תקציר במדבר פרק כ"ו

מפקד בני ישראל (א-נא)

לאחר המגפה ה' מצווה את משה ואת אלעזר לפקוד את בני ישראל "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל" (ב). הכתוב עובר שבט אחרי שבט ומביא את המשפחות של השבט, מספר הגברים הבוגרים בכל משפחה ולאחר מכן את גודל השבט. בפסוק האחרון בפסקה זו הכתוב מסכם את מספר בני ישראל: "אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים" (נא).

אופן חלוקת הארץ (נב-נו)

אחרי מפקד בני ישראל ולפני מפקד הלויים, הכתוב מבהיר כיצד הארץ תחולק לנחלות "לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ" (נד) אבל ההחלטה לא תעשה בידי אדם אלא באמצעות 'גורל' – ה' מעורב בחלוקת הנחלות. כיצד יתבצע הגורל? הכתוב לא מפרט והפרשנים נחלקו בעניין הזה.

מפקד בני לוי (נז-סה)

כדי להדגיש שלבני לוי "לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (סב) הם נמנים בנפרד, ודווקא לאחר הפסקה שעוסקת בחלוקת הארץ לנחלות. גם כאן הכתוב סוקר את משפחות שבט לוי, הפעם ללא מנייה של המשפחות אלא רק מספר כולל של השבט "וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה" (סב). בניגוד לבני ישראל, שבהם נמנו גברים בוגרים, בשבט לוי נמנו גם תינוקות – כל זכר מבן חודש ומעלה.

Volver al capítulo

תקציר במדבר פרק כ"ה

סיפור בלק ובלעם הסתיים, אך ההתמודדות של עם ישראל עם מואב ומדין – רחוק מלהסתיים. בפרקנו מסופר על חטא "בעל פעור", בו עם ישראל זנה עם בנות מואב, ובסוף הפרק מופיע הציווי על המלחמה במדינים.

חטא בעל פעור וברכת פנחס (א-טו)

עם ישראל יושב בשיטים, "וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב" (א). בנות מואב קוראות לעם לזבוח לאלהיהן, כך שהחטא משלב עבודה זרה (עבודה לבעל פעור) וזנות עם בנות מואב. בעקבות הצו של ה', משה מצווה את "שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל" להרוג את האנשים העובדים לבעל פעור.

לפתע מגיח "אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ו), שלאחר מכן יתברר שמדובר בזמרי בן סלוא, והוא חוטא בפרהסיה, לעיני משה והעדה "וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". פנחס לא חושב פעמיים ומכה את זמרי ואת המדינית, ומיד "וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ח). מספר המתים במגפה הוא 24,000 איש מבני ישראל.

ברכת פנחס (י-טו)

ה' מברך את פנחס על כך שהוא "הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" (יא). הברכה של פנחס היא "בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (יג).

הציווי למלחמה במדינים (טז-יח)

לאחר סיום סיפור חטא בעל פעור, ה' מצווה את משה להילחם ולהכות במדינים מפני שהם התנכלו לישראל וגרמו להם לחטוא כדי לפגוע בהם. סיפור הלחימה יובא בעוד כמה פרקים, בפרק ל"א.

Volver al capítulo

המסיתים הראשיים

"וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קרואי [קְרִיאֵי] הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס. וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ" (במדבר כ"ו, ט-יא)

 

הוא דתן ואבירם -  צריך לדעת מה בא ללמדנו במאמר זה... (ו)עוד למה האריך בדברים אלו "אשר הִצּוּ" וגו' "בהצותם על ה'"? 

ונראה כי לא בא הכתוב כאן אלא לומר שהן הנה היו סיבה לכל מעשה קרח, כי יחפוץ ה' לפרסם הרשעים שהם סיבה לרשע הנעשה, והוא אומרו "הוא דתן" וגו' "אשר הִצּוּ" וגו' פירוש את אחרים על ה' ומשה עבדו... 

ואפשר שגם את קרח הם החטיאוהו, והגם שאמר הכתוב "ויקח קרח" (ט"ז, א) שנראה שמעצמו עשה, אפשר שהיה למה שקדם לו מהם ולעולם הם הִצּוּ אותו.

ואומרו "ותפתח" וגו'... נתכוין לומר שגם בליעת קרח ואכילת האש ר"ן (=250) איש, הם היו סיבה למאורע מתחלה ועד סוף, הא למדת שהגם שנקהלו היהודים על משה ועל אהרן היו חוזרים בהם, אם לא היו ב' הרשעים.

ובני קרח לא מתו -  הודיע הכתוב ענין זה כאן ולא במקום עיקר המעשה, גם לא כתבו במקום מספר הלוים כי שם מקום הודעת המתים מהם, לפי מה שכתבנו כי כאן בא אלקים לקבוע העון בדתן ואבירם ולהקל מעל קרח, לזה גמר אומר "ובני קרח לא מתו", הכוונה שזה יגיד זכות אביהם שלא שטפם חובו כדרך ששטף חובם של דתן ואבירם כל בתיהם להיותם עיקר המחלוקת.

 

 

 

אור החיים הקדוש – ר' חיים בן משה אבן עטר, חי בשנים 1696-1743. מגדולי פרשני המקרא בתקופת האחרונים, היה מקובל, פוסק הלכה, פרשן מקרא ופרשן התלמוד, פעל במרוקו כארבעים שנה, עבר לאיטליה, ואח"כ עלה לארץ והתיישב בירושלים.

Volver al capítulo

דרך לרוצח בשגגה

"וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה" (במדבר ל"ה, יא)

 

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת מסעי סימן יא

זה שאמר הכתוב: 
"טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך" (תהלים כ"ה, ח), "זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה" (שם, ו).

אמר דוד:
ריבונו של עולם, אילולי רחמיך שקדמו לאדם הראשון לא היה לו עמידה,
שאמרת ליה [=לו] "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב', יז)
ולא עשית לו כן אלא הוצאת אותו מגן עדן וחיה תשע מאות ושלשים שנה ואחר כך מת,
ומה עשית לו? גרשת אותו מגן עדן, שנאמר: "ויגרש את האדם" (שם ג', כד).

ולמה נתגרש? על שהביא מיתה על הדורות
והיה צריך למות מיד אלא שרחמת עליו וגרשתו כדרך הרוצח חבירו בשגגה שגולה ממקומו ויושב בערי מקלט,
לכך נאמר "זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה" (תהלים כ"ה, ו).

כיון שעמד משה, אמר להם הקדוש ברוך הוא: "והקריתם לכם ערים",
אמר משה: ריבונו של עולם, זה שהורג נפש בשגגה בדרום או בצפון מנין יהיה יודע היכן ערי מקלט שיהא בורח לשם? 
אמר לו: "תכין לך הדרך" (דברים י"ט, ג) - תכין להם את הדרך שלא יהיו טועים וימצא אותו הגואל ויהרגהו ולו אין משפט מות.
אמר לו: היאך? 
אמר לו: העמד להם איטליסיות [פירוש עץ החיים: שווקים. ובכל שוק היו כותבין הדרך הקרוב אל עיר מקלט. ויש מפרשים עמודים על הדרך...] מכוונות לערי מקלט שיהא יודע לילך לשם, שנאמר: "תכין לך הדרך" (שם), ובכל איטליס רשום לך הדרך לערי מקלט.
לפיכך אמר דוד: "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך" (תהלים כ"ה, ח).

ואם לרצחנין עשה שביל ודרך שיברחו וינצלו,
לצדיקים על אחת כמה וכמה
- "ידרך ענוים במשפט" (שם, ט). 

 

 

 

מדרש תנחומא - מדרש אגדה על חמשה חומשי תורה. המדרש החל להתגבש בארץ ישראל במאה החמישית אולם המשיך ונערך עד סוף המאה השביעית. המדרש בנוי מחטיבות של דרשות העוסקות בפסוקים הראשונים של כל סדר מקראי. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

ארץ ה' לעם ה'

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ" (במדבר ל"ד, א-ב)

 

במדבר רבה (וילנא) פרשת מסעי פרשה כג סימן יא

"זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה" -מהו לכם?
לכם היא ראויה.

משל למלך שהיו לו עבדים ושפחות
והיה משיא לעבדיו שפחות מן אוסיא [=פלך, מחוז/ משפחה] אחרת
ולשפחותיו עבדים מן אוסיא אחרת.

עמד המלך וחשב בדעתו, אמר: העבדים שלי והשפחות שלי,
מוטב שאשיא עבדי לשפחותי - שלי לשלי.

כך כביכול אמר הקדוש ברוך הוא:
הארץ שלי שנאמר: "לה' הארץ" (תהלים כ"ד, א) ואומר: "כי לי הארץ" (ויקרא כ"ה, כג)
וישראל שלי הם, שנאמר: "כי לי בני ישראל עבדים" (שם, נה)  -
מוטב שאנחיל ארצי לעבדי, שלי לשלי.

לכך נאמר: "זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה". 

 

 

 

מדרש תנחומא - מדרש אגדה על חמשה חומשי תורה. המדרש החל להתגבש בארץ ישראל במאה החמישית אולם המשיך ונערך עד סוף המאה השביעית. המדרש בנוי מחטיבות של דרשות העוסקות בפסוקים הראשונים של כל סדר מקראי. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

למי מותר להשבע?

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'׃ 
אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל', ב-ג)

 

במדבר רבה (וילנא) פרשת מטות פרשה כב סימן א

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:
לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי
אפילו באמת [=שבועת אמת] אין אתה רשאי להשבע בשמי
אלא אם כן יהיה בך כל המדות האלו (דברים י', כ) :

"את ה' אלהיך תירא" - שתהא כאותן שנקראו יראי אלהים,
אברהם איוב ויוסף. 
אברהם דכתיב (בראשית כ"ב, יב): "כי... ידעתי כי ירא אלהים אתה", 
איוב דכתיב (איוב א', ח): "איש תם וישר ירא אלהים", 
יוסף דכתיב (בראשית מ"ב, יח): "את האלהים אני ירא", 
הוי "את ה' אלהיך תירא".

"ואותו תעבוד" - אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת
לכך נאמר: "ואותו תעבוד". 

"ובו תדבק" - וכי יכול אדם לידבק בשכינה?
והלא כבר נאמר (דברים ד', כד) "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא"?
אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה ועושה פרקמטיא ומהנהו מנכסיו
זהו שנאמר עליו "ובו תדבק".

אם יש בך כל המדות האלו אתה רשאי להשבע ואם לאו אין אתה רשאי להשבע.

 

 

 

במדבר רבה - מדרש 'במדבר רבה' הוא מדרש אגדה על ספר במדבר שנערך כנראה רק במאה ה-12 בצרפת. הוא המאוחר ביותר מבין 'מדרשי רבה'. חלקו הראשון של המדרש מכיל דרשות רבות של רבי משה הדרשן בן המאה ה-11. חלקו השני הוא מדרש תנחומא על ספר במדבר. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

רערק

Volver al capítulo

ההצלחה היא לא מדד

 

אחת השאלות המרכזיות בפרקנו נוגעת לחוסר הבהירות ביחס לרצון ה' בעניין שליחותו של בלעם: כאשר המשלחת הראשונה באה להזמין את בלעם, ה' מורה לבלעם שלא ללכת עמם (יב), אך בעקבות המשלחת השנייה ה' מאשר לבלעם לצאת למשימה (כ); בהמשך, ה' כועס שבלעם הולך והוא שולח את המלאך לעכב את האתון בדרכה (כב-כג), אך לשאלת בלעם האם לחזור, עונה לו המלאך שהוא יכול להמשיך (לד-לה).

להבנת חז"ל (מכות י ע"ב), ה' לא רצה שבלעם ילך, ולמרות זאת הוא איפשר לו לעשות זאת, בהתאם לכלל ש"בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו": ה' ראה את רצונו העז של בלעם להיענות להזמנה של בלק, והוליך את בלעם בדרך שהוא בחר לעצמו.

הכלל "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו" מעורר שאלה קיומית כבדת משקל: האם הצלחה או קשיים יכולים להוות סימן לאדם האם דרכו רצויה או לא רצויה לפני ה'?

מישור אחד של התמודדות עם שאלה זו מצוי בתורה של ר' צדוק הכהן מלובלין, בספרו "צדקת הצדיק" (אות ס"ד):

"פעמים שרואה בבירור שהשם יתברך מסייעו ומסכים עם מעשיו, עם כל זה אינו ראיה כי מעשיו ישרים באמת... ודרשו חז"ל (מכות י ע"ב): "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו"... כי אין השם יתברך מסייע אלא כשהוא על פי דעתו הולך בדרך התורה. ומה שלמדו מבלעם גם לפי דעתו של בלעם כפי סיטרא דיליה היה דרך זה ישר לו כפי מה שהוא..."

מקובל לחשוב שהצלחת האדם בדרכו מעידה שהוא הולך בדרך הישר, ולכן הוא זוכה לסיעתא דשמיא. אולם, מבלעם אנו לומדים שהדבר אינו מוכרח: לעיתים ההצלחה נובעת מכך ש"בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו", זאת אומרת שהאדם זוכה לתמיכה אלוקית למרות שהוא אינו הולך בדרך הישר. ר' צדוק מוסיף שהעזרה מהשמים מותנית בכך שהאדם עצמו סובר שהוא הולך בדרך התורה, בדומה לבלעם שבטעותו חשב שהוא עושה את רצון ה'. אם כן, במצב בו נדמה לאדם שהוא הולך בדרך התורה, אפילו אם לאמיתו של דבר הוא צועד בכיוון שלילי, הוא יזכה לעזרה משמים.

כיצד יוכל אם כן האדם לדעת האם הוא הולך בדרך הישר, או שיצרו מטה אותו לדרכים עקלקלות?

ר' צדוק (בפסקה ל"ט) מציע שהדרך להתמודד עם חוסר הוודאות היא באמצעות תפילה: אדם צריך להתפלל לה' שיעמיד אותו על דרך הישר. ר' צדוק מוסיף שמכוח התפילה האדם יזכה לתקן גם את השורש, דהיינו את מישור המניעים, ולא רק את המעשים.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון     

Volver al capítulo

משתדל למצוא את הרע

"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם... לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם..." (במדבר כ"ב, ה)

"ויֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי: הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם..." (שם, י-יא)

 

"הנה עם יצא" - לשעבר משמע.

ובלעם אמר "הנה העם היוצא ממצרים" משמע שעכשיו הם יוצאים והולכים,

כי בלעם להזכיר עוונם בא, לומר שדומה כאילו עדיין לא יצאו מכל וכל ממצרים כי תמיד ברע הם, ואומרים ניתנה ראש ונשובה מצרימה, ובכל תלונה הם מזכירים את מצרים, וזה ראיה שתמיד מחשבתם משוטטת במצרים וקשה עליהם הפרידה ממצרים כאילו עכשיו הם יוצאים.

 

 

 

כלי יקר - רבי שלמה אפרים מלונטשיץ. נולד בשנת 1540. רבו המובהק היה המהרש"ל. משנת 1604 כיהן כעוזרו של המהר"ל ברבנות העיר פראג וכראש הישיבה בה, ולאחר פטירת המהר"ל  מונה לרב העיר. היה ידוע כדרשן מופלג. חיבר חיבורים רבים בענייני מוסר ויראת שמים, אך התפרסם בעיקר בזכות פירושו 'כלי יקר' על התורה.

Volver al capítulo

תקציר במדבר פרק כ"ד

המשך הניסיון השלישי (א-יג)

בניגוד לפעמים הקודמות, בהן ה' שם בפיו של בלעם את הברכות, כעת בלעם מבין ש"טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים" (א) ובפעם הזאת ה' לא שם בפיו את המילים אלא "וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים" (ב). בלעם מברך את עם ישראל כמו בפעמים הקודמות, בברכות כלליות כמו "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (ה) וגם בברכות של חוזקה מול האויבים "אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ" (ט). נראה שבלעם הבין היטב שלא כדאי לקלל את עם ישראל שהרי "מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (ט). בלק כועס בתגובה לברכות של בלעם ומצווה על בלעם "וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ" (יא), ובלעם שוב מתנצל בפני בלק: "הֲלֹא גַּם אֶל מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלַי דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר. אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֹתוֹ אֲדַבֵּר" (יב-יג).

נבואת אחרית הימים (יד-כד)

בפסקה זו בלעם נותן נאום שמבהיר את היחס בין עם ישראל לשאר העמים. בנאום הוא פותח בחוזקתם של ישראל וחולשתם של מואב "אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת" (יז). לאחר מכן עובר לתאר את אדום ועמלק שלשניהם גורל די דומה. לגבי הקיני הוא מנבא עתיד מזהיר "אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ" (כא) ולבסוף הוא מזכיר ארצות נוספות "וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵבֶר וְגַם הוּא עֲדֵי אֹבֵד" (כג).

הסיפור מסתיים בהיפרדות בלעם ובלק: "וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ" (כה).

Volver al capítulo

Pages

x