באדיבות אתר 929
כועס לנצח
בנבואה על אדום בפרקנו ניכר שיש יותר מאשר נבואה על האירועים בתקופתו של עמוס: "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" (יא).
לאור הפסוק, המדרש (בראשית רבה פרשה סז) מעלה זיכרונות מהמפגש בין יעקב ועשו (הוא אדום) בספר בראשית:
"עד שוב אף אחיך" (בראשית כ"ז, מה)
אמו כצדקתה אמרה: 'עד אשר תשוב חמת אחיך'
והוא לא עשה כן - "ויטרוף לעד אפו ועברתו שמרה נצח" (עמוס א', יא).
המדרש מביא את דבריה של רבקה אל יעקב לפני שמילטה אותו לבית אחיה מפני כעסו של עשו: "עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם" (בראשית כ"ז, מה), ומסביר אותם כעודף צדיקות של רבקה ותפישה מוטעית של עשו. היא הניחה שהוא ישכח ויפסיק לכעוס, אך הוא שימר את הכעס לנצח. המדרש משווה ומנגיד את דברי רבקה: "עד שוב אף אחיך" לדברי עמוס "ויטרוף לעד אפו".
על המדרש המשווה של הפסוקים מוסיף ריש לקיש:
"ר' שמעון בן לקיש אמר: עוברתיה נוחרתיה לא זעיא מפומיה" (=כעסו ורוגזו לא זזו מפיו).
ריש לקיש מחליף את האף בפה, ובדומה למדרשים רבים אחרים הוא רואה באדום את הנוצרים שבסביבתו, ולכן הוא מתייחס פחות למעשים ויותר לדיבורים. אבל בשני הממדים שום רגיעה לא נצפית.
באדיבות אתר 929
רשימה של חטאים
המוסכמה הספרותית ידועה ומוכרת, כאשר מונים "על שלושה ועל ארבעה" מתכוונים לארבע. הדוגמאות הבולטות ביותר לכך מצויות בפרק ל' בספר משלי - "פרק חכמת המספרים".
לכן העובדה שעמוס, נביא מאנשי אסכולת החכמה, איננו עומד בכללי הז'אנר, מלמדת מיד בהתחלה שיש לו מטרה אחרת. שבע פעמים חוזר עמוס בפרקים א'-ב' על הפזמון הידוע: "עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי... וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ", ובכל פעם הוא מזכיר במפורש רק חטא נורא אחד. כמעט תמיד אלו הם פשעי מלחמה נגד ישראל או יהודה, ורק בפעם השביעית, בהזכירו את חטאי ארץ יהודה עצמה, עובר הנביא לעסוק בעזיבת ה' ובעבודת אלילים. כאילו אומר: "על הכול עוד הייתי סולח אבל לא על זה". המסר ברור, עזיבת ה' חמורה לא פחות מביקוע הרות, שריפת עצמות, ופשעי מלחמה מזוויעים אחרים.
הקהל, שהתאסף סביב הנביא וציפה לשמוע את הפואנטה של נבואתו, מתחיל להתפזר בשלב הזה. כולם יודעים לספור עד שבע, כולם יודעים שמספר זה מבטא שלמות, כולם יודעים שהסיבוב השביעי הוא האחרון. כולם גם מרוצים שהנביא מיהודה בחר לעקוץ את הארץ ממנה בא, ולהוכיח אותה על חטאיה בפני הקהל הישראלי.
אבל עמוס הכין להם הפתעה. כל שבע הנבואות, כולל המסר הביקורתי על הממלכה האחות, היו רק הקדמה לעיקר, וכל מטרתן הייתה למשוך את הקהל באזניו ולגרום לו להקשיב היטב. כעת מגיע העיקר: "כֹּה אָמַר ה': עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ..." (ו), וכאן שופך הנביא את חמתו על קהלו.
לא שלושה חטאים ולא ארבעה, ואפילו לא שבעה או שמונה, אלא רשימה מתגלגלת של עוד ועוד מעשי עוול וחמס, חברתיים, מוסריים ודתיים, שמשאירה את הקהל המום ומבולבל. כל המוסכמות הספרותיות מתרסקות. כל המערכות קורסות. כל הצפיות מתבדות.
בנבואת הפתיחה של ספר עמוס הצורה היא המסר, והמסר הוא שכל מה שנראה לכם בטוח ויציב יקרוס בבת-אחת, ולא ישאיר מכם אבן על אבן.
עוד על אותו עניין ניתן לקרוא בפוסט מאת הרב ד"ר בני לאו
באדיבות אתר 929
הכל תלוי בעם
בחזון אחרית הימים מבטיח ישעיהו לאנשי יהודה: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב', ג). לעומתו, עמוס מנבא לישראל: "ה' מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ" (ב). אבל השאגה והקול הללו לא נושאים בקרבם תורה ושמחה, אלא "וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל" (שם). כל מקום בו ניתן לרעות את הצאן יתייבש כתוצאה משאגתו של האל, אפילו הכרמל הירוק.
מדוע בוחר עמוס להשתמש דווקא בציון ובירושלים כדי להעביר לממלכת הצפון את נבואת החורבן? נדמה שהמסר של עמוס הוא יותר מנבואת חורבן ספציפית.
עמוס, כבר בתחילת נבואתו, מסביר לעם את מה שנביאים רבים לפניו ניסו להסביר ולא הצליחו (וכך, כנראה, גם עמוס) שציון וירושלים אינם חברת ביטוח. כך גם יום ה' שהעם כנראה ציפה לו, מתוך אשליה שהוא יהיה יום טוב.
ציון, ירושלים ויום ה' הם מקומות וזמנים עוצמתיים.
הכיוון אליו תופנה העוצמה הזו תלוי בעם.
אם העם ינהג כראוי – יום ה' יהיה אור, ומציון וירושלים יצאו תורה ודבר ה'. אך אם העם לא ינהג כראוי יום ה' יהיה חושך ולא אור, ומציון וירושלים לא תצא תורה אלא שאגה, שתהפוך את הארץ כולה לשממה.
באדיבות אתר 929
אבלו של האל
"שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם" (טו). כך מתאר יואל את מראיהם של גרמי השמים ב'יום ה''. חושך ישרור בכל ביום הנקם בגויים. המדרש מזהה בתיאור הזה עצבות, אֵבֶל, ובוחר לנתק את הפסוק מהקשרו המקומי ולשבץ אותו במסגרת תיאור יפהפה של אבלו של האל על החורבן:
אמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: מלך בשר ודם אָבֵל, מה הוא עושה?
אמרו לו: תולה שק על פתחו.
אמר להן: אף אני עושה כן, "אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם" (ישעיה נ', ג).
ועוד שאל להם: מלך בשר ודם אָבֵל, מה הוא עושה?
אמרו לו: מכבה את הפנסים.
אמר להם: אף אני עושה כן, "שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם" (יואל ד', טו).
ועוד שאל… אמרו: מהלך יחף, אמר להם: אף אני עושה כן...
ועוד שאל… אמרו לו: יושב ודומם, אמר להן: אף אני עושה כן...
ועוד שאל להם: מלך בשר ודם אָבֵל, מה הוא עושה?
אמרו לו: יושב ומקונן,
אמר להם: אף אני עושה כן, "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד" (איכה א', א).
(פסיקתא דרב כהנא, פסקה טו)
המדרש שהבאנו (בדילוגים) מלקט פסוקים מרחבי התנ"ך ומקבץ אותם לתמונה אחת, תמונת אלוקים האבל על החורבן. המדרש מציג לפנינו יצירת אמנות הבנויה ממארג של פסוקים היוצרים חוויית אבל קוסמית. אך בזה לא תם המעשה המדרשי; שיבוץ הפסוקים בתוך המארג נותן עוצמה לכל פסוק בפני עצמו, הפסוק ""שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם" (טו) התעצם מתוך השכנות לשאר פסוקי האבל והחורבן. כעת כשהפסוק עמוס בכל כובד הפסוקים שהטיל עליו המדרש, שב הפסוק אל ספר יואל ומתאר את הקדרות הגדולה האופפת את העולם ביום ה' הגדול והנורא.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות אתר 929
קדשו מלחמה
"קִרְאוּ זֹאת בַּגּוֹיִם קַדְּשׁוּ מִלְחָמָה; הָעִירוּ הַגִּבּוֹרִים יִגְּשׁוּ יַעֲלוּ כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה. כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים; הַחַלָּשׁ יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי" (ט-י).
הנביא יואל קורא למלחמת קודש על ירושלים. בהדגשה מכוונת הוא הופך את נבואת ישעיהו האוטופית: "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב', ד). שאלת השאלות בעניין המלחמה היא - האם מטרה נעלה יכולה לקדש אותה? בשורת הנביא יואל קוראת לקידוש המלחמה על ירושלים.
מאז ראשית הנצרות, התקשו ראשיה בהכלת ביטויי המלחמה המצויים לרוב בתנ"ך. התקשו עם הביטוי החוזר ונשנה "ה' צבאות", התקשו עם דברי דוד בתהלים: "ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב אצבעותיי למלחמה" (תהילים קמ"ד, א), התקשו עם פתיחת קינת דוד על שאול ויונתן: "ויאמר ללמד בני יהודה קשת" (שמואל ב א', יח). בחלק מתרגומי התנ"ך ביטויים אלה הושמטו. הגם שהכירו בתופעת המלחמה כמחייבת את האדם בהתמודדות, במיוחד את המלך, ראו בה ביטוי להבדל בין מלכות שמיים לבין מלכות עלי אדמות.
בשנת 2013 הגישה הכנסייה הלותרנית לראש ממשלת ישראל מכתב התנגדות לבניית המכללה לביטחון לאומי בהר הצופים. במכתב נטען כי בסיס צבאי במקום כה מיוחד, ברכס הר הצופים הר הזיתים, פוגע בקדושת ההר. בין היתר כתבו: "אמנם מדובר בבסיס צבאי שהוא בית ספר אקדמי ולא בסיס צבאי רגיל, בכל זאת מדובר בבסיס צבאי, והדבר פוגע בקדושת ההר".
בהיותי באותה עת מפקד המכללה לביטחון לאומי, התבקשתי לנסח מכתב תשובה. הדגשתי בין היתר, את החובה ללמד בני יהודה קשת, כחובה קדושה. לא שנדרשים ללקחי השואה על מנת להצדיק למידת מלחמה על ידי יהודים בארץ ישראל, אלא שאותה שואה נוראה שעברה על עמנו, מדגימה עד להיכן יכולה המציאות להגיע במצבו של עם נטול כוח הגנה עצמית.
גם הוגים נוצריים שהתמודדו בעינים פקוחות באילוצי הוויית החיים עלי אדמות, הכירו בחובת נשיאת החרב. ב-1529, לנוכח המתקפה התורכית שהגיע עד פאתי וינה, פרסם מרטין לותר תצהיר "על המלחמה נגד התורכים". הוא קרא לקידוש המלחמה להגנת אירופה ויצא כנגד אנשי כנסייה שקראו להימנע ממלחמה, בטענתם שהתורכים נשלחו בידי האל להעניש את הנוצרים על חטאיהם, ובכלל מוטב לנוצרי שלא לשאת חרב או להיות שליט. לותר דרש לעומתם "לראות את המלחמה בעיניים פקוחות, בהתחשבות במטרה למענה נלחמים, כמטרה המצדיקה את המלחמה והופכת אותה להכרחית ולאלוהית, שימושית לעולם כמו חובת האכילה והשתייה".
כמובן איננו זקוקים ללותר כתנא מסייע להצדקת השימוש בחרב, אלא שתופעת המלחמה כמרכיב אוניברסלי בהיסטוריה האנושית הייתה וממשיכה להיות מבחן עליון לעצם יכולתה של חברה אנושית להתקיים, בעולם שלא חדל לחולל איומיי מלחמה. לותר מבחינתי הוא רק הדגמה עד כמה לא רק עבור יואל הנביא, ישנן בתרבות האנושית לדורותיה סיבות ונסיבות המקדשות את המלחמה.
____
* גרשון הכהן הינו אלוף במילואים בצה"ל
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות אתר 929
שינויים בטבע והתעוררות רוחנית
בין העיסוק הקשה במכת ארבה, לבין דברי התשועה לישראל והפורענות לגויים, ישנו מהלך נחשק של שפע רוחני והתנבאות כללית. כל צורות הנבואה תהיינה רלוונטיות וכל חלקי העם יהיו שותפים להתעוררות מדהימה זאת. הזיהוי של המצב הרוחני המיוחד הוא "קריאה בשם ה'", דהיינו קבלת עול מלכות שמים, ואולי חזרה למעין ההתגלות הראשונה של אברהם אבינו.
מעניין ללמוד שההתנבאות הכוללת נקשרת בשינויי הטבע, בשמים ובארץ. האם המופתים האלה הם הגורם המעורר את התודעה האנושית למצב של התנבאות? או האִם המהפך האנושי והטבעי אמורים ממילא להגיע יחד? ייתכן גם לסבור שאל מול השינויים הדרמטיים בטבע, יוכל האדם לשרוד רק מתוך תפיסה רוחנית חדשה.
אין ספק שהאווירה הכוללת בספר יואל היא דרמטית ודי להתרשם מהשפעתה על ספרות הקינות (למשל פרק א' פסוק ח). התפיסה הרוחנית היא אפוא של התעוררות קיצונית המזעזעת את הנפש ומעוררת את הרוחניות. גם במצב זה ודווקא במצב זה, הקריאה בשם השם הכרחית. שהרי מי שמתעמק במהלך מיסטי אישי ללא פנייה אמונית מחייבת וזהירה, יכול להיות חס ושלום בבחינת "הציץ ומת".
לא רק זאת, אלא שיכול להיות אדם שהתעוררותו הרוחנית מביאה אותו לחשוב שהשתנו סדרי שמים וארץ, בלי להפנים את תכלית משפטָם.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות אתר 929