מיהו האויב?

 

אותה תמונה מופיעה בחלומותיו-נבואותיו של יואל שוב ושוב: סער גדול של אש מגיע מצפון, מכלה את כל הצומח, ונעלם כשהוא משאיר אחריו אדמה חרוכה. התמונה הריאלית-סמלית הזו נושאת עמה פרשנות כפולה: גם תיאור אויב ממשי הבא בחרבו להשמיד ולכלות את בני האדם "כְּעַם עָצוּם, עֱרוּךְ מִלְחָמָה" (ה). וגם דימוי של אש - "כְּקוֹל לַהַב אֵשׁ, אֹכְלָה קָשׁ" (שם).

על גבי שתי התמונות האלה ניצבת תמונה שלישית שתוארה בפרק הקודם, תמונת ארבה הפושט על השדות, מכלה את כל היבולים ומותיר אחריו חורבן והרס. יש אש שמציתים בני האדם במלחמותיהם, ויש אש של תאונות טבע, יש אש ממשית ויש אש סימבולית. כך או כך, מותירה האש הזו אחריה 'אדמה חרוכה' - שדה נקי מיבוליו. אנשים מתים.

"כמראה סוסים מראהו, וכפרשים כן ירוצון, כקול מרכבות" (ד-ה) - גם תיאור הסוסים הפושטים במהירות יכול לשמש לשתי ההתקפות: מתקפה אנושית, ומתקפת מכרסמי התבואה. נוכחותה של כ' הדמיון מחזקת את האפשרות השנייה: אותו אויב אימתני מופיע כ-סוסים, אבל אינו זהה להם. ועל כן, סביר יותר שהתיאור מדבר על התופעה המוכרת למדע, אותה מוטציה מפחידה שמתרחשת בחרקי הארבה בזמן מגיפה, כאשר הם משנים צבעם וטבעם והופכים מחגבים ירוקים ותמימים לחיות טרף גדולות ואפלות, כמו בתמונה סוריאליסטית, כמו בסרט אימה.

במראה הנבואה ובסיוטיו רואה יואל מוות מתקדם במהירות, באין עצה מולו למעט הבטחת ה' - "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" (כ). מי הוא אותו צפוני? האויב האכזר המתקדם מצפון? משב הרוח שהביא את להק הארבה? חז"ל מצביעים על עוד 'צפוני' אחד - יצר הרע. האויב אינו חיצוני אלא פנימי, והסופרטנקר שיכבה את השריפה הצפונית הוא פסוק קטן אחד: "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם" (יג). הניחו למחוות החיצוניות, בערו את האויב אשר בלב, הרי שם מוקד ההצתה.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Test Blog index 2

sample content...

Volver al capítulo

לקחת את הגורל בידים

 

"כי בא יום ה'" (א). היום הזה הולך ומתקרב. בצעדי ענק, שועט הוא לעברנו "כי קרוב" (שם). הוא הולך להיות גדול ונורא מאוד "כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו" (יא). מה יקרה ביום הזה? "וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאוד מחנהו" (שם).

בחציו הראשון של פרקנו, ה' מצויר כרמטכ"ל של חיל גדול ועצום. צבאו מתואר בפירוט רב. סוסים, פרשים, מרכבות, עם עצום ערוך מלחמה. העם הזה מורכב מגיבורים ואנשי מלחמה המתקדמים "כקול להב אש אוכלה קש" (ה). כל העולם כולו רועד מפניהם. דבר לא עומד בפניהם, אפילו לא החומה והבתים הנעולים. אם צריך, הם ייכנסו דרך החלונות. על פניו אין דרך לעצור אותו, איש לא יכול לעמוד מפניו. "עם רב ועצום כמוהו לא נהיה מן העולם ואחריו לא יוסף..." (ב).

הצבא הזה, הלא הוא מיודענו הארבה מפרק א', הוא טוטאלי והוא הופך את האדמה מ"גן עדן" ל"מדבר שממה" ולא משאיר אחריו פליטה. מול מראה צבא זה, המצב נראה חסר סיכוי. והנה הפתעה - "וגם עתה נאום ה'" (יב). ראש הצבא עומד לשאת נאום. בפני מי הנאום? היינו מצפים שראש הצבא ינאם לחילו אבל לא, הנאום אינו למחנהו.

ה' מתגעגע ל"מנחה ונסך" (יד). הוא פונה אל עם ישראל: "שובו עדי בכל לבבכם... וקירעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' א-להיכם כי חנון ורחום הוא, ארך אפיים ורב חסד וניחם על הרעה. מי יודע ישוב וניחם" (יב-יד). אחרי שהצבא כבר כאן מאחורי הדלת בשער העיר, עוד יש סיכוי אולי הוא יחזור בו וניחם על הרעה. לא רק שהוא ינחם על הרעה, אלא גם "והשאיר אחריו ברכה"! (יד) אך כל זה מצריך צעדים אופרטיביים של העם.

בחציו השני של הפרק ה"עם" הופך למילה מנחה. שבע פעמים יופיע. העם מתבקש לקחת את גורלו בידיו. תחילה "איספו עם" (טז) סתם "עם". העם הזה מורכב מקהל של זקנים, עוללים, יונקי שדיים, חתן וכלה וכוהנים משרתי ה'. הם נדרשים לתקוע שופר ב"ציון" (טו) הלא הוא "הר קדשי" הר הבית - המקום בו ה' א-להיכם שוכן שם.

ה"עם" צריך לשוב אליו ולפנות אליו "חוסה ה' על עמך" (יז). ה"עם" מכיר בכך שהוא לא סתם "עם" אלא הוא "עמך", והוא זועק "אל תיתן נחלתך לחרפה למשל בם גויים" (שם). או אז "ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו" (יח), הקב"ה מכיר בכך שהם "עמו" ועל כן הוא חומל עליהם. "ולא אתן אתכם עוד חרפה בגויים" (יט), הוא מגרש את "חילי הגדול אשר שילחתי בכם" (כה), ובמקום חיל האויב יש חיל חדש: "עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם" (כב). כאן מסתבר שהברכה משמחת את האדמה "אל תיראי אדמה גילי ושמחי" (כא), היא משמחת גם את בהמות השדה הצוהלים כי "דשאו נאות מדבר" (כב) ועץ נשא פריו. בעיקר היא משמחת את העם ההופכים מעתה להיות "בני ציון" ובהם כבר מתקיים "גילו ושימחו בה' א-להיכם" (כג) כי הם מכירים מי הוא זה המחיה את האדמה ומשפיע שפע טוב, ועל כן יאכלו וישבעו ויהללו את שם ה'.

או אז "ולא יבושו עמי לעולם, וידעתם כי בקרב ישראל אני, ואני ה' א-להיכם ואין עוד, ולא יבושו עמי לעולם" (כו-כז).


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

הארבה כמשל

Volver al capítulo

קושי וניחומים

 

יואל פותח את ספרו בתיאור של שבר גדול, מכה אדירה שניחתה על הארץ. פתיחה סוערת חווינו גם בספר הקודם - הושע - שהכריז "אתם לא עמי" (הושע א', ט). גם יואל וגם הושע הפותחים בשבר מציגים מולו תיקון, ניחומים. הושע מודיע בפרק ב' - "אמרו לאחיכם עמי" (הושע ב', ג) ויואל בפרק ב' מודיע "ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה הילק והחסיל והגזם" (ב', כה). את התבנית הזו של 'דברים קשים' ולאחר מכן 'דברי ניחומים' מזהה המדרש אצל נביאים נוספים. כולם, כך אומר המדרש, למדו ממשה:

"וזאת הברכה אשר ברך משה" (דברים ל"ג, א), לפי שאמר משה לישראל דברים קשים תחילה: "מזי רעב ולחומי רשף" (דברים ל"ב, כד)... חזר ואמר להם דברי ניחומים: "וזאת הברכה אשר ברך משה" (דברים ל"ג, א), וממנו למדו כל הנביאים שהיו אומרים לישראל דברים קשים תחילה, וחוזרים ואומרים להם דברי ניחומים.
ואין לך בכל הנביאים שהיו דבריו קשים כהושע… וחזר ואמר להם דברי ניחומים… וכן יואל אמר להם: "שמעו זאת הזקנים והאזינו כל יושבי הארץ ההיתה זאת בימיכם ואם בימי אבותיכם, עליה לבניכם ספרו" (יואל א', ב-ג)... וחזר ואמר להם דברי ניחומים: "ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה (הילך) [הילק] החסיל והגזם" (יואל ב', כה)...
(ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שמ"ב)

הדרשה אוספת את הנביאים כולם לתבנית אחת. לא אירוע אחד של קושי ולאחריו רחמים, אלא תבנית חוזרת על עצמה של קושי וניחומים וחוזר חלילה. הנבואה מציבה שני קצוות ובינהם תנועה - ערעור ומנוחה משבר ונחמה. התנועה הזאת היא אולי תפקיד הנבואה - ניעור וטלטול. אל לו לעם לשקוע בקושי ואל לו להירדם בניחומים. ספרי הנבואה נועדו ליצור תנועה מתמדת בעם, אי שקט תמידי המונע מהעם לשקוד על שמריו.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

יואל - מה הוא אומר?

Volver al capítulo

חייבים לסיים בתקווה

 

שלוש שפות מצאנו בנבואות הושע. האחת היא תוכחה נמרצת, בעיקר נגד עבודת אלילים, אך גם נגד עוולות חברתיות ומוסריות. רוב דבריו של הנביא קשים ומאיימים. השפה השנייה מהדהדת אהבה – אהבת האל לעמו האובד, זיכרונות נוסטלגיים של ימי יציאת מצרים והמסע במדבר, ימים של קרבה ואינטימיות בין א-לוהים לבני עמו. ומתוך כך, אומר הנביא, למרות הכול א-לוהים אוהב אתכם ויחזור לקרב אתכם. כך בפרק ב' וכך גם בפרק י"א, א-לוהים יחזיר את עמו אליו מבלי שהעם יהיה מודע לכך – כל היוזמה בידי א-לוהים.

שפה שלישית מופיעה כמעט אך ורק בפרק האחרון בספר, ובה קורא הנביא לעמו לחזור בתשובה. לא לסמוך על א-לוהים שישיב אותם אליו, לא לשקוע בייאוש פטאלי על חוסר הסיכוי לתקן, אלא לעשות מעשה ולתקן.

השאלה היא האם הנביא בעצמו מאמין למה שהוא אומר, הרי עד כה דיבר אחרת. אמנם בתחילת פרק ו' כבר קרא הנביא לעמו לחזור בתשובה, אך מיד חזר לייאושו והודיע שכוונות טובות הן רק עננים חולפים וזמניים, ותכף יחזור העם לסורו. אך בפרק י"ד מציע הושע את החזרה בתשובה כאפשרות עומדת וקיימת, אפשרות שתמיד תישאר. האם זה אותו הושע?

לדעתי, לא ניתן לסיים את ספר הושע בלי להציע את אפשרות התיקון והתשובה, כי אפשרות זו עומדת ביסוד תפקידו ומהותו של הנביא. הנביא בא לעורר את העם לפעולה, להניע אותו לחשבון נפש ולשינוי. אם הכול אבוד ואין אפשרות לתקן, אין גם צורך בנבואה. א-לוהים לא שולח נביאים כדי לייאש את העם, הוא שולח אותם כדי להזיז את העם מאזור הנוחות שלו – לגרום לו לשנות את דרכיו. לכן לא ניתן לסיים את הספר בלי "שובה ישראל..." (ב)


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

אלוקי היתומים

 

"אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" (ד)

בנבואת הסיום של הושע, נבואת נחמה הקוראת לעם לחזור בתשובה, אנו נתקלים בחלק מהאתגרים שהנביא צריך היה להתמודד איתם. העם טען, כנראה, שהישועה תגיע להם מאשור, ושהסוסים (של מצרים) יושיעו אותם מידי אויביהם, וממילא היה מוכן גם להאמין באלוהים מעשה ידי אדם.

לאורך חלקים גדולים מתקופת בית ראשון, התמודדו הנביאים מול הניסיון של מלכים ומנהיגים להסתמך על סיוע צבאי חיצוני כדי לפתור את בעיותיהם המדיניות. לאור זאת ניתן היה לצפות שהנביא ינסה להביא את העם למסקנה שמי שיושיע אותם הוא הקב"ה. כעת, כאשר העם חוזר בתשובה, הוא מגיע באמת למסקנה שה' הוא הא-לוהים, אבל באופן מפתיע הגורם למסקנה זו הוא לא עוצמתו הצבאית ויכולתו להושיע את העם מידי אויביו, אלא "אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם" (ד). בכך משנה הושע את התפיסה הכללית של הציפייה מהאל.

הסיבה שהעם מאמין באל היא יחסו של האל לחלש, לעני, לגר וליתום. מצבם אמנם לא משתנה, היתום יישאר כנראה יתום, אלא שיש לו אל שינחם אותו. שינוי תפיסתי זה מאפשר לעם להמשיך להאמין בה' גם כאשר יוצאים לגלות, גם כאשר האל לא מתגלה כאל מלחמות המנצח עמים ואלוהים אחרים, אלא רק ביחסיו עם האדם הבודד, החלש, המסכן שמוצא באמונה בו נחמה גדולה.

הושע מנבא את נבואתו לממלכת שמרון רגע לפני היציאה לגלות, אבל מילותיו המנחמות ליוו את העם היהודי במשך 2000 שנות גלות.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מפה הושע י"ג

Volver al capítulo

מרוב טובה

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.