באדיבות אתר 929
מתי ניבא הושע?
דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל הוֹשֵׁעַ בֶּן בְּאֵרִי בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל"
לא פרשו לנו הכתובים אם ראשית נבואת הושע חלה בראשית ימי עוזיהו או בסוף ימיו, ואם סוף נבואתו נמשכה עד סוף ימי חזקיהו או רק עד ראשית ימי חזקיהו...
יש מן החדשים שצמצמו את זמן נבואתו והעמידוהו על 15-20 שנה בערך, ויש מהם שצמצמוהו עוד יותר. מהדיבור "עוד מעט ופקדתי את דמי יזקעאל על בית יהוא והשבתי ממלכות בית ישראל" (א', ד) משמע לדעתם שתחילת נבואתו היתה בסוף ימי ירבעם ונבואתו זו התקיימה אפוא בשעת רציחת בנו של ירבעם - זכריה (מל"ב ט"ו, ח). ועוד הביאו ראיה שתוכחתו של הושע על תהפוכות מדיניות של הממלכה ועל רציחת המלכים תואמת את המצב הפרוע ששרר בממלכה החל ברציחת זכריה בן ירבעם ועד להושע בן אלה, מלכה האחרון של ישראל. כל המלכים שמלכו בשנים אלה עלו על כסאם בכח מרידות שמרדו המלכים שקדמו להם. ומכיוון שאין הושע מזכיר בנבואותיו את ארם ואת הברית שנכרתה בינה לחבין אפרים נגד יהודה, שגרמה בסופו של דבר לעליית תגלת-פלאסר על ארם ועל אפרים ולקריעת הגליל העליון והגלעד מישראל, משמע שהושע פסק להנבא לפני אותו מאורע, שקדם כעשר שנים ומעלה לחורבן שומרון…
אף על פי כן, אין הראיות שהוזכרו לעיל חותכות, לפי שדברי הושע נאמרו בהכללה יתרה, ורמיזותיו יכולות להתפרש על מעשים שונים שנעשו בתקופות שונות... אפילו הכתוב "עוד מעט ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא אינו צריך בהכרח להתפרש כנבואה על בית יהוא דווקא,כי אם על בית המלוכה בישראל בכלל...
המסקנה העולה מדברים אלה, שיש לקבוע את נבואת הושע בימי ארבעת מלכי יהודה שנתפרשו בכתובת שבראש הספר (עוזיה יותם אחז וחזקיהו), אלא שיש להעמיד את תחילת זמן נבואתו בסוף ימי עוזיהו מלך יהודה וירבעם בן יואש מלך ישראל ש"מלכו כאחת", מבלי שנוכל לדייק כאן יותר, ואת סוף נבואתו בראשית ימי חזקיהו
נערך ע"י צוות אתר התנך
מתוך פירוש דעת מקרא, מבוא לספר הושע, עמ' 4-5
נאמנות על הים
"סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן" (א) - הושע בתחילת הפרק מציג לעיננו תמונת מצב. ממלכת ישראל מנוכרת לא-לוהים ואילו יהודה עודנו נאמן. מתי אירע הרגע הזה, מתי התפצלו כך הדרכים? המדרש מוצא את קו השבר הרחק מאחור בהיסטוריה.
"כבר היה ר' טרפון וזקנים יושבין בצלו של שובך של יבנה… אמרו לו: רבי למדנו באי זו זכות זכה יהודה למלכות? אמר להם: כשעמדו שבטים על הים זה אומר איני יורד תחלה וזה אומר איני יורד תחלה שנאמר "סבבוני בכחש אפרים וגו'" (הושע י"ב, א) מתוך שהיו נוטלין עצה אלו ואלו קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך גלי הים לפיכך זכה למלכות…" (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דויהי פרשה ה)
יש כאן מעין 'מדרש תמונה'. התיאור 'סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם' הופך מביטוי לתמונה - מעגל של כחש ומתוכו יוצא יהודה. ואת התמונה הזו דורש ר' טרפון. היכן התרחש האירוע המצוין בתמונה? ר' טרפון מציג את תמונת עם ישראל העומד על הים ביציאת מצרים. העם כולו עומד על החוף חסר אונים. הדרשן מדמיין את העם עומדים בחצי עיגול אל מול הים והעמידה הזאת מתוארת במילים הקשות "סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם" (א) הסירוב להיכנס לים הוא התכחשות לאל, סירוב להאמין בו. לפתע יוצא מהקהל נחשון בן עמינדב, נשיא יהודה, ויורד למים "וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל" (שם). יהודה היורד לים מבטא את נאמנותו לאל "וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן" (שם).
הצמדת הסיפור על נחשון בן עמינדב לדבריו של הושע, מעניק עומק לאבחנה שיוצר הושע בין ישראל ליהודה. היחסים הייחודיים של יהודה עם האל עתיקים, אומר הדרשן, שורשם ברגע ההוא שבו יהודה הפריד את עצמו מהקהל ובנחישות נחשונית נכנס אל המים.
באדיבות אתר 929
אף פעם לא לבד
כולנו נפגשנו בנערותנו עם הסיפור על האדם המביט לאחור על חייו ולעתים רואה זוג עקבות אחד, ולעתים שני זוגות עקבות. פונה האדם לא-לוהיו ושואל: "א-לוהים, אתה אמרת לי שתלך איתי לאורך כל הדרך, אך הבחנתי כי בתקופות הקשות ביותר של חיי, יש עקבות של זוג רגליים אחד בלבד. אינני מבין מדוע בזמנים קשים שנזקקתי לך ביותר - עזבת אותי".
עונה לו א-לוהים: "בני, אני אוהב אותך ולעולם לא אעזבך. באותן תקופות שבהן כה רב היה סבלך, כשאתה רואה זוג אחד של עקבות - לא היו אלה עקבותיך, היו אלה עקבותיי שלי כשנשאתי אותך על כתפיי".
וכך אומר המדרש:
"ויסע מלאך האלהים ההולך" (שמות י"ד, יט) -
משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה מהלך בדרך והיה מנהיג את בנו לפניו.
באו ליסטים לשבותו מלפניו - נטלו מלפניו ונתנו לאחריו.
בא הזאב ליטלו מאחריו - נטלו מאחריו ונתנו מלפניו.
באו לסטים מלפניו וזאבים מאחריו - נטלו ונתנו על זרועותיו.
התחיל הבן מצטער מפני החמה - פרש עליו אביו בגדו. רעב - האכילו. צמא - השקהו.
כך עשה הקדוש ברוך הוא. שנאמר: "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו ולא ידעו כי רפאתים" (הושע י"א, ג) (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דויהי פרשה ד)
הבן לאורך כל התהליך פסיבי לחלוטין. הוא עובר ויורד על כפיים - אחורה וקדימה, למעלה ולמטה - מבקש את זה ואת זה. אבל הוא אינו יוזם או עושה. האם זו התמונה שרואה מי שמביט מבחוץ?
גם אם נראה לנו שהכל קשה ושלעיתים אנחנו לבד - אולי נביט למעלה או למטה ונראה שאנחנו על כפיים?
באדיבות אתר 929
לאהוב את הנערים
להוליד - זה להוביל. רגע הלידה מוביל את העולל בנתיבי הרחם, החוצה, אל עולם חדש. ומאז, במהלך כל שנות הילדות אנחנו מובילים את הילדים שלנו.
אחר כך - הילד הופך לנער. זה הרגע שבו הוא מנער את כל מה שקיבל מאתנו. כשנולד, קיבל במתנה 'תרמיל וירטואלי' בו העמסנו שורה ארוכה של הרגלים, אמונות וערכים. עכשיו הוא מנער את התיק מאחורי דלת סגורה ומוזיקה מרעישה בחדר מבולגן של צעיר מחפש דרך, ומנער הכל.
אז - הוא גדל עוד קצת והופך לבחור. מפני שזה הזמן לבחור מחדש ולהכניס לתיק שלך, של עצמך, את הערכים האמונות וההרגלים שילוו אותך עד סוף ימיך.
זה לא מספיק - הפיתוי, העצלות, השגרה, הסביבה, כל אלה קוראים לך להרפות קצת את חווית הבחירה. 'לזרום'. לכן, אתה גדל עוד קצת והופך לגבר, גבר המתגבר על החולשה והעייפות. גבר שלא מוותר על הבחירה מימי הבחרות שבאה בעקבות הניעור בימי הנערות, אל מול ערכי הנצח של ימי הילדות.
ילד - נער - בחור - גבר; ילדה - נערה - בחורה - גברת. זהו מסלול חיינו. יש הורים שהיו מעדיפים לדלג על ימי הנערות. פעם, קראתי מכתב מזעזע של מנהל בית ספר, בו כתב שאילו יכול היה להרדים את התלמידים בגיל 14 ולהעיר אותם בגיל 24 כנשואים, הורים לילד, היה הכי טוב.
אבל הושע לא חשב כך: "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ" (א). ובלשונו של רד"ק: "בעודו נער אהבתיו". היכולת לקבל את הילדים שלך בשנות הנערות ולהבין שאהבה, רק אהבה יכולה לסייע להם בשנים המורכבות הללו, היא מעשה עמוק, מאתגר ולא פשוט. ה'נערים' הללו מבולבלים: "קָרְאוּ לָהֶם כֵּן הָלְכוּ מִפְּנֵיהֶם לַבְּעָלִים יְזַבֵּחוּ וְלַפְּסִלִים יְקַטֵּרוּן" (ב), אבל הושע מציע לא לאבד אמון בנער: "בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל" (ד). לאט לאט. מסע לא פשוט שבסופו: "וְהוֹשַׁבְתִּים עַל בָּתֵּיהֶם נְאֻם ה'" (יא). כל מערכת היחסים של אב ובן זוקקת ליבון. מה בא להם בירושה מאתנו? מה יקנו לעצמם, משלהם? איך אנו נעמוד, מנגד כשניווכח שהם שונים, אחרים, לא בהכרח דומים לנו?
ההיסטוריה היהודית מספרת על הורים שקרעו קריעה על ילדים שיצאו לתרבות רעה. את כנר על הגג ראיתם? אני עומד מול המציאות הזו משתאה. כואב. סיפרה לי פעם נערה מבית חרדי, שיצאה בשאלה. פגשתי בה בכיכר החתולות בירושלים, והשיחה צללה למעמקי הנפש. היא אמרה: יבוא יום ואחזור. אתה יודע למה? מפני שברגעי שכרות ובלבול, כשהקאתי את נשמתי, כשחשבתי שלעולם לא אשוב לחיים, עמד מעלי אבא שלי, עם החליפה והמגבעת, וליטף לי את השיער ולחש: "אהובה שלי, יהיה בסדר".
לכל אחד יש ימים של נערות. השאלה היא אם יש מי שיאהב אותו ברגעים האלה. לא מי 'שיראה לו את הדרך', 'יוכיח', 'יאזן'. רק יאהב. עם עיניים טובות וידיים רפות. חינוך העם והיחיד מצריך אמון גדול. ללוות אותו בימי הנערות ולרגע לא להתבלבל מהבלבול, לא להתייאש מהחיפוש. להיות שם, לאהוב, לשאת על כפיים, לפתוח את הלב. זה יבוא. זה יקרה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות אתר 929
אין די באהבה
דני, גיבור 'הדגול' של חיים פוטוק, הוא בנו הגאון של אדמו"ר מיוחד, רבה של קהילה חסידית שמרנית מאד בארצות הברית. אביו של דני, האדמו"ר, מגדל אותו בשתיקה. הוא אינו מדבר עם בנו לעולם. מטרת השתיקה האכזרית, האלימה הזו, להכשיר את הבן לָרֶשֶׁת את תפקידו בבוא העת. לשם כך על הבן להבין לעומקם את ייסורי העולם, לחוות צער ובדידות שנמצאים מעבר למילים, בתוך השתיקה הגדולה. מעשהו האכזרי של האב נעשה באהבה, ומתוך תודעת שליחות עמוקה. בסופו של דבר גם אם לא מילא את התפקיד שביקש להכשירו אליו, הפך האב את בנו לאדם מיוחד במינו.
המעבר שעושה הושע בפרק בין אהבת הורה לילדו, לשאגתו המפחידה של האריה הוא מעבר קשה וכמעט לא נתפס. "כי נער ישראל ואוהבהו" (א), הוא אומר בראשיתו, "וממצרים קראתי לבני". 'קראתי לבני', בפשטות של הורה המשרבב ראש מחלון לקרוא לילדו לאכול ארוחת ערב. כמה שונה הקריאה הזו משאגת הארי הגורר אחריו את צאן מרעיתו בכוח האימה. "כי הוא ישאג, ויחרדו בנים מיָּם" (י).
אלוהיכם כאריה משול, אמר פעם הקיסר לר' יהושע בן חנניה (חולין נט ב), אני רוצה לראות אותו! הקיסר שמעריץ כוח, מתלהב מהאפשרות לראות אריה גדול במיוחד, התלהבותו דועכת מיד אחרי מפגש עם הנזק שמחוללות שאגותיו.
אין די באהבה, אומר הפרק. א-לוהים הוא מלך העולם, והתפקיד מחייב. כדי לנהל אותו צריך לפעמים להתאכזר, לשאוג, להמטיר אש. "כי אנוכי כשחל לאפרים וככפיר לבית יהודה" אמר הנביא בעבר (ה', יד). "ה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו" יאמר עמוס (א', ב) בספר הבא, "ואבלו נאות הרועים, ויבש ראש הכרמל" (שם). יש ושאגת האריה שורפת כשאגת הדרקון יורק האש. כמהפכת סדום ועמורה. "אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה, אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם" מצטער האב-האריה במסתרים; "נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי, יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי" (ח).
באדיבות אתר 929
תקציר הושע פרק ט'
הגלות בחג (א-ט)
פסקה זו מתרכזת בתיאור הגלות העתידה לבא על ישראל והקושי לעבוד את ה' כראוי בגלות. הפסוקים מתמקדים בהתנהלות בגלות בזמן חג. כנראה שהכוונה לחג האסיף, הוא חג הסוכות. הנביא פותח "אַל־תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל־גִּיל כָּעַמִּים" (א). בניגוד לחג שבו צריכים להיות שמחים, ישראל לא יהיו שמחים. עם ישראל לא ישב בארץ ולא יוכל לאסוף את התבואה שלו בחג "גֹּרֶן וָיֶקֶב לֹא יִרְעֵם וְתִירוֹשׁ יְכַחֶשׁ בָּהּ. לֹא יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ ה' וְשָׁב אֶפְרַיִם מִצְרַיִם וּבְאַשּׁוּר טָמֵא יֹאכֵלוּ" (ב-ג). כך גם הנסך לא יתקיים "לֹא־יִסְּכוּ לַה' יַיִן וְלֹא יֶעֶרְבוּ־לוֹ זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל־אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי־לַחְמָם לְנַפְשָׁם לֹא יָבוֹא בֵּית ה'" (ד), והנביא שואל "מַה־תַּעֲשׂוּ לְיוֹם מוֹעֵד וּלְיוֹם חַג־ה'" (ה). הנביא מבהיר שעונש הגלות בא על חטאי ישראל, ועל כך שלא שמעו לנביאיהם ואף פגעו בהם: "בָּאוּ יְמֵי הַפְּקֻדָּה בָּאוּ יְמֵי הַשִּׁלֻּם יֵדְעוּ יִשְׂרָאֵל אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ עַל רֹב עֲוֹנְךָ וְרַבָּה מַשְׂטֵמָה" (ז)
מעשי הדורות הקודמים (י-יז)
בפסקה זו הנביא מתבונן במעשי הדורות הקודמים. ה' 'מצא' את ישראל ושמח בהם כשם שההולך במדבר שמח במציאת ענבים ותאנים, אך מיד ישראל חטאו בבעל פעור. מכיוון שאבותיהם חטאו, זה לא מפתיע שגם הם מתנהגים כך, ומגיעים למצב שבו הם מוציאים את בניהם להורג, אולי כחלק מהעבודה למולך או כחלק ממלחמה "וְאֶפְרַיִם לְהוֹצִיא אֶל־הֹרֵג בָּנָיו" (יג). הנביא מתאר שבעקבות מעשיהם של אפרים, ה' יגרש אותם מביתו ואפילו יפסיק לאהוב את ישראל "כָּל־רָעָתָם בַּגִּלְגָּל כִּי־שָׁם שְׂנֵאתִים עַל רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם מִבֵּיתִי אֲגָרְשֵׁם לֹא אוֹסֵף אַהֲבָתָם" (טו). אמירה זו היא קשה ואף חריגה בדברי הנבואה, והנביא ממשיך בקול קשה ונחרץ "יִמְאָסֵם אֱלֹהַי כִּי לֹא שָׁמְעוּ לוֹ וְיִהְיוּ נֹדְדִים בַּגּוֹיִם" (יז).
תקציר הושע פרק ח'
פתיחה (א-ג)
ה' קורא לנביא לקחת שופר ולשים בחיקו "יַעַן עָבְרוּ בְרִיתִי וְעַל־תּוֹרָתִי פָּשָׁעוּ" (א). השופר מסמל את בוא המלחמה והפורענות, שמגיעה בעקבות זניחת ישראל את ה' "זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ" (ג).
חטאי ישראל והעונש (ד-יד)
בפסקה זו בא פירוט המסביר מדוע ה' קורא פורענות על ממלכת ישראל. הנביא מזכיר חטאים מהתחום הפולחני ומהתחום הפוליטי. בתחום הפולחני הנביא מזכיר את עגלי הזהב שעשה ירבעם: "כִּי מִיִּשְׂרָאֵל וְהוּא חָרָשׁ עָשָׂהוּ וְלֹא אֱלֹהִים הוּא כִּי־שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן" (ו) ואת ריבוי המזבחות שבנה אפרים "כִּי־הִרְבָּה אֶפְרַיִם מִזְבְּחוֹת לַחֲטֹא הָיוּ־לוֹ מִזְבְּחוֹת לַחֲטֹא" (יא). בחטאים מהתחום הפוליטי הוא מאשים את אפרים בחיפוש סיוע אצל הגויים והטמעות בגויים: "נִבְלַע יִשְׂרָאֵל עַתָּה הָיוּ בַגּוֹיִם כִּכְלִי אֵין־חֵפֶץ בּוֹ" (ח). בגלל החטאים, ה' יפרע באפרים: "עַתָּה יִזְכֹּר עֲוֹנָם וְיִפְקֹד חַטֹּאותָם הֵמָּה מִצְרַיִם יָשׁוּבוּ... וְשִׁלַּחְתִּי־אֵשׁ בְּעָרָיו וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ" (יג-יד).
תקציר הושע פרק ז'
שחיתות אפרים (א-ג)
כשה' רוצה לרפא את ישראל ולהושיע אותם, מתגלים עוונתם "כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲוֹן אֶפְרַיִם וְרָעוֹת שֹׁמְרוֹן" (א), ועוון זה מונע מה' להושיע את אפרים. הנביא מבקר עוד ואומר "בְּרָעָתָם יְשַׂמְּחוּ־מֶלֶךְ וּבְכַחֲשֵׁיהֶם שָׂרִים" (ג).
שחיתות גדולי הממלכה (ד-ז)
הנביא מתאר ש"כֻּלָּם מְנָאֲפִים כְּמוֹ תַנּוּר בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה" (ד), והכוונה היא לעם ולאנשי הממלכה "יוֹם מַלְכֵּנוּ הֶחֱלוּ שָׂרִים חֲמַת מִיָּיִן מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת־לֹצְצִים" (ה). הדימוי לתנור בוער בא להציג את תאותם לשלטון כמו לחום תנור בוער. באמצעות דימוי התנור, הנביא מתאר בהמשך כיצד השרים תכננו לפגוע במלך "כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר וְאָכְלוּ אֶת־שֹׁפְטֵיהֶם כָּל־מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ אֵין־קֹרֵא בָהֶם אֵלָי" (ז)
מדיניות החוץ הקלוקלת (ח-יב)
דימוי התנור ממשיך, והנביא מתאר את אפרים המתבולל בין העמים כ"עֻגָה בְּלִי הֲפוּכָה" (ח), כלומר עוגה שלא ראויה למאכל מכיוון שלא הפכו אותה לאחר האפיה. "אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ וְהוּא לֹא יָדָע גַּם־שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ וְהוּא לֹא יָדָע" (ט) – הנסיון של ממלכת ישראל (אפרים) ליצור קשרים עם ממלכות זרות לא הועיל להם אלא פגע והחליש אותם, והם אפילו לא הבינו זאת: "וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב" (יא). בעקבות מעשיהם ה' יפרוש עליהם את רשתו ויפגע בהם "כַּאֲשֶׁר יֵלֵכוּ אֶפְרוֹשׂ עֲלֵיהֶם רִשְׁתִּי כְּעוֹף הַשָּׁמַיִם אוֹרִידֵם אַיְסִירֵם כְּשֵׁמַע לַעֲדָתָם" (יב).
נבואת פורענות (יג-טז)
לאחר שבפסקה הקודמת נחרץ גורל ממלכת ישראל, בפסקה זו ה' מדבר בצער על התנהלות עם ישראל ומדוע עליו לפרוע בעם "כִּי־פָשְׁעוּ בִי וְאָנֹכִי אֶפְדֵּם וְהֵמָּה דִּבְּרוּ עָלַי כְּזָבִים" (יג). על אף שה' חזק אותם, הם חושבים רע על ה' "וַאֲנִי יִסַּרְתִּי חִזַּקְתִּי זְרוֹעֹתָם וְאֵלַי יְחַשְּׁבוּ־רָע" (טו). גם אם הם שבים לה', הם עושים זאת כ"קשת רמיה", ולכן "יִפְּלוּ בַחֶרֶב שָׂרֵיהֶם מִזַּעַם לְשׁוֹנָם זוֹ לַעְגָּם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (טז).
תקציר הושע פרק ו'
ניסיון חזרה בתשובה של העם ותשובת ה' (א-ה)
לאחר שה' אמר בפרק הקודם שהוא יחכה שהעם יפנה אליו בעת צרה, כעת זה קורה. העם מתעורר וקורא "לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל־ה' כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ... וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת־ה' כְּשַׁחַר נָכוֹן מֹצָאוֹ וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ כְּמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה אָרֶץ" (א-ג). ה' עונה לדברי העם אך טוען שהתשובה של העם לא שלמה, אלא זמנית "מָה אֶעֱשֶׂה־לְּךָ אֶפְרַיִם מָה אֶעֱשֶׂה־לְּךָ יְהוּדָה וְחַסְדְּכֶם כַּעֲנַן־בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ" (ד). החסד של העם הוא כמו ענן או טל, שהם זמניים. ה' מבהיר מה הוא רוצה מהעם: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא־זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת" (ו).
בגידת העם בה' (ז-יא)
פסקה זו חוזרת להאשמת ישראל: "וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית שָׁם בָּגְדוּ בִי" (ז). הנביא מתאר כיצד אפרים ויהודה חוטאים לה' "בְּבֵית יִשְׂרָאֵל רָאִיתִי שַׁעֲרוּרִיָּה שָׁם זְנוּת לְאֶפְרַיִם נִטְמָא יִשְׂרָאֵל. גַּם־יְהוּדָה שָׁת קָצִיר לָךְ בְּשׁוּבִי שְׁבוּת עַמִּי" (י-יא).