באדיבות אתר 929
צדקיהו מת בשלום?
החורבן מתקרב – הבבלים כבר כובשים את העיר והמלך בורח אבל נתפס, וכפעולת הרתעה הבבלים מעוורים אותו. התלמוד, שמכיר נבואות על צדקיה מהפרקים הקודמים, מתקשה להבין כיצד תיאורים היסטוריים אלו אפשריים:
"אמר ליה (=לו) רבא לרבה בר מרי:
כתיב ביה (=כתוב עליו) בצדקיהו "בשלום תמות" (ירמיהו ל"ד, ה)
וכתיב (=וגם כתוב) "ואת עיני צדקיהו עור" (ירמיהו ל"ט, ז)
אמר ליה (=לו): הכי (=כך) אמר רבי יוחנן: שמת נבוכדנאצר בימיו"
(תלמוד בבלי מועד קטן כח עמ' ב).
שואל רבא את רבה בר מרי, איך מסתדרים שני הפסוקים המתארים את סופו של צדקיה, כאשר באחד כתוב שימות בשלום, ואילו באחר כתוב שהבבלים עיוורו אותו - זו אינה מיתה בשלום.
משיב לו רבה בר מרי, שכוונת התיאור 'בשלום' אינה בשלווה בארמונו, לזה לא זכה צדקיה. אלא הכוונה היא שאויבו נבוכדנצר מת לפניו. קשה לתאר את סופו של צדקיה כ'שליו' או 'רגוע'. הוא נכלא בבבל, בניו וכל עשירי ירושלים נשחטים לפניו, ובכל זאת המקרא מתאר את מותו בשלום.
פרשנותו של ר' יוחנן (שאינה מסתדרת עם ההיסטוריה המוכרת לנו) מפנה את המבט של כולנו מצדקיה האיש לצדקיה המלך. צדקיה האיש אכן חי את חייו האחרונים בסבל גדול ובעצב על כל הסובבים אותו, אך צדקיהו המלך מת בשלום (קטן) כי האויב הגדול ביותר שלו – נבוכדנצר מלך בבל - מת לפניו.
באדיבות אתר 929
למה לתת אדמות לדלים?
"וּמִן הָעָם הַדַּלִּים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם מְאוּמָה, הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים בְּאֶרֶץ יְהוּדָה, וַיִּתֵּן לָהֶם כְּרָמִים וִיגֵבִים בַּיּוֹם הַהוּא" (י).
יש מי שמרוויח מהחורבן, ואלו דווקא אלו שהושפלו, נוצלו, נרמסו על ידי מלכי בית דוד. האיכרים הדלים שאדמתם פרנסה את המלך, חצר המלוכה, ובעלי האחוזות, ששילמו מיסים כחוק ונשארו עם מעט מאוד, לפעמים מעט מידי, עבור עצמם ועבור משפחתם. אלו שירמיהו וכל הנביאים שלפניו דיברו עליהם, דרשו ממלכי יהודה ושריה לשפוט אותם משפט צדק ולהגן על זכויותיהם. אלו שסבלו כל השנים, כעת הם זוכים לאדמות טובות ופוריות. כעת הם זוכים לפרנסה טובה ושקטה.
גם זו התגשמות נבואות התוכחה של נביאי יהודה וישראל – מידה כנגד מידה, הן לזכות והן לחובה: החייבים מאבדים את אדמתם ואת חירותם, הזכאים זוכים מן ההפקר.
אבל לא רק צדק אלוקי יש כאן, אלא גם ראליה פוליטית. מלך בבל, ככל מלכי האימפריות לפניו ואחריו, לא התכוון מעולם להחריב את הארץ, הרי בכך היה פוגע בעצמו ובממלכתו, ומחבל במטרת הכיבוש עצמו. כי זאת יש לזכור, המטרה הראשונית והחשובה ביותר של כיבוש ארצות והרחבת האימפריה היא כלכלית – הגדלת אוצר המדינה. מלכי קדם השתלטו על ארצות כדי לגבות מהן מיסים, וכדי שיהיה ממה לגבות צריכה כלכלת הארץ הנכבשת להמשיך לתפקד. בעולם שכלכלתו מבוססת כמעט רק על חקלאות, פירוש הדבר הוא שהאיכרים נשארים על אדמתם. ואם יש איכרים טובים ללא אדמה, אז ראוי לתת להם אדמה כדי שיעבדו אותה ויספקו מיסים למלכות.
לכן הגלה מלך בבל את המלך, השרים, את הפקידות הגבוה ושרי החילים, אבל רוב עם יהודה, ממש כמו רוב עם ישראל לפניו, נשאר על אדמתו. במקום לשלם מיסים כבדים למלך יהודה, הם שילמו כעת מיסים כבדים פחות למלך בבל. וספק בעיני אם זה שינה להם משהו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות אתר 929
לדמותו של צדקיהו
עוד על אותו עניין ניתן לקרוא בפוסט מאת פרופ' יהודה איזנברג
באדיבות אתר 929
הגבלת חופש הביטוי - בשיקול דעת
חופש הביטוי - נשמת אפה של הדמוקרטיה הוא. "ציפור הנפש" ממש. מסיבה זו, משטר דמוקרטי בן ימינו, הראוי לשמו, ממעט להפליל מעשים שעיקרם בביטוי פה בעלמא, כשלא נצטרף אליהם מעשה.
אכן, חופש הביטוי אינו חופש שיסוי. מתוך הנחה - שלמגינת לב ולדאבון נפש קיבלה בימינו גם ביטוי במציאות - שלפיה "מלים מסוגלות להרוג", כאשר דיבור מלווה בהסתה, המרדה ושאר מרעין בישין, הוא עשוי לעלות לכדי עבירה פלילית.
גם המחוקק הישראלי כלל בספר העונשין עבירות ביטוי שונות, דוגמת הסתה לאלימות, הסתה לגזענות, המרדה, העלבת עובד ציבור, וכיוצא באלה. לכאורה, הניסיון לדבר ב"חופש הביטוי" בעולם המקרא נראה אנכרוניסטי למדי, שהרי המשטר המלוכני היה רחוק ת"ק פרסה משלטון דמוקרטי בן ימינו. ועדיין, דברי הנביאים וקריאת התגר שלהם נגד מעשי העוול והשחיתות השלטוניים נתפסים כדוגמא ומופת לחשיבות חירות הביטוי שתכליתה תיקון עולם וחברה.
בפרקנו יש הֵד ועֵד לכך שגם בימים קדמונים ביקש השלטון לנקוט באמצעי ענישה נגד ביטויים שלא נשאו חן בעיניו. בתחילה, מדגיש הכתוב, למרות דבריו הקשים והנכוחים, "ְויִרְמְיָהוּ בָּא וְיֹצֵא בְּתוֹךְ הָעָם וְלֹא נָתְנוּ אֹתוֹ בֵּית הַכְּלוּא" (ד).
אכן, אידיליה זו לא נמשכה זמן רב: "וַיִּקְצְפוּ הַשָּׂרִים עַל יִרְמְיָהוּ וְהִכּוּ אֹתוֹ, וְנָתְנוּ אוֹתוֹ בֵּית הָאֵסוּר, בֵּית יְהוֹנָתָן הַסֹּפֵר, כִּי אֹתוֹ עָשׂוּ לְבֵית הַכֶּלֶא. כִּי בָא יִרְמְיָהוּ אֶל בֵּית הַבּוֹר וְאֶל הַחֲנֻיוֹת וַיֵּשֶׁב שָׁם יִרְמְיָהוּ יָמִים רַבִּים" (טו-טז). מכות, מאסר ממושך ("ימים רבים"), ואפילו רמז לצינוק ('בית הבור'), עד כדי סכנת מוות ("וְאַל תְּשִׁבֵנִי בֵּית יְהוֹנָתָן הַסֹּפֵר וְלֹא אָמוּת שָׁם"; כ), היו תגובה הולמת, כך לדעת השלטון, לדברים שלא נשאו חן בעיניו. ללא משפט, בלא צדק.
רק לאור מחאת ירמיהו, השתכנע המלך צדקיהו והמתיק מעט את הגלולה, המאסר. במקום מאסר "בבית הבור" נגזר על ירמיהו עונש מידתי יותר: מעין 'משמורת חצי פתוחה' בחצר המטרה, שבה ניתן לו מזון בכמות סבירה: "וַיַּפְקִדוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה, וְנָתֹן לוֹ כִכַּר לֶחֶם לַיּוֹם מִחוּץ הָאֹפִים, עַד תֹּם כָּל הַלֶּחֶם מִן הָעִיר, וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה" (כא).
מאסר אדם, ואפילו מעצרו, רק בשל דיבור פה, ואפילו דיבור קשה הוא, צורב את הלב וצורם את האוזן, צריך שיקול דעת ומתינות מרובים. וכל עוד ניתן להשיג את המטרה - צמצום החשש לפגיעה בנפש - באמצעים אחרים, יש להעדיפם.
באדיבות אתר 929