אותה תמונה מופיעה בחלומותיו-נבואותיו של יואל שוב ושוב: סער גדול של אש מגיע מצפון, מכלה את כל הצומח, ונעלם כשהוא משאיר אחריו אדמה חרוכה. התמונה הריאלית-סמלית הזו נושאת עמה פרשנות כפולה: גם תיאור אויב ממשי הבא בחרבו להשמיד ולכלות את בני האדם "כְּעַם עָצוּם, עֱרוּךְ מִלְחָמָה" (ה). וגם דימוי של אש - "כְּקוֹל לַהַב אֵשׁ, אֹכְלָה קָשׁ" (שם).
על גבי שתי התמונות האלה ניצבת תמונה שלישית שתוארה בפרק הקודם, תמונת ארבה הפושט על השדות, מכלה את כל היבולים ומותיר אחריו חורבן והרס. יש אש שמציתים בני האדם במלחמותיהם, ויש אש של תאונות טבע, יש אש ממשית ויש אש סימבולית. כך או כך, מותירה האש הזו אחריה 'אדמה חרוכה' - שדה נקי מיבוליו. אנשים מתים.
"כמראה סוסים מראהו, וכפרשים כן ירוצון, כקול מרכבות" (ד-ה) - גם תיאור הסוסים הפושטים במהירות יכול לשמש לשתי ההתקפות: מתקפה אנושית, ומתקפת מכרסמי התבואה. נוכחותה של כ' הדמיון מחזקת את האפשרות השנייה: אותו אויב אימתני מופיע כ-סוסים, אבל אינו זהה להם. ועל כן, סביר יותר שהתיאור מדבר על התופעה המוכרת למדע, אותה מוטציה מפחידה שמתרחשת בחרקי הארבה בזמן מגיפה, כאשר הם משנים צבעם וטבעם והופכים מחגבים ירוקים ותמימים לחיות טרף גדולות ואפלות, כמו בתמונה סוריאליסטית, כמו בסרט אימה.
במראה הנבואה ובסיוטיו רואה יואל מוות מתקדם במהירות, באין עצה מולו למעט הבטחת ה' - "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" (כ). מי הוא אותו צפוני? האויב האכזר המתקדם מצפון? משב הרוח שהביא את להק הארבה? חז"ל מצביעים על עוד 'צפוני' אחד - יצר הרע. האויב אינו חיצוני אלא פנימי, והסופרטנקר שיכבה את השריפה הצפונית הוא פסוק קטן אחד: "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם" (יג). הניחו למחוות החיצוניות, בערו את האויב אשר בלב, הרי שם מוקד ההצתה.
באדיבות אתר 929