פעמיים נדרשת התורה לחובת בית הדין להשוות בין בעלי הדין הבאים לפניו. בספר שמות (כ"ג, ג) נצטוה הדיין "ודל לא תהדר בריבו", וכדברי רש"י על אתר "לא תחלוק לו כבוד לזכותו בדין ולומר, דל הוא, אזכנו ואכבדנו". בספר ויקרא (י"ט, טו) הציווי רחב וכולל יותר "לא תעשו עוול במשפט, לא-תשא פני-דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך". ואומר רש"י שם "לא תשא פני דל – שלא תאמר עני הוא זה והעשיר חייב לפרנסו, אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות; ולא תהדר פני גדול – שלא תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה, היאך אביישנו ואראה בבושתו...".
ואכן נפסק להלכה (רמב"ם, שופטים-סנהדרין כא , א): "מצות עשה לשפוט השופט בצדק, שנאמר, 'בצדק תשפוט עמיתך'; איזהו צדק המשפט, זו השויית שני בעלי דינין בכל דבר...". אביא כאן במקצת פירוט את דברי שולחן ערוך חושן משפט, הלכות דיינים (יז, א): "'בצדק תשפוט עמיתך', איזהו צדק המשפט, זו השויית שני בעלי הדיינים בכל דבר. לא יהא אחד מדבר כל צרכו, ואחד אומר לו: קצר דבריך. ולא יסביר פנים לאחר וידבר לו רכות, וירע פניו לאחר וידבר לו קשות... ולא יהא אחד יושב ואחד עומד...". ועוד (יז, י): "אין לדיין לרחם בדין על דל... ולא להדר פני גדול... שאם באו לפניו עשיר וחכם גדול עם עני והדיוט לא יכבד (את העשיר החכם) ולא ישאל בשלומו, שלא יסתתמו דברי בעל דינו...".
לכאורה עסקינן בשילוב בין מהות לבין מראית עין. המהות היא בחינת פשיטא, יחס שווה לבעלי הדין וגישה אובייקטיבית ככל הניתן לבעלי הדין, והדברים מתחברים למסר הפסוק (דברים ט"ז, יט) "לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תקח שוחד...". הקפדה על מראית העין היא מתן התחושה לבעלי הדין, שאין מעדיפים מי מהם על זולתו, ולשם כך יש צורך בביטוי מוחשי של השוייתם, הן ביחס הנחזה של בית המשפט אליהם, והן באופן שבו הם ניצבים (או יושבים) לפני בית המשפט. לא בכדי הצהרת האמונים של שופט במדינת ישראל (סעיף 6 לחוק יסוד: השפיטה) כוללת את החובה "לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים". לכן גם קבע המחוקק (סעיף 77 א' לחוק בתי המשפט) עילות פסלות, המונעות ישיבת שופט בדין אם "קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט".
ועל כל אלה, ברי בעיון בפסוקים ובהלכה, כי התורה הבינה את הנטייה הטבעית האפשרית של הלב השיפוטי הרחום – מה מן העשיר יהלוך, ובינתיים יתפרנס העני, ואולי יש בכך מעין "צדק חלוקתי" בלשון ימינו; וגם מנגד את האפשרות כי תינתן בלי משים עדיפות לבעל המעמד בשל מעמדו, ככל שהדבר נוגד בעינינו תחושת צדק. ואולם, קיים ומהבהב בנורית אדומה העיקרון החיוני של השוויון בין בעלי הדינים. הרי לא תיתכן מחלוקת, כי במהות אין מקום להדר דל בריבו, ובמובן המשפטי ה"טהור" יקוב הדין את ההר.
אך בכל זאת, המציאות מורכבת וישנם עניים ועשירים, ומטבע הדברים בידי עשיר לשלם לעורכי דין, לנהל הליכים ביתר קלות מבחינת עמידה באגרות המשפט ובהוצאות אחרות, ומבחינת אורך הנשימה הכלכלי. מכל אלה מנוע העני. לעתים יורדים הדברים למהות באשר ליכולתו של העני לעמוד בתשלומים שבהם נתחייב, כגון משכנתא, או בהוצאה לפועל, ושמא יפנוהו – למשל – מדירתו. לנושאים אלה נותן המשפט דעתו. ראשית, אזכיר במהות את הרשת הסוציאלית שמדינת הרווחה פרשת לרגלי אזרחיה ותושביה, בביטוח הלאומי – בהקשרי זקנה, נכות ועוד – ובביטוח הבריאות. שנית, המדינה הקימה את מוסדות הסיוע המשפטי האזרחי והסניגוריה הציבורית הפלילית, מוסדות המכבדים את ישראל כחברה מתוקנת בכך שהיא מאפשרת לחסרי יכולת ייצוג משפטי הולם מטעם הציבור ועל חשבונו. שלישית, מחוסרי יכולת עשויים לקבל פטור מאגרה בהליכי משפט וכן הפחתה בעירבון הנדרש לעתים. בנוסף, לחוליות חלשות או מיוחדות בחברה מתייחסים דיני העונשין באופן מיוחד; כך באשר לקטינים, כך באופן אחר באשר לחולי נפש ולסובלים מפיגור, וכך גם בענישה בכלל המביאה בחשבון, בין השאר, את הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה – ועוני המביא לגניבה, עשוי להיות רלבנטי במקרים מסוימים בגזירת הדין – וכמובן לא מיצינו מקוצר המצע.
עינינו הרואות, כי מתוך עקרון השווייתם של בעלי הדינים, מוצאת ישראל, כמדינת רווחה, דרכים ברוח המשפט העברי של "בצדק תשפׂט לעמיתך", לפתוח לעני פתח להגנת זכויותיו, באופן היוצר אולי על פניו חוסר שוויון, אך משנעמיק נמצא כי הוא הוא המאמץ לשוויון.
באדיבות אתר 929
