המילים העתיקות נותנות בי כח
בקולות העתיקים אמצא מרפא
הם עוזרים לי לחיות
הם עוזרים לי לצמוח
לברוא עולם יותר יפה
ואעבור עלייך ואראך
מתבוססת בדמייך
ואומר לך בדמייך חיי
חיי, חיי, בדמייך חיי
ואומר לך בדמייך חיי
ופתאום מעל ראשי נפתחת קשת
מניפה צבעונית נפרשת
מבשרת חיים, מבשרת תקווה
ושלום ושלווה וחסד
לחן: נעמי שמר ביצוע: מקהלת ישיבת צביה קטיף שביד בנימין
אנחנו רגילים לקרוא את חורבן בית ראשון בעיני הנביאים הגדולים שעמדו במבחן האמת (שהוא המבחן מהתורה; דברים י"ח, כא-כב), אבל ברור מדבריהם (ירמיהו כ"ג; כ"ח; כ"ט; יחזקאל י"ג), שרוב 'הנביאים', ו'דעת הקהל הנבואית' זרמו בכיוון אחר – נביאי האמת היו במיעוט.
העימות הקשה מול רוב 'הנביאים' הוא שגרם (כנראה) לחזרות רבות כל-כך, ומדכאות כל-כך. 'דעת הקהל הנבואית' לא יכלה לעַכֵּל חורבן כללי של ירושלִַם, קץ של תקופה, של בית ה' ובית דוד, של העברית הנבואית, ומצב קבוע של עם בגלות (לאלפי שנים). בלי להשוות: גם חורבן השואה של גלויות אירופה בממדיו ובהיקפו היה כמעט בלתי נתפס, אפילו בעיני המעטים, שצפו אותו נכונה.
לכן גייסו רוב "נביאי מִלִבָּם" (י"ג, ב) את כל כוחות הנפש והרוח 'לעידוד ולחיזוק האמונה' "כי לא יִטֹש ה' עמו, ונחלתו לא יעזֹב" (תהילים צ"ד, יד), ודווקא היותר 'דתיים' נאחזו בכל כוחותיהם, אפילו כשהיו כבר במחנות הגולים בבבל, בביטחון הפנימי, שבבל הרשעה תחלוף מן העולם בקרוב, וירושלִַם תשרוד, ותחזור לאיתנה. על תיאורי החורבן של ירמיהו ויחזקאל היו עונים ב"משל" – "יַאַרכוּ הימים ואָבַד כל חזון", כלומר: ברבות הימים יתפוגג לו חזון החורבן הנורא, וה"שלום" ינצח (י"ב, כב-כז).
יחזקאל ענה להם, שהם בונים קיר של טיח ("חַיִץ... תָפֵל"), שייפול ב"גשם שוטף", ובמקום לבנות חומת מגן הם עולים "בַּפְּרָצוֹת", "כְּשֻעָלים בָּחֳרָבוֹת" (י"ג, ד).
קצת מפתיע איך גילו שני הנביאים-הכוהנים דווקא בגולה, את פולחני הנשים – ירמיהו (מ"ד) במצרים מול המְקַטְרוֹת "לִמְלֶכֶת השמים", ויחזקאל (י"ג, יז-כג) בבבל, מול "המִתְנַבְּאוֹת מִלִבְּהֶן" "לצוֹדֵד נפשות" במלבושי קוסמות ובדברי "כָזָב", כדי לקבל בתמורה "פְּתוֹתֵי לחם" על ההצגה 'המעודדת'.
באדיבות אתר 929
"וְיָדְעוּ כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה כִּי אֲנִי ה' הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַּ הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי" (י"ז, כד)
ילקוט שמעוני יחזקאל רמז שנז:
"וידעו כל עצי השדה" - אלו הבריות, כמה דאת אמר: "כי האדם עץ השדה".
"כי אני ה' השפלתי עץ גבוה" - זה קרח,
"הגבהתי עץ שפל" - זה אהרן, שנאמר: "והנה פרח מטה אהרן".
דבר אחר: "השפלתי עץ גבוה" - זה נבוכדנאצר,
"הגבהתי עץ שפל" - זה חנניה מישאל ועזריה,
"הובשתי עץ לח" - זה בלשאצר,
"והפרחתי עץ יבש" - זה דניאל.
דבר אחר: "השפלתי עץ גבוה" - זה המן,
"הגבהתי עץ שפל" - זה מרדכי.
דבר אחר: "השפלתי עץ גבוה" - זה אבימלך,
"הגבהתי עץ שפל" - זה אברהם,
"הובשתי עץ לח" - אלו נשיו של אבימלך, שנאמר: "כי עצור עצר ה'",
"והפרחתי עץ יבש" - זו שרה.
לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם אֲשֶׁר נָזֹרוּ מֵעָלַי בְּגִלּוּלֵיהֶם כֻּלָּם (יחזקאל י"ד, ה)
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מ עמוד א
מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, שנאמר (תה' ס"ו): "און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'",
ואלא מה אני מקים (ירמ' ו'): "הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם"?
מחשבה שעושה פרי - הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה,
מחשבה שאין בה פרי - אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה.
ואלא הא דכתיב (יחז' י"ד): "למען תפוש את [בית] ישראל בלבם"!
אמר רב אחא בר יעקב: ההוא בעבודת כוכבים הוא דכתיב,
דאמר מר: חמורה עבודת כוכבים, שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה.
הנבואה ביחזקאל א' נחשבת כפרק סתום, שאין מרבים לעסוק בו בשל הדברים הגבוהים שהוא עוסק בהם. "אין דורשין... במרכבה ביחיד" (משנה חגיגה ב). נעסוק כאן לא בסודותיו אלא מעט ברקעו ההיסטורי.
פסוקי מעשה-מרכבה ביחזקאל מקבילים לפסוקים העוסקים בכלי המקדש בדברים רבים, ובעיקר לתיאור כלי הנחושת שבחצר המקדש (הכלים שבתוך המקדש היו זהב או מצופים זהב), כלומר ים הנחושת ועשרת כיורות הנחושת והמכונות שעליהן היו מונחים:
"... וְעַל הַמִּסְגְּרוֹת אֲשֶׁר בֵּין הַשְׁלַבִּים אֲרָיוֹת בָּקָר וּכְרוּבִים... וְאַרְבָּעָה אוֹפַנֵּי נְחֹשֶׁת לַמְּכוֹנָה הָאַחַת וְסַרְנֵי נְחֹשֶׁת... וְאַרְבַּעַת הָאוֹפַנִּים לְמִתַּחַת לַמִּסְגְּרוֹת וִידוֹת הָאוֹפַנִּים בַּמְּכוֹנָה... וּמַעֲשֵׂה הָאוֹפַנִּים כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה..." (מלכים א ז', כט-לג)
ממבט ראשון נראים הכלים במקדש שלמה כלים דוממים ככל כלי. נבואת יחזקאל מתארת כלים אלו כמרכבה חיה המונהגת בידי מלאכי מרום, מעין 'פמליה' מלכותית מסביב לכבוד שכינת ה' במקדש.
בשנה הרביעית לצדקיהו מלך יהודה ניבא ירמיהו בירושלים את נבואת המוסרות והמוטות (ירמיהו כ"ז), שבאה להזהיר את צדקיהו והמלכים בעלי בריתו מניסיון לשבור, בתמיכת נביאי השקר, את גזירת ה' לשעבוד למלך בבל באמצעות מרד בחסות מצרים בנבוכדנאצר. כלי הזהב שבמקדש כבר גלו ארבע שנים קודם לכן בגלות יהויכין. עדיין נותרו כלי הנחושת הגדולים בחצר המקדש. וכך אמר ירמיהו:
"אַל תִּשְׁמְעוּ אֲלֵיהֶם עִבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וִחְיוּ לָמָּה תִהְיֶה הָעִיר הַזֹּאת חָרְבָּה: וְאִם נְבִאִים הֵם וְאִם יֵשׁ דְּבַר ה' אִתָּם יִפְגְּעוּ נָא בַּה' צְבָאוֹת לְבִלְתִּי בֹאוּ הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בְּבֵית ה' וּבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה: כִי כֹה אָמַר ה' צְבָאות אֶל הָעַמֻּדִים וְעַל הַיָּם וְעַל הַמְּכֹנוֹת וְעַל יֶתֶר הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בָּעִיר הַזֹּאת: אֲשֶׁר לֹא לְקָחָם נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בַּגְלוֹתוֹ אֶת יְכָונְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה... בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם נְאֻם ה' וְהַעֲלִיתִים וַהֲשִׁיבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהו כ"ז, יז-כב)
יחזקאל מתחיל להינבא בשנה החמישית לצדקיהו ולגלות יהויכין, כשנה אחרי נבואת ירמיהו. הוא רואה בחזונו את המרכבה נוסעת מן המקדש, ובנבואות הבאות יתברר שהיא נוסעת בבלה. יחזקאל מכריע כאן שנבואתו של ירמיהו, שבשעתה הייתה התרעה ואיום בלבד, עומדת עתה להתגשם בפועל.
"וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל י"א, יט)
פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא כב
אמר רבי לוי: ששה דברים עתיד הקב"ה לחדש לעתיד לבא ואלו הן: שמים וארץ, ולב, ורוח, ושמו של משיח, ושמה של ירושלם.
שמים וארץ מניין? "כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה" (ישעיה ס"ה, יז).
ולב ורוח מניין? "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה" (יחזקאל ל"ו, כו).
ושמו של משיח מניין? "יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו" (תהלים ע"ב, יז).
ושמה של ירושלם מניין? "וקורא לך שם חדש" (ישעיה ס"ב, ב).
פסיקתא דרב כהנא - מדרש אגדה המכיל דרשות על הפרשות בתורה הנקראות בחגים ועל הפטרות הנקראות בשבתות מיוחדות. המדרש הוא ארץ ישראלי והוא נערך במאה החמישית או השישית (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)
לקבלת הנבואה הניתנת מאת ה' יש שני תנאים: הראשון והטריוויאלי הוא שלא להתפתות לנביאי השקר. השני, העולה מתיאור המעשה בפרק, הוא שעל דורשי הנבואה לבוא לנביא האמת נקיי כפים, ולא בעודם עובדים במקביל עבודת גילולים.
"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הֶעֱלוּ גִלּוּלֵיהֶם עַל לִבָּם וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנָם נָתְנוּ נֹכַח פְּנֵיהֶם – הַאִדָּרֹשׁ אִדָּרֵשׁ לָהֶם?!" (ב-ג)
כלומר: מדוע שיזכו אלה העובדים עבודת גילולים לקבל את דברי ה'? אך אין הם יוצאים פטורים בלא כלום, ומקבלים דברי תוכחה על מעשיהם:
"לָכֵן דַּבֵּר אוֹתָם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהִים אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַעֲלֶה אֶת גִּלּוּלָיו אֶל לִבּוֹ וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנוֹ יָשִׂים נֹכַח פָּנָיו, וּבָא אֶל הַנָּבִיא אֲנִי ה' נַעֲנֵיתִי לוֹ בה (בָא) בְּרֹב גִּלּוּלָיו?! לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם אֲשֶׁר נָזֹרוּ מֵעָלַי בְּגִלּוּלֵיהֶם כֻּלָּם"! (ד-ה).
עם זאת באופן ייחודי ויוצא דופן בספר יחזקאל, קורא להם הנביא לחזור בתשובה, אולי משום שבאו לקבל את דבר ה' מפי הנביא:
"לָכֵן אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' אֱ‑לֹהִים שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מֵעַל גִּלּוּלֵיכֶם וּמֵעַל כָּל תּוֹעֲבֹתֵיכֶם הָשִׁיבוּ פְנֵיכֶם" (ו).
עתה מתואר עונשם של אלה הבאים לדרוש את ה' בעודם עובדים עבודה זרה:
"וְנָתַתִּי פָנַי בָּאִישׁ הַהוּא וַהֲשִׂמֹתִיהוּ לְאוֹת וְלִמְשָׁלִים וְהִכְרַתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (ח).
עונשם חמור ודומה לעונשם של נביאי השקר: כליה מתוך העם – וגם מכך ניתן לעמוד על חומרת מעשה זה של הזקנים.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
"כְּשֻׁעָלִים בָּחֳרָבוֹת נְבִיאֶיךָ יִשְׂרָאֵל הָיוּ" (יחזקאל י"ג, ד)
אמר שנביאיך ישראל דומים כשעלים בחרבות,
שהשועל טוב לו הפרצה מן הגדר,
א) שדרך הפרצה יכנס אל הכרם להשחיתו,
ב) שדרך הפרצה יברח, שאם יבא אדם כנגדו בפרצה זו יברח בפרצה שכנגדה בערמתו,
וכן היו נביאי השקר שדרך הפרצות אשר היו בעם נכנסו אליהם וקבלו דבריהם אשר החניפו להם שדרכם טובה,
ודרך הפרצות ברחו, בעת נתפשו בדבריהם ושקרותם תלו הדבר בפרצות העם:
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.
הקבוצה השנייה של נביאי השקר עמה התמודד יחזקאל היו אלה שטענו שבפיהם נבואה, ולמעשה הם "נְבִיאֵי מִלִּבָּם", "אֲשֶׁר הֹלְכִים אַחַר רוּחָם וּלְבִלְתִּי רָאוּ", ו"חָזוּ שָׁוְא וְקֶסֶם כָּזָב". יש לשים לב לכך שיחזקאל מכנה אותם 'נביאים' ("נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבָּאִים", "הַנְּבִיאִים הַנְּבָלִים" ו"נְבִיאֶיךָ יִשְׂרָאֵל") ויתכן כי היו אלה נביאי אמת שסטו מן הדרך וכי היה להם פוטנציאל לקבלת נבואה מאת ה', ומשום כך יכלו בקלות להטעות את העם. אם כך, ברור עוד יותר עד כמה מורכבת הייתה שליחותו הנבואית של יחזקאל: הקושי להבדיל בין נביאי האמת והשקר נבע, בין היתר, מהעובדה שאלה לא היו שתי קבוצות שונות לגמרי במהותן, ולא ניתן היה להבחין ביניהן על נקלה.
מדברי התוכחה של יחזקאל, נראה כי נביאים אלה יכלו לפעול גם אחרת ולסייע במאבק בשקרים שהופצו לעם: "לֹא עֲלִיתֶם בַּפְּרָצוֹת וַתִּגְדְּרוּ גָדֵר עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל לַעֲמֹד בַּמִּלְחָמָה בְּיוֹם ה' ".
תוכחה זו כנגדם מחזקת את ההבנה שהיו אלה נביאים שהיה להם פוטנציאל לומר לעם גם דברי נבואה מאת ה' באמת. חומרת מעשיהם התבטאה גם בכך שהם לא פעלו רק בארץ, והמשיכו להטעות את העם גם לאחר גלות יהויכין.
בפנותו לנביאי השקר ביהודה מדגיש יחזקאל את תוצאות מעשיהם, ונראה כי אשמה זו מופנית גם לנביאי השקר שפעלו בגולה. כאן משתמש יחזקאל במשל המתאר בנית קיר על מנת לעמוד על הדרך שבה הם מצליחים להטעות את העם: דרכם של נביאים אלה היא שהם בונים חומה ואף מיפים אותה כלפי חוץ, אך למעשה היא בנויה ללא יסודות, ועל כן במזג אויר סוער היא תיפול. בעת הזאת, מחפשי הקיר לא ימצאוהו ובוניו יכלו תחת הריסותיו. בדרך זו פונה יחזקאל לאלה היוצרים ציפיות לא אמיתיות בעם, ואף מתאר את עונשם של נביאים אלה:
"וְהָרַסְתִּי אֶת הַקִּיר אֲשֶׁר טַחְתֶּם תָּפֵל וְהִגַּעְתִּיהוּ אֶל הָאָרֶץ וְנִגְלָה יְסֹדוֹ וְנָפְלָה וּכְלִיתֶם בְּתוֹכָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'".
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.
