תקציר דברים פרק כ"ו

פרקנו כולל שתי מצוות אחרונות בנאום המצוות: מקרא ביכורים וביעור מעשרות – שתי מצוות מיוחדות המחייבות לומר תוכן מסויים בשעת המעשה. לאחריהן נמצאת פסקת הסיום של נאום המצוות.

מקרא ביכורים (א-יא)

לאחר הכניסה לארץ, חובה על כל חקלאי להביא לבית ה' מהפירות הראשונים של שדהו. עניין זה לא חדש שהרי התורה ציוותה כבר על מצוות ביכורים (שמות כ"ג, יט). ספר דברים מחדש כיצד מתנהל טקס הבאת הביכורים: האדם בא אל הכהן בבית ה' ואומר בפניו נוסח קבוע הנקרא בשפה ההלכתית "מקרא ביכורים". מקרא ביכורים כולל הודיה לה' על הארץ ועל הניסים שעשה לעם ישראל.

ביעור מעשרות (יב-טו)

כל שלוש שנים, כשאדם מפריש את המעשר מהאדמה ונותן את המעשר ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה –  עליו להצהיר בצורה מפורשת שהוא "ביער" את המעשרות משדהו: "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי" (יג).

דברי סיכום לנאום המצוות (טז-יט)

פסקת הסיום מדגישה את חשיבות שמירת המצוות והברית בין ה' ועם ישראל: "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְו‍ֹתָיו" (יז-יח).

Volver al capítulo

תקציר דברים פרק כ"ה

הגבלה על מלקות (א-ג)

במקרה שיש ריב בין אנשים, ולאחר שבית הדין פסק את הדין – אין לתת יותר מארבעים מלקות לאדם שהורשע "פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ" (ג).

לא תחסום שור בדישו (ד)

התורה אוסרת על חסימת השור מלאכול את התבואה תוך כדי עבודה. אין להאיץ את הבהמה במלאכתה, אלא לאפשר לה לאכול תוך כדי העבודה.

ייבום (ה-י)

התורה מביאה כאן את דין הייבום, שנזכר בצורה לא ישירה בסיפור יהודה ותמר (בראשית ל"ח). במקרה שאדם נשוי ללא בנים מת – אח המת צריך להינשא לאשת המת כדי לבנות את בית אחיו. הייבום הוא לא חובה, ולכן אח המת יכול לסרב, אלא שאז הוא עובר טקס "חליצה", הכולל יריקה של אשת המת בפניו ושמו בישראל נקרא "בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל" (י).

קטטה (יא-יב)

בפסקה זו מובא מקרה ודינו: במקרה של שני אנשים שרבו אחד עם השני, ואשת האחד התערבה והחזיקה במבושיו של היריב, יש לקצוץ את ידה, מעין מידה כנגד מידה: "וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" (יב).

יושר במסחר (יג-טז)

הדרישה למשפט צדק הודגשה בספר דברים מספר פעמים, וכאן באה הנחייה לסוחרים להקפיד על הצדק וההגינות במסחר: "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה" (יג).

עמלק (יז-יט)

הפסקה האחרונה בפרק נוגעת לחובה למחות את זכר עמלק בעקבות המלחמה שמתוארת בשמות י"ז. החובה למחות את עמלק חלה כאשר עם ישראל ישב בנחלתו, לאחר שיסיים את המלחמות עם האויבים מסביב. מי שיתמודד לראשונה עם העמלקים יהיה שאול המלך (שמ"א ט"ו), אך גם הוא לא יצליח למחות את עמלק.

Volver al capítulo

השקיפה ממעון קדשך

"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כ"ו, טו)

 

משנה מסכת מעשר שני, פרק ה משנה יג

"השקיפה ממעון קדשך מן השמים". עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה מה שהבטחתנו.

"השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל" בבנים ובבנות,

"ואת האדמה אשר נתתה לנו" בטל ובמטר ובולדות בהמה,

"כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש" כדי שתתן טעם בפירות

 

Volver al capítulo

ערים מובדלות

 

פרקנו חוזר על פרשת ערי מקלט, המופיעה כבר בספר במדבר (ל"ה), אך ישנם כמה הבדלים מהותיים בין שני המקומות.

ההבדל הבולט ביותר הוא ההקשר: בספר במדבר הציווי מופיע לאחר פירוט גבולות הנחלות בארץ ומצוות הבדלת ערים ללויים, והוא מהווה חלק מהמצוות על נחלת הארץ וחלוקתה. מבט זה מדגיש את המצווה כקשורה לעם כולו ולרמת המוסר הלאומית.
גם הפסוקים בסוף פרשייה זו מדגישים את הקשר בין הרצח בשגגה לבין הארץ שהעם יושב בה: "וְלֹא-תַחֲנִיפוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ... וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ" (במדבר ל"ה, לג-לד), ויש פה אמירה שהעם כולו אחראי על קיומן ותפקודן של ערי המקלט.

לעומת כל זאת, אצלנו בספר דברים המצווה נמצאת בתוך ההקשר של מצוות מערכת המשפט, ומתמקדת במיצוי הדין באדם הפרטי שחטא במזיד או בשגגה.

הבדל נוסף בין הפרשיות הוא בכינוי של הערים: רק בספר במדבר ערים אלו נקראות עָרֵי מִקְלָט, ואילו בספר דברים הדגש הוא על הבדלת הערים.
הביטוי ערי מקלט, המופיע בציווי בבמדבר, מדגיש את העובדה שהעיר קולטת את האנשים הנסים אליה. זהו שם המייצג את התפקיד הכללי של ערים אלו.
הבדלת הערים המופיעה אצלנו מדגישה שהערים צריכות להיות שונות משאר הערים בארץ. אם נביט בחזקוני, במלב"ים וברמב"ן נראה שההבדלה של הערים באה כדי להדגיש את ערך הנגישות של ערי המקלט לבורחים, שתהיה דרך ראשית שבה יוכלו להגיע באופן ישיר לערים אלו, בלי לעצור במקומות אחרים בדרך.

לסיכומו של דבר נראה שהחידוש בפרקנו הוא בדרך המעשית ליישום המצווה של ערי המקלט, כשעל יד כך מתגלה גם העומק של המצווה.
הערך של חיי אדם עומד בראש סולם הערכים במצווה זו: מצווה על השופטים להגן בכל דרך אפשרית על אדם שרצח בשוגג, ולכן חובה לוודא שעיר המקלט תהיה נגישה לו. אפשר גם לראות, מהפרשייה בספר במדבר, שחיי אדם אחד הנקטלים ללא סיבה מוצדקת משפיעים לבסוף על הרמה המוסרית של העם כולו, לכן המצווה מופיעה שם בתוך מצוות הנחלה, השייכות לכלל ישראל.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת -נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

When God calls out to a human being

It is not unusual for Moshe to engage in conversation with God. The Torah is full of verses that describe their conversations, invariably opening with the words: “The LORD spoke to Moses, saying.” God attests to the fact that Moshe reached a level of direct conversation – speaking to each other “mouth to mouth” (Bamidbar 12:8). There are even places in the Torah where it is clear that Moshe can initiate a conversation with God without waiting to be invited to speak; they have open channels of communication. Perhaps that is why the unique call that God makes to Moshe at the beginning of Sefer Vayikra stands out. Why must He call out to someone with whom He can simply strike up a conversation?

 

The midrashim deal extensively with this unique “call” and many approaches are offered.

 

One approach suggests that the call symbolizes the mission that is incumbent on Moshe:

“The LORD called to Moses.”

We find written: “Then You spoke to Your faithful ones in a vision…” (Tehilim 89:20).

While The Holy One blessed be He spoke with Adam, the first man, commanding him regarding the Tree of Knowledge, Adam was the only one in the world.

Similarly Noah, with whom He spoke, was uniquely blameless in his time.

Avraham, Yitzhak and Yaakov were also unique individuals in the world.

But in Moshe’s time, there were many righteous people in the world. We know of the seventy elders, Bezalel, Uri, Aharon and his sons, together with the princes of each of the tribes.

Yet He did not call to any of them aside from Moshe.

                                (Tanhuma Vayikra 5).

 

Chosenness was not Moshe’s innovation, nor was he the first chosen by God to engage in conversation. Previously, Adam, Noah, Avraham, Yitzhak and Yaakov all merited to converse with God. According to the Tanhuma, however, there is something special about Moshe’s relationship with God. In contrast with the others, Moshe does not appear to be unique in his time; there are others who could have been chosen. It appears that what was special about Moshe was that he accepted upon himself the responsibility of a mission. Being called to speak is not simply conversation – it indicates a calling. Moshe is being drafted to serve in a position of responsibility.

 

An alternative approach raised in the midrash relates to being called as being given a name:

As it says: “The LORD called to Moshe.”

Moshe was a great man,

See that is written: “God called the light Day” (Bereishit 1:5).

This is a calling and this is a calling.

                                (Tanhuma Vayikra 6)

 

God calls Moshe by name, just as he called the light by name – “This is a calling and this is a calling.” This comparison can be explained in a variety of different ways. On its simplest level, when there is ongoing face-to-face conversation there is no need to call out, nor is there reason for participants to call each other by name, since the conversation is fluent and ongoing. Calling someone by name indicates an element of distancing. Still, the ultimate purpose of this distancing is to create a closer relationship.

 

The comparison made by the midrash to God’s calling light “Day” on the first day of creation, adds an additional layer of meaning to the call made to Moshe. Now there is an element of creativity involved. There are many elements to light. Sometimes light brings clarity to the darkness; on occasion the idea of light is a metaphor. There is a wide spectrum of the effects of light, but there is also light that is Day, whose light is only one element of the broader essence that is Day. Calling something by name serves to make a statement about it that attempts to encompass all of its details. In the case of the name “Moshe,” the whole indicates that Moshe the man is a complete phenomenon, greater than the sum of his parts. This is not the first time that we find parallels between Moshe and light. When he was born, the Torah writes regarding his mother: “…and when she saw how good he was, she hid him for three months” (Shemot 2:2). The rabbinic sages suggest that the house became full of light, perhaps because of the language parallel to the creation of light: “God saw that the light was good” (Bereishit 1:4).

 

Perhaps we can suggest a new approach to the idea of being called.

 

Generally speaking, it is people who call out to God. “In distress I called on the LORD” (Tehillim 118:5); “I called to You, O LORD; to my Lord I made appeal” (Tehillim 30:9).

In ordinary times, God accompanies us quietly and without being conspicuous. Only at times of extraordinary difficulty – at the most challenging moments – does man feel a need to turn to God and to call out to Him, to ensure that He hasn’t abandoned us. Nevertheless, it is clear that at those very moments, it is God calling out to man, as He waits expectantly to hear man’s voice.

 

This is what we find in our parasha. God calls out to Moshe at the beginning of the book of Vayikra, which deals with sin and atonement. In the course of the Temple service there are, on occasion, elements of sacrifice that serve as part of the process of repentance, that are accompanied by a call and an appeal to God. Those calls to God are an expression of an invitation from Him – a call to man from on High. God calls out to us, even as we call out to Him.

Volver al capítulo

ענישה מדויקת

 

התורה מנמקת את איסור הלנת המת התלוי על העץ בביטוי ''וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-אַדְמָתְךָ'' (כג). מהי משמעות הביטוי הזה? מדוע התורה משתמשת דווקא בו ומה הקשר להלנת המת?

לצורך הבנת העניין, נשווה את הביטוי כאן לזה המופיע בפרשת ערי מקלט בספר במדבר (ל''ה, לד): "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ''.
פסוק זה בא לעודד מתן עונש מוות לרוצח במזיד, ולא לפדותו. רמב"ן שם מסביר כי התוצאה של טומאת הארץ היא הסתלקות שכינת כבוד ה'.

מהקשר הופעת הביטוי בספר במדבר ניתן להבין שהוא מזהיר מפני הקלה לא ראויה בעונש הרוצח, החייב גלות או מיתה. מתן עונש לא נכון ואי הריגת הרוצח גורמת לטומאת הארץ ולהסתלקות השכינה.

כאן, בספר דברים, מדובר דוקא על מתן עונש מדויק - הדגש הוא על הגבלת זמן תליית המת. אם עד כאן היינו טועים לחשוב שנטמא את הארץ רק אם נקל מדי בענישת פושעים, בא הציווי בדברים ומלמדנו שגם ענישה מופרזת חמורה תביא לאותה תוצאה.

מדוע חוסר דיוק בענישה מביא לסילוק השכינה?

שכינת ה' בתוכנו מותנית בשמירת מצוותיו, ובכללן עלינו לבער את הרע מקרבנו ולכפר על חטאי העם. אם לא נכפר על עבירות כראוי, בין אם נחמיר ובין אם נקל בעונש, החטא לא יתוקן והארץ תטמא.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

אסור לספר לשון הרע

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כ"ד, ט)

 

לפי דעתי שהיא מצות עשה ממש, כמו "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ', ז), "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" (שם י"ג, ג), "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כ"ה, יז), כולם מצוה, אם כן גם זה כמותם.

והיא אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה, שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה, ולא דברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה, גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל.

 

 

 

רמב"ן - רבי משה בן נחמן, נולד בגירונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בארץ ישראל בשנת 1270. שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. כתב השגות על ספר המצוות של הרמב"ם. בגיל 73 עלה הרמב"ן לארץ ישראל, ביקר בירושלים ובחברון. חי ונפטר בעכו.

Volver al capítulo

תקציר דברים פרק כ"ד

גירושין ונישואין (א-ה)

התורה עוסקת בגירושין בצורה עקיפה: כאשר בני זוג מתגרשים, והאשה נשאת לאדם אחר, היא לא תוכל לחזור לבעלה הראשון, גם אם תתגרש מבעלה השני (ד). דין אחר הנוגע לנישואין הוא שאדם שמתחתן עם אישה לא יצא לצבא "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" (ה).

איסור לעקל רחים ורכב (ו)

פסוק זה קשור להמשך (פסוק ח והלאה) וקשור לדיני משכון ועיקול. במקרה שאדם חייב לאחר כסף, אין המלווה יכול לקחת מהלווה את הרחים ואת הרכב כמשכון, מכיוון שכך הוא מכין את מזונו. רכב הוא האבן העליונה של הרחים ששם טוחנים את הדגן.

איסור חטיפה (ז)

בהמשך לנאמר בספר שמות "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת" (שמות כ"א, טז) גם כאן הכתוב מחייב מיתה אדם שגנב ומכר אדם אחר.

אזהרה מצרעת (ח-ט)

התורה מצווה להישמר במקרה של צרעת ולשמוע לדברי הכהנים והלויים. הכתוב גם מזכיר את צרעת מרים "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (ט).

עיקול משכון (י-יג)

בהמשך למה שנאמר בפסוק ו, התורה מרחיבה ואוסרת על המלווה להיכנס לביתו של הלווה כדי לגבות את החוב "בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה" (יא). בנוסף אם מדובר בלווה עני, המלווה לא יכול לישון עם ה"עבוט" - אצל עניים מדובר בדרך כלל בבגדים שנחוצים לו בזמן השינה ולכן "הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ" – בשעת השקיעה יש להשיב את הבגד לעני כדי שהוא יוכל להתכסות בו בזמן השינה.

איסור הלנת שכר (יד-טז)

בספר ויקרא י"ט, יג התורה מדברת באופן כללי על הלנת שכר, וכאן ספר דברים מתמקד בעניים ובאביונים. מעסיק צריך להיות רגיש בעיקר לאנשים עניים שצריכים את הכסף באופן מידי "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (טו).

מצוות לשופטים (טז-יח)

המצווה הראשונה הנזכרת כאן היא שאין להעניש את הילדים בחטאי האבות אלא "אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (טז). בנוסף, התורה מצווה על יחס הוגן במשפט גם לשכבות החלשות באוכלוסייה: הגר היתום והאלמנה.

מתנות עניים (יט-כב)

הכתוב  חוזר על מתנות העניים שנזכרות בויקרא י"ט, ט-י, אלא שכאן לא מוזכרת ה"פאה". פרקנו מזכיר את השכחה (יבול שנשכח בשדות), לקט ופרט (בזיתים. לא ללקוט זיתים שנפלו תוך כדי הבציר) ועוללות (אשכולות ענבים שלא בשלים).

Volver al capítulo

תקציר דברים פרק כ"ג

כמו בפרק הקודם, גם פרקנו כולל מצוות רבות וקצרות.

איסורי חיתון (א-ט)

בפסקה זו התורה מביאה רשימה של איסורי חיתון מהנימוק שעם ישראל הם "קהל ה'". הרשימה פותחת באיסור נישואי איש עם אשת אביו, לאחר מכן התורה מזכירה אנשים מסורסים וממזרים שלא באים בקהל ה'. לאחר אלה התורה מביאה רשימה של עמים שלא יכולים לבוא בקהל ה' ומתי הם כן יכולים להיחשב כ"קהל ה'".

קדושת המחנה (י-טו)

בפסקה זו התורה עוסקת בקדושת המחנה בזמן מלחמה: במקרה של קרי לילה, האדם צריך לצאת מן המחנה ולרחוץ במים. גם עשיית צרכים מותרת רק מחוץ למחנה. את שני הדינים האלו התורה מנמקת בנימוק אחד: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (טו).

מקלט לעבד נמלט (טז-יז)

התורה אוסרת להסגיר עבד נמלט לאדוניו, אלא יש לאפשר לו מקלט "בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ" (יז).

איסורים הנוגעים לזנות (יח-יט)

התורה אוסרת על איש או אישה לעסוק בזנות. כמו כן אין להביא למקדש כסף שהתקבל מעבודת זנות "כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם" (יט).

איסור הלוואה בריבית (כ-כא)

התורה אוסרת להלוות לאדם מישראל בריבית, אך לנוכרי התורה מתירה להלוות בריבית.

קיום נדרים (כב-כד)

יש חובה לקיים נדרים ולא לאחר את תשלומם "כִּי דָּרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (כב).

אכילה מכרם או שדה של אחר (כה-כו)

המצווה האחרונה המוזכרת בפרק מתייחסת להיתר לאכול בכרם או שדה של אדם אחר, אך אסור לקחת את הפירות בכלי, אלא רק לצורך סיפוק רעב "וְאָכַלְתָּ... כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ" (כה).

Volver al capítulo

תקציר דברים פרק כ"ב

פרקנו מכיל רצף של מצוות קצרות

איסורי "והתעלמת" (א-ד)

פסקה זו כוללת שתי חובות: החובה הראשונה – השבת אבידה. במקרה שאדם מוצא חפץ של אדם אחר, עליו להשיב את החפץ לבעליו. אם הבעלים של החפץ רחוק – המוצא משאיר את החפץ בביתו "עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ" ולאחר מכן ישיב לו את האבידה. החובה השנייה בפסקה זו היא לסייע לאדם שחמורו או שורו נפלו בדרך "הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ". בפסקה זו התורה חוזרת על האיסור להתעלם שלוש פעמים.

איסור כלי גבר על אשה (ה)

התורה אוסרת לגבר ללבוש בגדי אישה ולאישה ללבוש בגדי גבר. רוב הפרשנים הסבירו שמדובר בחשש לניאוף ולזנות. ראו עוד בדבריו של הרב יובל שרלו.

מצוות שילוח הקן (ו-ז)

התורה אוסרת על לכידת הציפור יחד עם אפרוחיה. יש לשלח את הציפור ורק לאחר מכן ניתן לקחת את האפרוחים "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (ז). מצווה זו היא מעין הרחבה של המצווה בספר ויקרא: "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (ויקרא כ"ב, כח).

חובת שימת מעקה בבית (ח)

התורה מחייבת אדם שבנה בית חדש להתקין מעקה בביתו, כדי למנוע נפילה: "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ" (ח).

איסור כלאיים ושעטנז (ט-יב)

התורה מביאה שלושה איסורים הנוגעים לעירוב מין בשאינו מינו. הראשון – אין לזרוע בכרם שני מיני זרעים. השני – אין לחרוש שדה עם שור וחמור יחדיו. על טעם האיסור ראו את דבריו של הרב ד"ר תמיר גרנות. האיסור השלישי הוא לבישת שעטנז: צמר ופשתים יחד. ולבסוף התורה מזכירה את מצוות ציצית.

טענת בתולים (יג-כא)

בפסקה זו התורה מתמודדת עם טענת בתולים שקרית: האיש שנא את האישה שהתחתן איתה וטוען שאשתו לא הייתה בתולה בעת הנישואין. אביה ואמה של האישה, שבידיהם הוכחה שבתם הייתה בתולה, מציגים בפני זקני העיר את ההוכחה ומסבירים להם שמדובר בעלילת דברים. זקני העיר מענישים את האיש, ומעבר לקנס הכספי האיש "לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" (יט). במקרה שהאיש דובר אמת ולא נמצאה הוכחה שהאישה הייתה בתולה, סוקלים את האישה.

דיני ניאוף ואונס (כב-כט)

בפסקה זו התורה מביאה כמה מדיני ניאוף ואונס בדרך הדרגתית. בתחילה מביאה התורה מקרה של איש ואישה שקיימו יחסי מין בהסכמה, על אף שהאישה אשת איש. דינם – מוות. המקרה הבא הוא נערה בתולה שהייתה מאורסת לאיש (והיא נחשבת כאשת איש) ואיש שכב עמה. אם המקרה קרה בעיר – שניהם צריכים להיהרג מכיוון שהאישה לא צעקה. אם המעשה היה בשדה, מניחים שמדובר באונס ולכן רק לאיש יש דין מוות. המקרה החמור ביותר הוא אונס נערה בתולה – מעבר לתשלום הכספי האונס צריך להינשא לאישה שהוא תקף "לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" (כט).

נדמה שהכלל המנחה של התורה בענייני אונס הוא חומרת המעשה, כפי שהתורה בעצמה מתנסחת: "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה" (כו).

Volver al capítulo

Pages

x