חוזה, לך ברח

 

“לֵךְ בְּרַח?” – לֹא-יִבְרַח אִישׁ כָּמוֹנִי!

הֲלוֹךְ בַּלָּאט לִמְּדַנִי בְקָרִי,

גַּם דַּבֵּר כֵּן לֹא-לָמְדָה לְשׁוֹנִי

וּכְקַרְדֹּם כָּבֵד יִפֹּל דְּבָרִי.

וְאִם-כֹּחִי תַם לָרִיק – לֹא-פִשְׁעִי,

חַטַּאתְכֶם הִיא וּשְׂאוּ הֶעָוֹן!

לֹא-מָצָא תַחְתָּיו סְדָן פַּטִּישִׁי,

קַרְדֻּמִּי בָא בְּעֵץ רִקָּבוֹן.

אֵין דָּבָר! אַשְׁלִים עִם-גּוֹרָלִי:

אֶת-כֵּלַי אֶקְשֹׁר לַחֲגוֹרָתִי,

וּשְׂכִיר הַיּוֹם בְּלִי שְׂכַר פָּעֳלִי

אָשׁוּבָה לִּי בַּלָּאט כְּשֶׁבָּאתִי.

אֶל-נָוִי אָשׁוּב וְאֶל-עֲמָקָיו

וְאֶכְרֹת בְּרִית עִם שִׁקְמֵי יָעַר;

וְאַתֶּם – אַתֶּם מְסוֹס וְרָקָב

וּמָחָר יִשָּׂא כֻלְּכֶם סָעַר.

 

Volver al capítulo

חזיון האנך

Volver al capítulo

נביא כבקשתך

 

"חוזה לך ברח", אומר אמציה, כוהן המקדש בבית אל, לעמוס הנביא. "לך אל ארץ יהודה ואכול שם לחם, ושם תנבא" (יב). לך תחפש מישהו שיממן את נבואות הזעם שלך. כאן לא מעוניינים בשירותיך. הגירוש של עמוס על ידי אמציה בשם המלכות, מבטא תפיסה שרוצה 'נביא כבקשתך'. אם הנביא מנבא עלינו טוב, ניתן לו לחם. אם הוא מנבא חורבן, שילך מכאן.

אבל עמוס הנביא עונה לאמציה שהוא לא נביא בהזמנה. "לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי כי בוקר אנוכי ובולס שקמים" (יד). יש לי מקצוע ואני לא מתנבא בשביל להתפרנס. ה' שלח אותי להינבא. אני עובד אצלו ולא אצל השלטונות. גם אם תגרש אותי, המסר האלוקי לא ישתנה.

אלפיים ושמונה מאות שנים מאוחר יותר השתמש המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק בגירוש של עמוס כדי לתאר את התחושה שלו כמשורר-נביא שדבריו נופלים על אוזניים ערלות. "לֵךְ בְּרַח?" – לֹא יִבְרַח אִישׁ כָּמוֹנִי!", כתב ביאליק. "הֲלוֹךְ בַּלָּאט לִמְּדַנִי בְקָרִי, גַּם דַּבֵּר כֵּן לֹא לָמְדָה לְשׁוֹנִי וּכְקַרְדֹּם כָּבֵד יִפֹּל דְּבָרִי. וְאִם כֹּחִי תַם לָרִיק – לֹא פִשְׁעִי, חַטַּאתְכֶם הִיא, וּשְׂאוּ הֶעָוֹן!". (לשיר המלא)

הנביא והמשורר של ימינו הוא לפעמים איש התקשורת. העיתונאי, הפובליציסט, שמבקש להשמיע את דברי ביקורתו על השלטונות, על הממסד, או על האליטות. וכמו בימי עמוס הנביא, גם היום יש גורמי שלטון מטעם העם או מטעם עצמם, שמסרבים לשמוע את הביקורת. הם לא מגרשים בפועל אף אחד. השיטות של היום מתוחכמות יותר. במקום לגרש את המבקר, התחקירן, בעל הטור או הפרשן, פשוט מתייגים אותו. מדביקים לו על המצח אות קין שאמור לעשות את העבודה. כי ברגע שהעיתונאי הביקורתי מתויג ומסומן, כבר לא צריכים לענות לו באופן ענייני.

במקום להתמודד עם הביקורת, צובעים את המבקר. הוא הרי שמאלני או ימני, אנטי דתי או חרדי, אשכנזי מתנשא או ממורמר מזרחי. הוא הרי נתמך על ידי 'הקרן החדשה' השמאלנית, או על ידי בעל הון ימני... חוזה מודרני, אתה לא צריך לברוח לשום מקום, אבל יש לך סיבה טובה להיות מודאג.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

לתת מקום לביקורת עניינית

 

אמציה כוהן הבעל בבית אל, פונה אל עמוס באמירה המפורסמת "חוזה לך ברח" (יב).
אמציה, בשם השליט ירבעם, אינו רוצה לשמוע את נבואתו של עמוס, המנבא פורענות על עם ישראל בשל היותם עובדי עבודה זרה.
המתח הזה בין השלטון לבין אנשי הרוח קיים כל הזמן ובכל שלטון.

השלטון מעוניין להנהיג בדרכו שלו, בלי שמישהו חיצוני יפריע לו. הוא מעוניין לפעמים למכור לו אשליות, אכול ושתו כי מחר נמות. איש הרוח מתעלה מעל הרגע העכשווי, מעל הארעיות והמציאות היומיומית, הוא יודע כי ההווה אינו חזות הכל. הוא יודע כי המוסר האלוקי הקבוע הוא המצפן המכוון את דרכנו, ועל כן הוא מוכיח בשער את התנהגות השלטון ואת הנהגתו את העם.

כיצד צריך השליט או השלטון לנהוג ביחס לביקורת המושמעת נגדו?
השלטון חייב למתוח למקסימום את קווי הגבול של חופש הביטוי. בידי השלטון נמצאים הכוח, העוצמה, ההנהגה, היכולת הכספית והשליטה על האזרחים. בידי האזרחים או אנשי הרוח, כל אשר יש בידם הוא להצביע פעם בכמה שנים ולבחור את ההנהגה הרצויה להם. כיוון שאין איזון בין השלטון לבין האזרחים, יש לאפשר לאזרח, לאיש הרוח, לומר את עמדתו. גם כאשר היא ביקורתית ולא נעימה לאוזני השלטון.

כמובן שיש לסייג זאת באמירת ביקורת עניינית, לגופו של עניין ולא לגופו של איש, בדרך מכובדת המכבדת את המבקר ואת השלטון.

השלטון צריך לשמוח שיש המבקרים את פעולותיו, כי בכך המבקר מגלה מעורבות, אכפתיות בנעשה במדינתנו. ויותר מכך, הביקורת מעידה על אמונה שדברים יכולים להשתנות על ידי השלטון. האדישות והיאוש האוחז את האזרח הם דברים העלולים לפגוע בשלטון ועליו למנוע בכל כוחו הגעה למצב כזה.

לסיכום: הבו לנו ביקורת עניינית.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מלחמת תרבות

 

"וְהָיָה אִם יִוָּתְרוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים בְּבַיִת אֶחָד וָמֵתוּ. וּנְשָׂאוֹ דּוֹדוֹ וּמְסָרְפוֹ לְהוֹצִיא עֲצָמִים מִן הַבַּיִת וְאָמַר לַאֲשֶׁר בְּיַרְכְּתֵי הַבַּיִת הַעוֹד עִמָּךְ וְאָמַר אָפֶס וְאָמַר הָס כִּי לֹא לְהַזְכִּיר בְּשֵׁם ה'" (ט-י)

עמוס מתאר את הפורענות הקשה שתבוא על בית ישראל. הכוונה הכללית של הפסוקים מובנת - המצב יהיה רע, אך הפרטים מעוררים 'כאב ראש' לפרשנים. מי אומר 'הס' למי, מדוע לא להזכיר בשם ה'? וזה אחרי שנעבור את המשוכה הטמונה במילה 'מסרפו'.

קשיים בפסוקים מולידים מדרשים יצירתיים. בספרא מופיע הסיפור הבא שמשלב את הפסוק בתוך סיפור. הרקע לסיפור הוא הפסוק המופיע בספר ויקרא במסגרת תיאורי הפורענות שיבואו על ישראל אם יחטאו:

"וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם" (ויקרא כ"ו, ל)
וכי מה הפגרים עושים אצל הגלולים?
אלא שהיה אליהו זכור לטוב מחזר על כל תפוחי (= פ' רפה) הרעב; מצא אחד תפוח ומוטל ברעב.
אמר לו: בני, מאיזה משפחה אתה?
אמר לו: ממשפחה פלונית
אמר לו: וכמה הייתם? 
אמר לו: שלשת אלפים
וכמה נשתייר מכם?
אמר לו: אני
אמר לו: רצונך לומר דבר אחד ולחיות?
אמר לו: הן!
אמר לו: אמור "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"
צעק מיד ואמר (עמוס ו', י): "הס! כי לא להזכיר בשם ה'" לא למדני אבא כך!
מה היה עושה? נוטל יראתו ונותנה על לבו ומגפפה ומנשקה עד שכריסו נבקעת ונופל, הוא ויראתו, לארץ.
לכך נאמר "ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם" (ויקרא כ"ו, ל)
(ספרא בחוקותי ו, ד)

"הס! כי לא להזכיר בשם ה'" - המדרש מפרש את הפסוק כתיאור של חברה המנוכרת לא-לוהים עד כדי רצון להכחיד את השימוש בשם ה'. כך האב בסיפור מחנך את בנו לכך שאסור בשום אופן להזכיר את 'השם הנורא', הס!

הרי לנו מלחמת תרבות במלוא עוצמתה. אבוי למי שיישא את שם ה' על שפתיו.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

ראשית הגויים?

Volver al capítulo

ביקור בבית המרזח

 

"הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן, וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק. הַפֹּרְטִים עַל פִּי הַנָּבֶל כְּדָוִיד, חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי שִׁיר. הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן, וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ; וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף. לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים; וְסָר מִרְזַח סְרוּחִים" (ד-ז).

תיאורו זה של עמוס הינו אחד הטקסטים המפורטים ביותר אודות עיצוב הפנים, התכולה והפעילות שנעשתה במרזח. לא במקרה מַפְנֶה עמוס בראשית הפרק את תוכחת המרזח אל "הבוטחים בהר שומרון" (א), המקום בו תמיד הייתה ניכרת השפעת התרבות הכנענית-פיניקית על תושבי המקום היהודים.

המרזח, מפגש טקסי של אישים מרכזיים בחיי העיר אשר נערך במקום יעודי, החל את דרכו בתקופת הברונזה (אלף שלישי ושני לפנה"ס) כטקס דתי שעיקרו שתייה טקסית והקרבת קרבנות לאלים. אמנם יש הסוברים שמרזח קשור בעיקר לאבל ופולחן אבות, אבל משמעותו היא משתה.

במהלך תקופת הברזל (אלף ראשון לפנה"ס) הפך מפגש זה למוסד אזרחי ומרכזי בחיי העיר, בו לצד שתיית יין התנהלו דיונים בנושאים שונים אשר לווו במוזיקה וריקוד. השתייה והאכילה היו בהסבה על ספות ("מיטות שן"), או בלשונו של עמוס "סרוחים על ערשותם" (ד). הריהוט בו השתמשו במרזח היה מפואר במיוחד, והספות והכיסאות היו משובצים שנהבים מגולפים, כגון אלו שנמצאו בשומרון ומגידו.

גם כלי המרזח היו מפוארים ונעשו פעמים רבות ממתכות יקרות, אך מעט מאלו נשארו ולא מוחזרו במהלך השנים. העתקים של כלים אלו בחרס, לעומת זאת, נותרו למכביר. כפי שנראה גם בעיטורי קיר מסופוטמיים, כלי המרזח היו קערות בשלוש צורות קבועות אשר הכילו עוגות, בשר ולחם. היו אלו כלים כנעניים-פיניקיים מחופים וממורקים אדום, שכללו קערה-צלחת פתוחה, קערה מזווה וקערה בצורת חצי כדור. בנוסף, כוללת קבוצה זו פכים למזיגת יין, ובתקופה ההלניסטית לעתים גם קרטרים לערבוב יין.

מוסד המרזח על טקסיו, ריהוטו והכלים שהיו בו בשימוש, עבר כמעט בשלמותו ליוון ואיטליה בתקופה הידועה גם כ"תקופת האוריינטליזציה". בשני המקומות המוסד וכליו מקבלים מקום מרכזי בתרבות של שכבת העלית המקומית, גם אם בהבדלים קלים בין הנהוג בתרבות היוונית לעומת זו האטרוצקית, ובשניהם נודע מוסד זה בשם "סימפוזיון", והיה נהוג ביוון ורומא עד עליית הנצרות בתקופה הביזנטית.

למה אם כן אסור ליהודים לשבת בבית מרזח? משום שישיבה זו מקורותיה דתיים, כלומר עבודת אלילים, ומשמעותה התערבות בתרבות זרה במובן העמוק ביותר.

כתבה: ד"ר דלית רגב, רשות העתיקות


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

אפס סולידריות חברתית

 

"הוֹי הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן...
הַמְנַדִּים לְיוֹם רָע וַתַּגִּישׁוּן שֶׁבֶת חָמָס
הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם
וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק
הַפֹּרְטִים עַל פִּי הַנָּבֶל כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי שִׁיר
הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ
וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף
לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים וְסָר מִרְזַח סְרוּחִים" (א-ז).

מהו החטא החמור עליו מוכיח עמוס את ישראל בפסוקים אלו? מהו העוון הנורא שבגינו יצאו ישראל לגלות? ברור שתיאור הנהנתנות של עשירי ירושלים ושומרון גורם לנו לנוע באי-נוחות, אך האם הוא באמת מצדיק יציאה לגלות? האם אסור לאדם עשיר ליהנות מעושרו?

אולי הנקודה המרכזית מופיעה ממש בפתיחת הקינה – "הַשַּׁאֲנַנִּים" (א).

השאננות היא זו שמאפשרת לעשירים להיות כל כך אטומים לשבר יוסף. עמוס, לאורך כל הספר עוסק בפערים הכלכליים והחברתיים. מותר שיהיו בחברה עשירים ועניים, אך השאלה היא מה הפער ביניהם ומה מערכת היחסים? האם העשירים מבינים שהעניים הם בני אדם שווים להם? האם הם מרגישים שצריך לצמצם את הפערים, או שמא הפערים הללו נוחים להם?

נראה שהעשירים בתקופת עמוס לא הבינו שיש בעיה, וזו הייתה הבעיה.
הימצאות העניים בעם לא גרמה לעשירים לחוש אי נחת בבזבזנות היתר שלהם. באמת חיוני לישון על מיטות שן? לאכול מתוך מרבק? לשתות במזרקי יין ולמשוח ראשית שמנים? ויחד עם כל זה לדמות את נגינתם לנגינתו של דוד?

כאשר אין בושה, ואין פרופורציה, כאשר שכבה אחת בעם כלל לא רואה את הקשר שלה לשאר שכבות האוכלוסייה, כאשר הסולידריות נעלמת – העם מפסיק לתפקד כעם, וממילא הגלות הופכת להיות תוצאת המצב הזה, שהרי אם אין עם – אין כל הצדקה לארץ ולמדינה.

לקח חשוב שכדאי ללמוד גם לימינו.

עוד על אותו נושא ניתן לשמוע בשיעורו של הרב יובל שרלו


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

הכל תלוי בעיני המתבונן

Volver al capítulo

לְמָה צריך להתכונן?

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.