יונה בורח מה'. הוא אינו רוצה לעשות את השליחות ולכן בוחר לרדת אל הים. המקרא מתאר את דרכו של יונה בקלילות: "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'"(ג). פּוֹעַל אחרי פּוֹעַל ללא כל המתנה ביניהם.
אבל המדרש דווקא לא עושה ליונה כאלו חיים קלים:

ירד ליפו ולא מצא אניה לירד שם.
והיתה אניה מיפו מהלך שני ימים,
מה עשה הקדוש ברוך הוא? הביא עליה רוח סערה והחזירה ליפו,
וראה יונה ושמח שמחה גדולה אמר: 'עכשו אני יודע שדרכי מיושרת לפני'.
(ילקוט שמעוני יונה רמז תקנ)

המדרש הוסיף לסיפור חלק נוסף של מציאת הספינה. לא עוד התדרדרות חלקה, אלא עצירה, ורק אחריה יציאה אל הים. מה הרוויח מזה המדרש? במה המידע על מציאת הספינה חשוב לנו, הקוראים? אלא שמתברר שמציאת ספינה אינה דבר פשוט.

בתחילה אין ספינה – הנמל ריק ואין ליונה כל דרך לממש את תכנית הבריחה. האם זוהי דרכו של האל לעצור אותו מלברוח? אבל האל מזמן לו ספינה כזו שתיקח אותו לים ותאפשר לו להמשיך בתהליך הבריחה. ולרגע מתקבלת התחושה שהנה מעשיו רצויים.

יותר מאשר הצגת החששות של יונה, לועג כאן המדרש לדרך ההכרעה שלו, המשותפת לבני אנוש רבים – החזרת הספינה, שכל מטרתה היא להוריד אותו למעמקי הים, נתפשת בעיניו כדבר טוב, שרק בסוף יתברר לו עד כמה זה בדיוק להפך. האדם בונה 'סיפורים' סביב צירופי מקרים, בעוד הם נועדו לדברים לגמרי אחרים.

באדיבות אתר 929