיך את דרכו ההיסטורית, ויקים אומה הנושאת על דיגלה ערכים מסוימים ואידאות א-להיות ("דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"- יט). לשם כך נולד יצחק, ועימו יקים אלוקים את הברית אשר כרת עם אברהם.

לעומת זאת, בשורת הבן בסיפור המלאכים, נוגעת לרובד האישי של אברהם ושרה - זוג זקן חשוך ילדים, אשר ציפייתו הגדולה ביותר היא לבן שיהווה להם המשך אחר מותם, ושיסעוד אותם לעת זקנתם. המלאכים מבשרים להם שאכן תקוותם עומדת להתממש, והנה עומדים הם לזכות בבן. ללא קשר למהלך היסטורי זה או אחר, בלי זיקה למעמדו של אברהם כ"אב המון גוים", אלא בזכות עצמם זוכים הם לבן מאת ה', שראה את צערם ומבקש לגמול להם טוב.

על שום מה זוכים אברהם ושרה בבן? מה ראה הקב"ה לעשות להם נס?

התשובה מצויה בסיפור עצמו: תחילתו של הסיפור הוא בהכנסת האורחים של אברהם ושרה. אברהם רץ לקראת אורחיו, פעולה המעידה על זריזות מיוחדת, ואחר כך מפציר בעוברים שיאותו לנוח באהלו ולאכול מפיתו. גם לאחר הסכמת האורחים להיכנס לאהלו, ממשיך אברהם בזריזות גדולה לעשות כאשר אמר: "וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח... ואל הבקר רץ אברהם... ויתן אל הנער וימהר לעשות אתו... והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו" (ו-ח). כאמור, גם שרה משתתפת בהכנסת אורחים זו.

בזכות הכנסת אורחים זו זכו אברהם ושרה לבן ברובד האישי.

יצחק אם כן, מהווה בן לשני זוגות הורים: הוא בנם של שרה ואברהם, ובנם של אברהם ושרה. כשהמוקד הוא שרה אזי הוא בן של זוג זקן שהיה ערירי זמן רב. ויחד עם זאת הוא בן של האב הראשון לאומה חדשה שזה עתה עומדת לקום, עליו הוטל התפקיד להעביר את המסר הרוחני הכלול בברית של אביו עם א-לוהיו.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

…and you will return to the Lord your God

The possibility of repentance as it appears in our parasha appears from the perspective of a broad, national approach. Moshe foresees that the Israelite nation will not follow in the ways of God, and will be exiled from their land. Nevertheless, the day will come when the nation will voluntarily return to full faith in God.

 

The description of the process of national repentance differs from that of the repentance of the individual.

 

At the beginning of his “Laws of Repentance” Maimonides writes:

How is the verbal confession made? The sinner says thus: “I beseech Thee, O Great Name! I have sinned; I have been obstinate; I have committed profanity against Thee, particularly in doing thus and such. Now, behold! I have repented and am ashamed of my actions; forever will I not relapse into this thing again.”

 

From these words of Maimonides we derive three essential elements of repentance:

Viduy – Verbal confession

Haratah – Regret

Kabbalah al he-Atid – Accepting upon one’s self to refrain from sinning in the future.

Some add a fourth element: Azivat ha-Het – abandonment of the sin.

 

This is a very formal, practical description, which includes a clear process of repentance. The formal report lays out how the individual’s behavior deviated from the norms of a person committed to fulfilling the word of God. The process that is required demands a listing of activities that must be noted, recognized and changed, based on those points of deviation that must be corrected. This is not a process of general upheaval or a wide-ranging change of direction.

 

The path to repentance presented in our parasha offers an entirely different process from that described by Maimonides:

 

But if you search there for the Lord your God, you will find Him, if only you seek Him with all your heart and soul.

When you are in distress because all these things have befallen you and, in the end, return to the Lord your God and obey Him.

Know therefore this day and keep in mind that the Lord alone is God in heaven above and on earth below; there is no other.

(Devarim 4:29-30, 39)

 

These verses describe an almost cosmic process, social changes that the Nation of Israel will undergo as part of a natural process. The chronology described here is that of an intense search for truth. First – “you will search there for the Lord your God.” The next stage is the one that leads to fulfillment of God’s commandments – “and obey Him.” Finally, there is the realization of God and the acceptance of His position as King – “Know therefore this day and keep in mind that the Lord alone is God.” This is a description of a natural process of repentance. It is not a mechanical, obligatory process that fulfills a specific religious ritual. Instead, this is a prophetic description presented by Moshe of a set of experiences that the Nation of Israel will undergo in the future.

 

I would like to spend a moment examining these verses in an attempt to use them to understand one of the most fascinating mysteries of human existence.

 

The verse “you will search there for the Lord your God” describes a broad experience – the entire Nation of Israel will begin to search out God. This experience has a personal outcome – “you (singular!) will find Him, if only you seek Him with all your heart and soul.” General repentance is made up of a large number of individuals, independent realizations. It is entirely possible that it is accompanied by individual stories or feelings, but from a broad perspective we are talking about an entire nation that begins to think differently, based on both human processes and cosmic ones that are difficult to understand. These global processes of searching will lead to the ultimate – almost nostalgic – return to fulfilling the commandments. Only afterwards will there be a return to God as the Creator, as the Father of the world and as the single, unique Ruler Who controls all.

 

Were we to identify the stages of this process, we would recognize three elements:

- A search

- Acceptance of the yoke of commandments

- Recognition of God.

 

These elements relate to different areas of the brain: intuition or emotion – those that lead to practical decisions – that lead to understanding.

 

There is a huge difference between the process of repentance as described by Maimonides in contrast with that found in our parasha. First of all, the root cause of the process as described in our parasha is not guilt feelings stemming from the pain of sin. What is driving the process described in these verses is a desire for enlightenment, a sense of great deprivation, the need for meaning. In addition, the process of individual repentance as presented by Maimonides is a rational process with full awareness from beginning to end, whereas the process in our parasha is based on a lack of awareness. It is a natural process whose power stems from a search for truth rather than from pangs of guilt. As such, it causes the individual to move from one point to another with a power that is not under the person’s full control. Furthermore, this process is not a reaction to individual failing, nor is it accomplished in the course of a given individual’s life. This is a redemptive process that takes place over many generations, acting like a series of waves through history.

 

In order to understand the differences between these two models of repentance, it may help to borrow concepts from modern psychology.

 

The basis for the approach presented by Maimonides is reminiscent of the psychoanalytic approach. This approach breaks down a person’s actions into component parts, deals with his motives, and clarifies how correction can be achieved by means of disassembling and isolating those variables.

 

An alternative psychological approach is the humanistic approach. The basic assumption of this approach is that overall, humans are good. According to this approach, breaking down a person’s actions into component parts and attempting to delve deep into the depths of the human soul, detract from the essence of man as a complete person striving for good. Only by examining his broader temperament in an attempt to see the individual as a whole person will he ultimately be able to overcome his difficulties.

 

The humanistic approach is the one that appears in our parasha. It is specifically the ability to disregard the past that offers an opportunity for “self-cleaning,” which helps bring about a desired process of repentance.

 

Opening Maimonides’ “Laws of Repentance” to discussion, and the examination of biblical examples as a basis for developing new models of repentance, can help enrich the conversation about repentance. By doing so, we will likely be able to conclude that those parts of the commandment of repentance that are strictly legal in nature are relatively small in comparison to those elements that are conceptual and theoretical.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.