מקומו של האל
אלוקים מתבונן על המתרחש בארץ ואומר במילים שכאילו נושאות עימן עלבון עמוק: "אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנָי" (טו).
המקום שלי הוא לא כאן אומר אלוקים, ואם אתם לא מאפשרים לי לדור כאן, אני אחזור אל מקומי. האם אכן מקומו הטבעי של האל אינו כאן, ושהותו בין בני אדם היא כאורח זר? המדרש תוהא:
"כתוב אחד אומר (מלכים א ט', ג): "והיו עיני ולבי שם כל הימים",
וכתוב אחד אומר (הושע ה', טו): "אלך אשובה אל מקומי",
כיצד יתקיימו שני כתובין הללו?
אלא פנים למעלה ולבו למטה,
דתניא: יכוין אדם לבו כנגד בית קדשי הקדשים,
ר' חייא רבה ור' שמעון בן חלפתא,
ר' חייא רבה אמר: כנגד קדש הקדשים של מעלה,
ור' שמעון בן חלפתא אמר: כנגד קדש הקדשים של מטה,
אמר ר' פנחס: מקיים אני דברי שניכם. כנגד קדש הקדשים של מעלה שמכוון כנגד קדש הקדשים של מטה" (שיר השירים רבה ד, ד)
המדרש מציב שני כתובים זה מול זה. באחד המקדש מצטייר כמקומו של האל, ואילו בשני, בפרקנו, אלוקים עוזב את העולם כדי לשוב אל מקומו הנמצא אי שם.
הפיתרון של המדרש מציג את אלוקים כשייך לשני האזורים בו זמנית: "פנים למעלה ולבו למטה". הכפילות הזאת מאפשרת את חוויית העומק הדתית, חוויה שיש בה רצוא ושוב. מצד אחד תחושת נשגבות ואחרוּת של האל ומצד שני תחושת קרבה. בעולמם של חז"ל מכונה אלוקים גם "המקום". כאן מקבל השם משמעות ייחודית - אלוקים הוא המקום המפוצל, הרחוק והקרוב בו זמנית. חוויית הא-לוהות היא חוויית העמידה בין שני המקומות הללו - בין האל הסמוך והנראה לבין האל שכולו סוד ותעתוע.
באדיבות אתר 929
דוגמא אישית
הושע מוכיח את העם בפרקנו כמעט על כל העברות שאנו מכירים: שבועת שווא, שקרים, רצח, גניבה, ניאוף, עבודה זרה, זנות ועוד ועוד.
חלק מהעונש של ההורים החוטאים הוא שבנותיהם יזנו. גם כאן בא לידי ביטוי, במובלע, המוסר הכפול: האדם מרשה לעצמו לנאוף, אך אם בתו או כלתו תעשינה זאת זה יגרום לו לצער, ולכן זה מהווה עונש עבורו.
אבל יש לשים לב לנקודה מאוד מעניינת: הושע מבטיח שהבנות והכלות לא תענשנה על חטאיהן: "לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה כִּי הֵם עִם הַזֹּנוֹת יְפָרֵדוּ וְעִם הַקְּדֵשׁוֹת יְזַבֵּחוּ וְעָם לֹא יָבִין יִלָּבֵט" (יד). בכך מבהיר הושע את האחריות של ההורים לחינוך ילדיהם.
ברור מהכתובים שההורים אינם מרוצים מכך שבנותיהם וכלותיהם מזנות, אך הם לא הצליחו למנוע זאת, כיוון שזהו אורח החיים שלהם. בכך, אומר להם הושע, הם הופכים להיות אחראים לחטאי הדור הבא. הדוגמא האישית היא הדרך היחידה לחנך, ושם נמצאת האחריות של ההורים, המורים והמנהיגים.
כאז כן היום, לא ניתן לחנך לדרך אחת ולפעול בדרך אחרת. לא בבית, לא בקהילה, לא בבית הספר ולא במדינה. השקר שהושע מתייחס אליו בתחילת הפרק הפך, כנראה, לדרך חיים ולמוסר כפול, אבל הדור הצעיר מסתכל על הוריו ועל מנהיגיו ומבין בדיוק מהם הערכים האמתיים שלהם.
באדיבות אתר 929
נדוניה
הושע מתאר נישואין לאישה מנאפת הנוהה אחרי אחרים. בתיאורו הוא מזכיר את הנדוניה שבתמורתה הוא נישא לה: "וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף וְחֹמֶר שְׂעֹרִים וְלֵתֶךְ שְׂעֹרִים" (ב).
המדרש לא ראה בנדוניה זו כסף או סחורה, אלא דברים אחרים:
ר' יונה פתח "ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחומר שעורים" (הושע ג', ב).
אמר ר' יוחנן: "ואכרה לי", ואכירה לי.
"בחמשה עשר כסף", הרי בחמשה עשר.
"וחומר שעורים" הרי שלשים.
"ולתך שעורים" הרי ששים.
אילו ששים מצות שכתב לנו משה בתורה,
דמר ר' יוחנן בשם ר' שמע' בן יוחי: שלש פרשיות כתב לנו משה בתורה, וכל אחת ואחת יש בה מששים ששים מצות, ואילו הן: פרשת פסחים, ופרשת נזיקים, ופרשת קדושים (פסיקתא דרב כהנא פיסקא ה, י).
המדרש נתקל במילה "וָאֶכְּרֶהָ לִּי" - לאור ההקשר ניתן לפרש שמדובר בקניין, זהו התשלום ששילם הושע. המדרש בוחר לפרש את המילה לאור מילה אחרת המוכרת לו - וכך ה"וָאֶכְּרֶהָ" הופך ל"ואכירה".
כיצד מכיר האיש את האישה? או בנמשל - כיצד מכיר האל את עמו? כמובן שלא בכסף. את הסכום הכספי הנקוב במדרש ממיר הדרשן במצוות. מתוך כל המצוות שבתורה, בוחר הדרשן בקבוצה של מצוות המופיעה בשלוש פרשיות: הלכות קרבן הפסח וחג המצות, הלכות שעוסקות בסוגיות שבין אדם לחברו, והלכות גילוי עריות.
מדוע בחר הדרשן דווקא בפרשיות הללו? עיון במדרשים מגלה שהפרשות הללו והמצוות שבהן נחשבות כמעין 'חוקה' של העם, זו שלאורה הולכים. כך למשל מוכר לנו המשפט של הלל העוסק במצוות שבין אדם לחברו (שבת לא, א): "דעלך סני - לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה" - מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. 60 מצוות יסודיות הן אלו שעומדות ביסוד ההיכרות שבין האל לעמו.
המצוות בדרשה משמשות בשני תפקידים. המובן הראשון זהה למשמעות הראשונה של הפסוק - נדוניה. האל מקדש את עמו באמצעות המצוות, את הכסף מחליפים ערכים. אך למצוות יש היבט נוסף, זהו ההיבט של ההיכרות. דרך ההיכרות של החתן עם הכלה היא דרך המצוות – אם הכלה רוצה להכיר את החתן, עליה לעשות את המצוות.
שני הפירושים הופכים פסוק חומרי ומנוכר למשהו שיש בו תובנת אמת של אהבה וקשר מיוחד בין האל לעמו.
באדיבות אתר 929
תקציר יחזקאל פרק מ"ח
בפרק זה יחזקאל מתאר את חלוקת הארץ לשנים עשר השבטים. יחזקאל מדמה את הנחלות כרצועות רוחביות שבמרכזן יש את רצועת ה"תרומה": שם שוכנים המקדש, הכהנים הלויים, ירושלים והנשיא.
השבטים שמצפון לתרומה (א-ז)
בפסקה זו הנביא מפרט את רצועות השבטים שמצפון לתרומה: דן, אשר, נפתלי, מנשה, אפרים, ראובן ויהודה.
התרומה (ח-כב)
כפי שכבר הוזכר בפרק מ"ה, במרכז הארץ נמצאת רצועת ה"תרומה", שם נמצאים המקדש, הכהנים, הלויים, ירושלים ונחלת הנשיא.
השבטים שמדרום לתרומה (כג-כט)
בפסקה זו הנביא מפרט את רצועות השבטים שמדרום לתרומה: בנימין, שמעון, יששכר, זבולון וגד. לאחר מכן הנביא מסכם: "זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר־תַּפִּילוּ מִנַּחֲלָה לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵלֶּה מַחְלְקוֹתָם נְאֻם אֲדֹנָי ה'" (כט).
מידות העיר והשערים (ל-לה)
בפסקה זו, החותמת את ספר יחזקאל, נזכרות מידות העיר ("וְאֵלֶּה תּוֹצְאֹת הָעִיר מִפְּאַת צָפוֹן חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים מִדָּה") ושעריה. בכל צד של העיר היו שלושה שערים הנושאים את שמות שבטי ישראל: מדרום שמעון יששכר וזבולון; מצפון ראובן יהודה ולוי; ממזרח יוסף, בנימין ודן; ממערב שמעון יששכר וזבולון. הנביא חותם את הפסקה בשם העיר "וְשֵׁם־הָעִיר מִיּוֹם ה' שָׁמָּה" (לה).
תקציר יחזקאל פרק מ"ז
מים יוצאים מן המקדש (א-יב)
בקטע זה מתאר הנביא כיצד מים יוצאים מהמקדש לכיוון ים המלח "וַיְשִׁבֵנִי אֶל־פֶּתַח הַבַּיִת וְהִנֵּה־מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה כִּי־פְנֵי הַבַּיִת קָדִים וְהַמַּיִם יֹרְדִים מִתַּחַת מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית מִנֶּגֶב לַמִּזְבֵּחַ" (א). המים הופכים לנחל גואה עם דגה רבה "וְהָיָה כָל־נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר־יִשְׁרֹץ אֶל כָּל־אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם יִחְיֶה וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ וָחָי כֹּל אֲשֶׁר־יָבוֹא שָׁמָּה הַנָּחַל" (ט), וכך הנחל מרפא את הדרך שבה הוא זורם: במקום הצחיחות האופיינית לאזור, העצים יצמחו ויפרחו: "וְעַל־הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל־שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל־עֵץ־מַאֲכָל לֹא־יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא־יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן־הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה" (יב).
גבולות הארץ (יג-כא)
פסקה זו מקדימה את פירוט הנחלות שיבוא בפרק הבא. בפסקה זו הנביא מתאר את גבולות הארץ, בה עתידים לנחול שנים עשר שבטי ישראל. גבולות הארץ המתוארים כאן קרובים לגבולות הארץ המתוארים בבמדבר ל"ד.
נחלת הגרים (כב-כג)
בפסקה קצרה זו מתייחס יחזקאל לגרים שבעם ישראל, ואומר שגם הם יקבלו נחלה: "וְהָיוּ לָכֶם כְּאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִתְּכֶם יִפְּלוּ בְנַחֲלָה בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה בַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר־גָּר הַגֵּר אִתּוֹ שָׁם תִּתְּנוּ נַחֲלָתוֹ נְאֻם אֲדֹנָי ה'" (כב-כג).