Searching

“He searched, beginning with the oldest and ending with the youngest; and the goblet turned up in Binyamin’s bag.”

 

The search for the goblet – which turns out to be in Binyamin’s bag – was staged, and the results of the search were known in advance. The one who planted the goblet, the one who searched for it and the one who “discovered” it, were one and the same. The search was carried it with government authorization, with use of force and with no sensitivity to the rights of privacy or respect. The purpose of the search was to incriminate Binyamin, and it was planned with malice aforethought.  

 

We find other types of searches in the Bible. Lavan searches for the missing terafim as he would for a truly lost object. Shaul searches for missing donkeys, but he finds, instead, monarchy. We can understand from the story of Shaul that sometimes a searching person is someone who is ready for change, someone who will accept an alternative to his original search, recognizing that the alternative satisfies his true needs and desires. In such cases, the searcher himself was unaware of what he was really looking for.

 

In our day-and-age, the searches with which we are most familiar are “Google searches.” We type in a set of key words and then work our way through the many search results to find the one that best satisfies our needs. The better we are at defining our search, the more likely it is that the results will turn up what we want. The problem always is clarifying the needs of the searcher. In Google searches, we often learn how to search from our previous searches.

 

Even though the search described in our parasha is artificial, it nevertheless serves as an archetype for defining searches in an entirely different setting. The opening Mishnah in Massekhet Pesahim describes the obligation to search for hametz (leaven) by means of lamp on the night preceding the 14th of Nissan. The Gemara’s explanation (Bavli, Pesahim 7b) of the obligation to search with a lamp appears as follows:

 

The Gemara asks: From where are these matters, i.e., that the search should be conducted by the light of the lamp, derived? Rav Ḥisda said: We derive it by the hermeneutic principles of verbal analogy and juxtaposition: The term finding in one context is derived from finding in another context, and finding is derived from the word searching, and this searching is derived from searching elsewhere, and searching there is derived from the word lamps, and lamps is derived from lamp.

 

Rav Hisda derives the idea of searching for hametz with a lamp from the words “finding,” “searching” and “lamps” as they appear in a series of biblical verses that he assembled where these concepts are mentioned:

“Finding” in one context is derived from “finding” in another context by verbal analogy, as it is written here: “Seven days leaven shall not be found in your houses”(Exodus 12:19), and it is written there: “And he searched, starting with the eldest, and ending with the youngest; and the goblet was found in Benjamin’s sack” (Genesis 44:12). And the word “finding” in this verse is connected to “searching” in that same verse by juxtaposition, as the verse says: “And he searched... and was found.”

 

And “searching” is derived from “lamps” by means of juxtaposition, as it is written: “And it shall come to pass that at that time I will search Jerusalem with lamps” (Zephaniah 1:12). And finally, the word “lamps” is derived from “lamp” by means of juxtaposition, as it is written: “The spirit of man is the lamp of God, searching all the inward parts” (Proverbs 20:27). Together these verses indicate that the search for leaven must be conducted by the light of the lamp.

 

At first glance, Rav Hisda’s teaching seems complicated and strange. What possible connection could there be between the prohibition against having leaven in your house on Passover and the search for a goblet in Binyamin’s bag?

 

Perhaps Rav Hisda makes this connection because he is trying to offer an explanation for the eve-of-Passover search in a conceptually unique manner. We usually assume that our task is to search out physical hametz of a certain minimum size in order to destroy it before the holiday. This teaching clarifies that aside from a negative search-and-destroy mission, there is also a positive element to the search, as can be derived from the search that led to the discovery of the goblet in Binyamin’s bag.

 

We can get a better idea of this search by studying the lamps with which God will “search Jerusalem.” In that verse, God is searching for the sinners of Jerusalem by means of lamps, and those lamps are “the lamp of the spirit of man.” Deep in the soul of man is where the lamp of God can be found – a light of purity and cleanliness. To uncover this lamp, a man must be pure, without a foreign goblet among his belongings.

 

By making the connection between the search for hametz and the search for the goblet, Rav Hisda succeeds in explaining the rules of the search for leaven, while simultaneously offering insight into the Yosef story. Yosef’s search is not an ordinary one; he has no need to search for a goblet that he placed there himself. The point of the search is simply to unnerve the brothers by going through their possessions. There is a message in this search – Yosef wants to show the brothers that they are focused on the wrong thing and that they need to refocus. They must clarify for themselves what brought them to Egypt in the first place, and they must be reminded that the ultimate good will not be found in the sheaves of grain that were placed in their bags but in their own good intentions. If they put aside their immediate desire for food with which to feed their family, it will allow them to think about how to maintain their overall family structure and about what they did to bring the family to the brink of collapse.

 

What becomes clear is that searching is always just the beginning of the road. Oftentimes, someone begins searching for something specific without realizing that what he truly needs is something entirely different. One search leads to another, and that search leads to yet another one. Only at the very end is the core essence to be found – that inner kernel that every searching person desires. That is where the lamp can be found, flickering as it shines outward from inside.

Volver al capítulo

צער בעלי חיים


נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, סייג והרחקה,

שמא ישחט מהם הבן לפני האם,

כי צער בעלי החיים בכך גדול מאד,

כי אין הבדל בין צער האדם בכך ובין צער שאר בעלי חיים,

כי אהבת האם וחנינתה על הבן אינו תוצאה של הגיון

אלא פעולת הכח המדמה המצוי ברב בעלי החיים כמציאותו באדם

(מתוך מורה נבוכים, מאמר ג', פרק מ"ח)

 

 

רמב"ם - ר' משה בן מימון, נולד בספרד בשנת 1135. עבר למצרים, בה שימש כרב, מנהיג ורופא. גדול הפוסקים והפילוסופים היהודים. חיבר את ספר ה"משנה תורה" בו אסף הכריע וסידר את כל ההלכות.  ואת "מורה הנבוכים" - ספר פילוסופיה. נפטר בשנת 1204.

Volver al capítulo

האם חטאה שרה?

 

את פרק ט"ז בספר בראשית קשה להבין אם אין מכירים את החוקים ואת החוזים שנהגו בארצות המוצא של האבות. מי שלא היו לו בנים, האישה יכלה לתת לו את שפחתה כדי להוליד בנים ממנה. אם ייוולדו אחר כך בנים טבעיים לאישה ייחשבו בני האישה הבנים העיקריים, ובני השפחה הגדולים מהם ייחשבו בנים משניים.

גם מעמדה של השפחה וגם מעמדם של הילדים היו תלויים באב. האב יכול היה להפוך את בני השפחה לבנים יורשים, יורשי נחלה עם זכויות מלאות. כך יעשה יעקב עם בני בלהה וזלפה שיהפכו להיות שבטים בישראל.

אבל גם הקדמונים ידעו שהאישה המקורית עלולה להיפגע אם שפחתה תרים את הראש ותתגאה עליה, והחוקים נתנו רשות לאישה להחזיר את השפחה למעמדה ולא לתת לה להרים את הראש.

כאן ההתנגשות הראשונה בין שרה לבין אבר(ה)ם. אבר(ה)ם איש החסד היה רוצה לראות בישמעאל בן הגר את בנו לכל דבר. אבל הגר הרימה את ראשה עוד לפני שילדה, ושרה נפגעה ונגרם לה עוול (=חמס).

העימות הזה בין שרה שדאגה למשפחה הגרעינית, לבין אברהם שרצה לנטות חסד ולחבק את ישמעאל ואת הגר, היה אחד המשברים הקשים במשפחת אברהם ואולי בתולדות ישראל בכלל. הרמב"ן עורר את השאלה האם חטאה אימנו שרה בעינוי הגר? ושמא אנחנו נענשים על כך לדורות?

הרמב"ן חשב שהיה כאן חטא של שרה, אבל המשפט הקדום בארצות מוצא האבות התיר לשרה להחזיר את הגר לעבדותה; אמנם אבר(ה)ם במידת החסד, רצה לנהוג אחרת, אלא שהיה אסור לו בשום פנים לפגוע בשרה והוא נאלץ לשמוע בקולה ולנהוג על פי דרכה.

 

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

ה' מתחייב לאברהם

 

פרק ברית בין הבתרים הוא המשך לפרק המלחמה שאבר(ה)ם נלחם נגד ארבעת המלכים להצלת לוט. אבר(ה)ם לא רצה להפוך את המלחמה ואת הניצחון לקרש קפיצה לשלטון על ערים כנעניות, לא רצה לבנות ממלכה של בית אברהם, ולא רצה לעשות לו שֵם וגם לא לקחת שלל. לכן הוא ירא. הקואליציה הזאת של כדרלעומר ואמרפל עלולה לחזור ולחפש את 'הבַּנדיט' ההוא מחברון שהתנפל עליהם באמצע הלילה. והנה ה' אמר לו – "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (בראשית טו, א); אז אמר אבר(ה)ם לפני ה' – "מַה תִּתֶּן לִי? וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי" (טו, ב) – איפה כל ההבטחות? "לזרעך", "לך ... ולזרעך", אנוכי הולך ערירי! רק בן משק ביתי, דמשק אליעזר, יירש אותי.

והנה ה' נגלה אליו, ומראה לו את כוכבי השמיים כמשל על זרעו שיצא ממעיו, גם מביא אותו בחזיון התרדמה אל ברית בין הבתרים ומגלה לפניו עתידות: היסטוריה ארוכה, ארבע מאות שנה.

נכון אברהם, אומה שתקום מזרעך לא תקום בימיך ולא בימי בניך, כי זה יימשך דורות שלמים – ה' כבר גילה לו גם את הגלות הראשונה, וגם את היציאה ממנה. והחיזיון אפוף "אֵימָה, חֲשֵׁכָה גְדֹלָה" (טו, יב), אשר נפלה על אבר(ה)ם.

אבל בפעם הראשונה והיחידה, בברית חד צדדית בין הבתרים, ברית בלתי תלויה במעשי הבנים, ה' התחייב לאברהם ולזרעו לכל הדורות – גם על הזרע וגם על הארץ.

 

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

ככה לוותר למלך סדום?

 

פרק י"ד הוא חריג בספר בראשית. הוא סיפור היסטורי קדום על קואליציה של מלכים מסופוטמיים (מבקעת הנהרות, הפרת והחידקל) שבאה להילחם בעבר הירדן המזרחי מצפון והרחק דרומה, אולי עד אזור אילת. בדרך חזרה היכו את סדום ועמורה, לקחו את לוט בשבי, וחזרו צפונה.

כדרלעמר ואמרפל מייצגים נאמנה את המלכים המסופוטמיים. נמצאו תעודות קדומות על תקופת הקואליציות, שבה כל מלך מסופוטמי חשוב הוביל אחריו כ-15 עד 20 מלכים למסעות כיבוש ומלחמה. בסופו של דבר חמורבי הבבלי השתלט על מסופוטמיה כולה והקים אימפריה בבלית. זאת תקופת אברהם.

אבל הפרק בתורה לא בא לספר היסטוריה מסופוטמית. הוא בא לספר על המלחמה היחידה של אבר(ה)ם, וזהו גם המקום היחיד שאבר(ה)ם נקרא 'עברי'. חז"ל פירשו את הביטוי 'עברי', שאבר(ה)ם מעבר אחד, וכל העולם מעבר אחר. והנה אבר(ה)ם יצא למלחמה לא כדי לכבוש ארץ (כמו רוב השליטים), ולא כדי להיות למלך חשוב, ולעשות לו שֵם. כאשר עשו לו בשובו קבלת פנים גדולה בהנהגת מלכיצדק, סירב אבר(ה)ם לקחת לעצמו אפילו משהו מן השלל, כי הוא יצא למלחמה רק כדי להציל את לוט בן אחיו! בזה הוא 'עברי'. ההיסטוריה של כיבושים ושלל עם גאוות ניצחון לא עניינה אותו. רק הצלה של בן אחיו, ולא שום חלק בשלל.

חכמי התלמוד (נדרים לב) עוד יתווכחו בשאלה אולי אברהם לא צדק כאשר ויתר על כל דרישה ממלך סדום תמורת השבת הרכוש. למשל – להציב בסדום חוקי 'צדקה ומשפט' מבית אברהם, שלא יצטרך אחר כך להתפלל עליה כעני בפתח. אבל אבר(ה)ם יצא למלחמה רק כדי להציל את בן אחיו ולא שום דבר אחר.  

 

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

תורת חיים


איסור טומאת כהן למתים הועיל לשמור את תורת המוסר שלא תבא עד הקיצוניות של שנאת החיים.

כי הכהנים בהיותם מחזקי התורה ומטיפי המוסר... ודאי לולא אזהרת התורה "על כל נפשות מת לא יבא", היה נעשה על פי רגש פנימי מנהג חיובי שיהיה הכהן צריך לעמוד בשעת יציאת נשמה, וזה היה מטביע בלב הבעל רגש חותם של השפלת ערך החיים ושנאה לחיים.

אומנם תורת ה' תמימה היא תורת חיים, וצריך המוסר היוצא על פיה ללכת מחובר עם החיים.

​(מתוך קבצים מכתב יד קדשו, פנקס אחרון בבויסק, אות ב')

 

 

הראי"ה קוק - הרב אברהם יצחק הכהן קוק נולד בגריבה אשר בלטביה בשנת ה"א תרכ"ה (1865) ונפטר בירושלים בשנת ה"א תרצ"ה (1935). כרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל היה הרב קוק דמות בעלת השפעה מרכזית בתולדות היישוב החדש שבארץ ישראל. אהבתו לחלוצים, אף לכופרים שבהם, ידועה ומפורסמת. עזבונו הספרותי והתורני הוא רחב ביותר - קבלה, פילוסופיה, הלכה, פירושים לגמרא, תשובות ופיוטים - בכתב יד ובדפוס.

Volver al capítulo

יראת אב ואם - הצעד הראשון לקדושה

"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט, ג)

 

"מוֹרָא אֵם וָאָב וּקְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת מְחַנְּכִים אֶת הַיְּהוּדִי לִקְדֻשַּׁת הַחַיִּים מִיּוֹם היוולדו וְעַד יוֹם מוֹתוֹ. יִרְאַת אֵם וָאָב הִיא הַצַּעַד הָרִאשׁוֹן לִקְדֻשָּׁה. אֵין זוֹ יִרְאָה מִפְּנֵי הָהוֹרִים; שֶׁהָיָה עוֹלֶה עַל הַדַּעַת, שֶׁנָּחוּשׁ בָּהּ רַק בְּמַעֲמָד הָהוֹרִים. אֶלָּא זוֹ יִרְאָה אֶת הָהוֹרִים: עָלֵינוּ לשוות אֶת אישיותם לְנֶגְדֵּנוּ תָּמִיד ולזכור אֶת רְצוֹנָם המחייב אוֹתָנוּ. רֵאשִׁית יִרְאָה הִיא הציות: שיעבוד הָרָצוֹן לִרְצוֹנוֹ שֶׁל זֶה, שהיראה מופנית אֵלָיו. בביאורנו למצוות כיבוד אָב וָאֵם שבעשרת הַדִּבְּרוֹת (שְׁמוֹת כ', יב) כְּבָר עמדנו עַל מַשְׁמָעוּת הָהוֹרִים שהודות לָהּ זַכּוּ למעמדם בַּתּוֹרָה. כִּי הֵם מתווכים לִבְנֵיהֶם לֹא רַק אֶת הקיוּם הגופני אֶלָּא גַּם אֶת היעוד הַיְּהוּדִי. ... מִשּׁוּם כָּך לֹא הַטּוֹבָה שהורים השפיעו עַל בְּנֵיהֶם, אֶלָּא היעוד שניתן לָהֶם בְּיַחַס לִבְנֵיהֶם הוּא הַיְסוֹד שֶׁל מצוות כיבוד אָב וָאֵם. הַמְכַבֵּד אֶת אָבִיו וְאִמּוֹ מְכַבֵּד אֶת ה' וְאֶת התגלותו בהיסטוריה וּבַתּוֹרָה. כָּאן בפרשת הַקְּדֻשָּׁה, בּוֹלֶטֶת הָחוֹבָה לְצַיֵּת לָהוֹרִים. הַשְׁלָמַת רְצוֹן הָהוֹרִים עַל רְצוֹן הַבֵּן, בִּטּוּל רְצוֹן הַבֵּן מִפְּנֵי רְצוֹן הוֹרָיו הוּא ההכשרה הָרִאשׁוֹנָה לִשְׁלִיטָה עַצְמִית; הִיא תּוֹצִיא אֶת הַצָּעִיר משעבוד חַיֵּי הַיֵּצֶר ותשליט אוֹתוֹ עַל יצרי רְצוֹנוֹ; הִיא תְּשַׁחְרֵר אֶת הַכֹּחוֹת האלוהיים שֶׁבָּאָדָם וְתָבִיא אוֹתוֹ לִידֵי חֵרוּת מוסרית; וְהֵן זוֹ כָּל תכונת הַקָּדוֹשׁ".

 

 

 

רש"ר הירש - ר' שמשון רפאל הירש חי בגרמניה בין השנים 1808-1888. עמד בראש המאבק ברפורמים, ועם זאת דגל במודרניזציה, בגישת "תורה עם דרך ארץ". כתב ספרים רבים וביניהם פרושו לתורה.

Volver al capítulo

הארץ הזאת

 

אבר(ה)ם חזר ממצרים, ולוט עדיין "עִמו" – זהו המשך וסיום לסיפור הפרק הקודם.
בראשית דרכו של אבר(ה)ם בארץ, באלון מורה, נראה אליו ה' ואמר לו "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית יב, ז). אבל לא לך. 'לך אתן את הארץ הזאת' לא כתוב בשום מקום. זה ניסוח שחצני שאנשים המציאו בימינו.
אחרי שלוט התעשר בעצמו הוא בחר להיפרד. הריב בין הרועים על מרחבי המרעה, היה בו גם ריב מוסרי – מי שחושב שהכול שייך לו (כמו רועי לוט) עלול גם לגזול ולרעות בשדות של אחרים (רש"י לפסוק ז). לוט אמנם ייקח מאבר(ה)ם את מצוות הכנסת האורחים, אבל הם נפרדו "אִישׁ מֵעַל אָחִיו" (יג, יא).
הפירוד הזה היה קשה לאבר(ה)ם, שניסה להציע הצעות גישור – לחלק את ההר בין שמאל (=צפון) לימין (=דרום). אבל לוט בחר לנתק את הקשר בכל המובנים, ופנה אל כיכר הירדן, עד סדום.
"וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ – שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה, כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" (יג, יד-טו).
רק כעת "לך אתננה ולזרעך" – אבל בלי לוט, מי יהיה זרעו של אבר(ה)ם, שילדים לא היו לו עדיין?
"קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (יג, יז), זה יפה מאוד (גם לימינו), אבל איפה 'זרעך'? השאלה הזאת תלויה ועומדת לקראת הפרקים הבאים.
 

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

שמש או ירח? שמש וירח!

 

המקום היחיד בספר בראשית שיש בו לוח שנה (אמנם חלקי), הוא פרשת המבול. המבול החל לרדת ב-17 יום לחודש ה-2, והארץ יבשה כעבור שנה, ב-27 בחודש ה-2. מדוע? 
רש"י אומר את המתבקש – התאריך בא להשלים את ימי שנת החמה. 12 חודשי לבנה הם 354 ימים (+-1), ועוד 11 יום הם שנת חמה (365 ימים). לכן, דרך פסוקי שנת המבול מסופר לנו על הלוח של התורה. חודשי ירח ושנת שמש. שנת שמש שלמה היא גם שנה חקלאית – "זרע וקציר, וקֹר וחֹם, וקיץ וחֹרף ...", ששבתו במבול, "לא יִשְבֹּתוּ" (ח, כב) עוד.
בימי הבית השני פרץ ויכוח קשה מאוד בין הכיתות השונות. אנשי 'ספר היובלים' טענו, שלוח השמש לבדו הוא הלוח 'הנכון', בניגוד למסורת, ובניגוד לנוסח התורה, על פי המסורה. הם עמדו מול הפסוקים בפרשת נח. 
שני טקסטים 'מתקני נוסח' נמצאו. בטקסט אחד שנמצא בקומראן נכתב שהארץ התייבשה ב-17 יום לחודש ה-2; בטקסט אחר, בתרגום השבעים, נמצא שהמבול התחיל ב-27 לחודש ה-2. שני כותבים יהודים מימי בית שני שינו את פסוקי התורה כדי להתאים את הלוח של המבול ללוח השמש, הלוח 'הנכון' לפי השקפתם, אבל הם עשו זאת לשני כיוונים הפוכים – אחד קבע 'שנת מבול' מ-17 עד 17, ואחד קבע 'שנת מבול' מ-27 עד 27. 
ונמצאו שני עדי שקר מעידים על המסורה ועל הלוח היהודי, שהם אמת. 
 

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

כלכלה וחברה בריאה


באמצע הציווי על שנת היובל ועל משמעויותיה מבחינת שחרור עבדים והחזרת קרקעות לבעליהן, מסבירה התורה את הטעם לציווי החזרת הקרקעות: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (כג).

פסוק זה, אותו אנחנו קוראים כלאחר יד טומן בחובו אמת מאוד מטרידה: האמנם גֵרים ותושבים אנחנו בארץ? האמנם נגזר על האדם לחיות כל חייו בתחושה של גר ותושב, כפי שחש אברהם אבינו כלפי בני חת בבואו לבקש אחוזת קבר לשרה אשתו?
ואם אכן גֵרים ותושבים אנחנו, מדוע האיסור הוא רק על מכירת הארץ לצמיתות? אולי נכון היה יותר לאסור את מכירת הקרקעות בכלל?

שאלה דומה ניתן לשאול על עבד עברי היוצא ביובל כיוון ש"עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (מב).

אלא שהתורה, כמו בעוד הלכות רבות, לא הולכת לקיצוניות, אלא מחוקקת חוקים מאוד פרקטיים תוך שימת גבולות מוסריים ברורים (שדווקא בהם טמון החידוש ביחס לעולם הקדום).

מכירת קרקעות היא תהליך כלכלי-מסחרי שיהיה קשה מאוד, עד בלתי אפשרי, לנהל כלכלה סבירה בלעדיו. כך גם מכירת עבדים בתקופת המקרא הייתה חלק מעולם המסחר והחקלאות שקשה מאוד היה להסתדר בלעדיו. אלא שבשני תהליכים כלכליים אלו טמונה סכנה גדולה, שהאדם יחשוב שהוא הבעלים המוחלט של הארץ ושל בני האדם אותם רכש כעבדים, ועל כך מזהירה אותנו התורה:
הארץ שייכת לה' וכך גם בני ישראל. ניתן למכור קרקע – אבל במגבלות. ניתן לקנות ולמכור עבד – אבל במגבלות.

ההבנה הזו מאפשרת מצד אחד כלכלה בריאה המושפעת מכוחות השוק, אך מצד שני מונעת היווצרות של פערים גדולים מדי לאורך הדורות. 
ואולי חשוב מכך: מזכירה לאדם את מקומו בעולם ביחס לא-לוהיו וביחס לחבריו.


נערך ע"י צוות אתר התנך

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.