סמל הקנאה המקנה

במהלך מסעו הנבואי הראשון לירושלים רואה יחזקאל בחלקו הצפוני של המקדש את 'סמל הקנאה המקנה'. רד"ק פירש ביטוי זה ואמר: "... ופירושו: שהסמל מקניא האל בהיותו בביתו במקום משכן כבודו". מה טיבו של סמל זה, שהוא מעורר קנאה מצד האלוקים? ומדוע מקומו בצפון בית המקדש?

מלבי"ם קושר את הפולחן לסמל הקנאה המקנה עם האמונה המחלקת את הכוחות לטוב ולרע. בחלוקה זו, שהדת הפרסית אימצה, יש צורך לעבוד את הכוח הרע, שהרי הוא זה שיוכל להזיק. הצפון מבטא את הרע, ועל כן סמל הקנאה המקנה נמצא בצד צפון, והוא מתחרה על לבם של ישראל, בבית המקדש עצמו. וכיצד הגיע לבית המקדש? המדרש מתאר את המסלול:

"... על כל תלם ותלם היו מעמידין צלם... וכיון שלא מיחו בידן, חזרו להיות עושין בראשי הדרכים... וכיון שלא מיחו בידן, התחילו (חזרו) להיות עושין ברחובות... וכיון שלא מיחו בידן, חזרו להיות עושין בעיירות... וכיון שלא מיחו בידן, חזרו להיות עושין בחוצות... עד אימתי? עד שהכניסוה לבית קדשי הקדשים. שנאמר: "סמל הקנאה הזה בביאה" (יחזקאל ח', ה)" (איכה רבה פתיחתא כב) (לקריאת המדרש המלא)

המדרש מתאר כיצד התפשטה עבודת האלילים, וכיצד יצאה מן השדות אל הדרכים, ומן הדרכים אל הרחובות, ומשם לערים, ומן הערים לחוצות ירושלים, ומשם לבית קודש הקדשים. ועדיין שומר המדרש את העוקץ שבפירוש לסוף. הפסוק אומר "סמל הקנאה הזה בביאה" (ה). והכוונה ברורה: בכניסה לקודש הקדשים. אבל למונח 'ביאה' יש אסוציאציה מינית - וגם לפולחנות עבודה זרה יש קונוטציה מינית. והמדרש מחבר את שני אלה, וכך מתקבל הפירוש הבא:

"מהו "בביאה"? אמר ר' אחא: הא בייה בייה תותבא מפני מארי ביתא [=בכח בכח האורח מפנה את בעל הבית]".

את המשך המדרש אנו מביאים על פי הגרסה בויקרא רבה, שהיא ברורה יותר וחריפה יותר:

"אמר ר' ברכיה: כתיב "כי קצר המצע מהשתרע" (ישעיה כ"ח, כ) - אין המטה יכולה לקבל אישה ובעלה ורעה כאחד. אלא: "והמסכה צרה כהתכנס" (שם) - עשיתם צרה גדולה לאותו שכתוב בו "כונס כנד מי הים" (תהילים ל"ג, ז)". (ויקרא רבה פרשה יז)

עכשיו נפרשת בפנינו הרשת האסוציאטיבית של 'סמל הקנאה המקנה' בכל חריפותה. יש פרשה שלמה בתורה המדברת על קנאה: הרי זו פרשת סוטה, האישה שבעלה מקנא לה וחושד בה. בני ישראל שמים בקודש הקודשים את סמל הקנאה - את פסלו של ירבעם או של מנשה. והנביא זועק ואומר: "קצר המצע מהשתרע". אין המיטה יכולה לקבל אישה ובעלה ורעה כאחד.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

לזכור ולא לשכוח

נבואות יחזקאל לא היו מכוונות אל מלכים ושרים שיכלו להכריע, ולא אל ציבור שהיה יכול להשפיע. בין הגולים היו כאלה שעדיין שלחו איגרות לירושלִַם (ירמיהו כ"ט), אבל רוב הגולים היו חסרי השפעה, ואת הנבואות הקשות, "בית המֶרי" (ב' ו-ג') כלל לא רצו לשמוע. לכן הנבואה קראה ממרחק "אל הָרֵי ישראל". נבואות יחזקאל נועדו מראש לזיכרון התודעה ההיסטורית במבט לאחור – "ויָדעוּ כי נביא היה בתוכם" (ב', ה).

את 390 ועוד 40 השנים של "עון בית ישראל" (ד', ד-ה) הסברנו בשפיכות הדמים של מלחמות האחים, מאז השחיטה בימי יפתח (שופטים י"ב, ד-ו) ופילגש בַּגבעה (שופטים י"ט-כ'), דרך פילוג המלוכה ועד רדיפות מנשה ויהויקים.

אבל הנבואה "אל הרי ישראל" ממוקדת בעבודת האלילים "על ההרים הרמים ועל הגבעות, ותחת כל עץ רענן" (דברים י"ב, ב; הושע ד', יא-יג; יחזקאל ו', יג). דבר ה' "להרים ולגבעות, לאֲפיקים ולגֵיאָיוֹת" (ו', ג) יביא עליהם חרב אשר תחריב את המזבחות ואת הגילולים (=פסלי אלילים), ותטהר את אדמת ישראל מפולחני התועבות – שממת הארץ בגלל המלחמות, תהיה תהליך של טיהור מעבודת אלילים והַכרָתַת תומכיה – "הרחוק (משדות הקרב) בַּדֶבֶר ימות, והקרוב בחרב יִפּוֹל, והנִשאָר והנָצוּר ברעב ימות" (ו', יב), כי מגפות והרעבה מתפשטות במלחמות ובמיוחד במצור.

אחרי דורות של "שממה וּמְשַמָה... בכל מושבותיהם", בארץ כולה מקצה לקצה, תחזור הנבואה ותפקוד את האדמה השוממה, אחרי שזו תיטהר מכל התועבות – אז יפנה הנביא שוב "אל הרי ישראל" (ל"ו, א – פרק ל"ו מקביל ומשלים לפרק ו'), ויקרא "להרים ולגבעות, לאֲפיקים ולגֵאָיוֹת" (ל"ו, ו) להתעורר ולצמוח מחדש, כי עם ישראל עומד לשוב אל נחלתו.

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

משל סיר הבשר

"הָאֹמְרִים לֹא בְקָרוֹב בְּנוֹת בָּתִּים הִיא הַסִּיר וַאֲנַחְנוּ הַבָּשָׂר" (ג)

מה הוא אותו משל מפוקפק שמושלים אנשי ירושלים על עצמם? מקובל להבין זאת כמשל להגנתה של העיר על אנשיה כהגנתו של הסיר על הבשר שבתוכו. אך האם זהו המשל הטוב ביותר לכך? האם ניתן לומר שהסיר אכן ‘מגן’ על הבשר כאשר הוא בעצם מביא לבישולו?

בנבואת מיכה אנו פוגשים במשל דומה, בהקשר אחר. מיכה מתאר את התעללות ראשי ישראל וקציניו בעם: “ואֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי וְעוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם הִפְשִׁיטוּ וְאֶת עַצְמֹתֵיהֶם פִּצֵּחוּ וּפָרְשׂוּ כַּאֲשֶׁר בַּסִּיר וּכְבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלָּחַת” (מיכה ג', ג).

במשל זה הבשר בתוך הקלחת מתאר את החלק האחרון שנשאר מבעל החיים לאחר שהפשיטו אותו והורידו ממנו את כל החלקים השוליים - העור, העצמות, הגידים. רק את החלק המובחר והמהותי ביותר משאירים בסיר.

אם כן - אנשי ירושלים במשלם כאן רואים בעיר מעין ‘סיר’ המברר לתוכו את החלקים הטובים בלבד - הם, הבשר. ואילו שאר חלקי העם, ה’פסולת’, הוגלו כבר ונזרקו לבחוץ. בהמשך הפרק מובא העניין במפורש: "בֶּן-אָדָם אַחֶיךָ אַחֶיךָ אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה אֲשֶׁר אָמְרוּ לָהֶם יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם רַחֲקוּ מֵעַל ה’ לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה” (טו).

תפיסה זו היא המובילה את נבואותיו הראשונות של יחזקאל, שטורח בכל מקום להבהיר לאנשי הגולה כי דווקא האנשים אשר בירושלים הם החוטאים הכבדים עליהם נגזרת גזרת ההשמדה. ואילו העם אשר בגולה יזכו לשוב אל הארץ ולחזות בתפארתה, ועל כן לא אבדה תקוותם.

Volver al capítulo

גאולה ללא תשובה

פסוקים יז-כה עוסקים לראשונה בספר יחזקאל בעתידם של הגולים. לאחר נבואות קשות ונוקבות, עתה מגיעה ההבטחה כי הגולים עתידים לשוב לאדמתם:

"וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם וְנָתַתִּי לָכֶם אֶת אַדְמַת יִשְׂרָאֵל" (יז).

נבואה זו אינה תלויה בכך שהעם ישנה את מעשיו. ההיפך הוא הנכון: הקב"ה עתיד לקבצם, לאספם ולתת להם את אדמת ישראל והעם ממשיך לדבוק בחטאיו: "וְאֶל לֵב שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי" (כא). גם אחרי השיבה אל הארץ חטאיהם עדיין קיימים בליבם ('לב שיקוציהם', 'לב תועבותיהם') ולכן ליבם יוחלף על ידי ה': "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר, לְמַעַן בְּחֻקֹּתַי יֵלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אֹתָם" (יט-כ). ולמעשה רק כך, ורק אז, יוסרו השיקוצים והתועבות. ורק אז מגיעה נוסחת הברית שבין ה' לעמו: "וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאל-ֹהִים" (כ). בדרך זו מודגש כי בסופו של דבר, לא העם השב הוא שיסיר את השיקוצים והתועבות מליבם כפי שהיה ראוי. רצוי היה כי הגולים השבים לארץ יסירו את העבודה הזרה, אך הם למעשה לא שינו את דרכם וזאת משום שמעשיהם קבועים בליבם. על כן הקב"ה יעשה זאת באמצעות המרת ליבם. בעקבות נתינת לב הבשר על ידי ה' ניתן יהיה להבטיח כי מעתה ילכו בחוקות ה', ישמרו את משפטיו ואף יעשו אותם (שימו לב להדגשה המשולשת). בכך משלימה נבואה זו את המענה שניתן ביחזקאל לטענת יושבי ירושלים: הגולים עתידים לשוב לארצם, וזאת למרות שגם הם דבקים בחטאיהם.

עיון זה בפסוקים מעלה כי על אף שעל פניו זוהי נבואת נחמה, זוהי למעשה 'נחמא פורתא' – ה' אמנם עתיד להשיב את עמו לארצו אך מבלי שהעם משנה את מעשיו, והנביא מסיים במילים קשות: "דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי" (כא).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

המוכר אל ממכרו לא ישוב

הקרקע היא מקור החיים של העם, ואין מוכרים קרקע בלא הכרח קיומי. וכך מתואר בספר ויקרא תהליך מכירת הקרקעות:

"כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו, ובא גאלו הקרב אליו וגאל את ממכר אחיו" (ויקרא כ"ה, כה)

המוכר - מוכר מפני שהוא עני, ואין לו יכולת להתקיים. גואלו - קרובו - חייב לעזור לו לגאול את השדה מיד הקונה. נשים לב למושג היפה שהתורה משתמשת בו: הגואל אינו קונה מחדש, אינו מבטל את המכירה. הגואל - גואל את השדה. שדה שאינה בידי בעליה היא שדה משועבדת. כשהיא חוזרת לבעליה - היא נגאלת. ולא בכדי הייתה ההגדרה של רכישת אדמות בארץ ישראל "גאולת קרקעות", והסיסמה "גאולה תתנו לארץ".

ערב החורבן מתנבאים שני נביאים, יחזקאל בבבל, וירמיהו בירושלים. שניהם צופים באימה לקראת העתיד. שניהם רואים את אדמת ישראל מחליפה בעלים: במקום חקלאים יהודים ניתנת הארץ לזרים. ושניהם מתייחסים לתופעה עצובה זו.

יחזקאל הוא נביא הייאוש, וכך דבריו בפרקנו:

"בא העת, הגיע היום, הקונה אל ישמח והמוכר אל יתאבל,
כי חרון אל כל המונה.
כי המוכר אל הממכר לא ישוב ועוד בחיים חיתם,
כי חזון אל כל המונה לא ישוב, ואיש בעונו חיתו לא יתחזקו" (יב-יג)

הגיע היום. ועכשיו, התהפכו חוקי המסחר: "הקונה אל ישמח והמוכר אל יתאבל". אדם מכר שדהו - ואל יתאבל. כי אין ערך לשדות. גם אל יקווה לטוב: "כי המוכר אל הממכר לא ישוב ועוד בחיים חיתם". אין סיכוי למוכר לשוב לשדהו. לא יהיה גואל. לא תהיה גאולה.

ולעומתו, בירושלים, יושב לו ירמיהו הנביא בבית הסוהר, ולשם בא אליו דודו למכור לו שדה בענתות, שכבר נכבשה בידי הכשדים (ירמיהו ל"ב). ירמיהו נמצא בירושלים, ורואה את החורבן, והוא ממשיך להיות נביא נחמה. הוא קונה שדה במקום שכבר ניתן לשליטת אויבי ישראל. והוא שומר את שטר המכר לימים רבים, כי הוא מתכנן לממש את הקניה, חרף התנאים הקשים שהוא נתון בהם.

ואילו יחזקאל, מרחוק, אינו רואה עוד תקווה: "המוכר אל הממכר לא ישוב ועוד בחיים חיתם" (יג). ורק מאוחר יותר מתעודד גם יחזקאל, ועובר לנבואות נחמה לעם שהחורבן אורב לו בכל יום.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

כלו כל הקיצים

הנבואה בפרק ז׳ מופנית לאדמת ישראל, ומתמקדת בחמס הממלא את הארץ ובתיאור הקץ וחורבן הארץ שיבואו בעקבותיו. זאת, בהמשך לנבואה הקודמת שהופנתה להרי ישראל ועסקה בחטא העבודה הזרה. בנבואה מופיעים ביטויים מפרשת הקללות בספר ויקרא ומוזכר בה - לראשונה בספר - חורבן המקדש. חלקה הראשון של הנבואה (א-ט) נחלק לשתי פסקאות מקבילות ועוסק בקץ שיבוא על אדמת ישראל. מפסוק י ואילך מתואר תהליך החורבן: שיבוש סדרי החיים (יב-יג), מוראות המצור והמלחמה (יד-טו), הפליטים והאבל (טז-יט), ולבסוף החרבת המקדש בידי האויבים (כ-כב). בנבואה זו בולטת החזרה על מילים ורעיונות ואף על פסקאות שלמות.

א. ׳קֵץ בָּא הַקֵּץ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ׳ (ב) המילים המנחות בחלקה הראשון של הנבואה (א-ט) הן - ׳בא׳ (שבע פעמים) ו׳קץ׳ (שש פעמים). עמדו על הרעיון העולה מהן.

ב. בפסוקים א-ט נרמז סיפור המבול, הפותח גם הוא בגזירה ׳וַיֹּאמֶר אֱלקֹים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ׳ (בראשית ו׳,יג). ׳קץ׳ במשמעות ׳סיום׳ לא מופיע עוד מסיפור המבול ועד פרק זה. הביטוי ׳מלאה חמס׳ מופיע אף הוא בהמשך הנבואה (כג).

חישבו מהי משמעות הזיקה בין הסיפורים, ומהו העיקרון העולה כאן לגבי זכות הקיום של חברה אנושית. ראו את דברי הגמרא:

"אמר רבי יוחנן: בא וראה כמה גדול כוחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר ׳כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ׳ (בראשית ו׳,יג). וכתיב ׳החמס קם למטה רשע לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נה בהם׳ (יחזקאל ז׳,יא)" (סנהדרין ק"ח,א).

ג. ׳הִנֵּה הַיּוםֹ הִנֵּה בָאָה יָצְאָה הַצְּפִרָה צָץ הַמַּטֶּה פָּרַח הַזָּדוֹן הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה רֶשַׁע׳ (י-יא)

1) בפסוקים אלה מתואר היחס בין חטא לעונש באמצעות דימוי של מטה פורח. עמדו על משמעות הדימוי, היעזרו בדברי רש"י: ׳החמס קם וגו׳ - החמס אשר בידכם הוא קם עליכם למטה רשע לשחתכם׳.

2) תיאור פריחת המטה מופיע בספר במדבר ביחס למטהו של אהרן (במדבר י"ז,טז-כד). השוו בין הסמליות בפריחת מטה אהרון למשמעות הדימוי בנבואת יחזקאל, ועמדו על הניגוד ביניהם.

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

שריפה במידת הרחמים

"וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אֶל הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הַכְּרֻבִים כְּאֶבֶן סַפִּיר כְּמַרְאֵה דְּמוּת כִּסֵּא נִרְאָה עֲלֵיהֶם: וַיֹּאמֶר אֶל הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיֹּאמֶר בֹּא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל אֶל תַּחַת לַכְּרוּב וּמַלֵּא חָפְנֶיךָ גַחֲלֵי אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַכְּרֻבִים וּזְרֹק עַל הָעִיר" (יחזקאל י', א-ב)

ראה מראה הכסא הכבוד, כאילו ישב ה' על כסא רחמים להקל עונשם מעט על ידי לימוד זכות הנ"ל ולהשאיר להם פליטה,

ובאשר לפי הנהגת האופנים, שהוא עולם הגלגלים והמערכת והטבע, היה ראוי שיפלו כולם בחרב, ואז לא היה שורף את העיר והמקדש רק היה הורג את כולם בקצפו עליהם, שינה ה' את בחירתו של נבוכדנצר שישרוף את העיר והמקדש וישאיר פליטה מן העם תחת יד גדליה, ושיגלה מקצתם, ולא יהרוג את כולם, וכלה חמתו על העצים והאבנים,

ובאשר היה זה ענין השגחיי לא מערכיי נראה לו שיצתה פקודה זו מעולם הכסא, שהוא למעלה ממנהיגי האופנים:

ויאמר אל האיש לבוש הבדים - באשר שריפת העיר והמקדש היתה מצד הרחמים כנאמר למעלה, צוה זאת אל המלמד זכות שהוא יעשה זאת.

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

Foundations for Life

“If we do not maintain Justice, Justice will not maintain us.” -Francis Bacon

In the period approaching the New Year and Yom Kippur, one may wonder as to the preponderance of concern with Divine Justice. If as we believe, God is also merciful, then why the excessive concern with the aspect of justice? Can’t He just go easy with us and understand that man (whom He created) inevitably sins? How can He demand that everyone behave with integrity, how can He expect everyone to uphold justice in a world filled with deceit and injustice?

Ibn Ezra on Deuteronomy 25:15 explains that justice is not only a Divine attribute but that it is also a requirement of the human condition. Man cannot live long or well without the aspect of justice, of fairness, of evenhandedness as a basic element of his existence.

Ibn Ezra compares justice in man to the foundations of a building. If we chip away at the foundations, the building will eventually collapse. If man erodes his sense of justice, of integrity, of honesty, Ibn Ezra alludes that eventually such a person will also collapse and perhaps that his existence will even end earlier than it might have.

May we stand on guard for the erosion of our principles, may we reinforce the elements of integrity and fairness in our lives and may we prepare ourselves for the upcoming High Holidays so that the structure of our lives may endure and prosper.

courtesy of ben-tzion.com

Volver al capítulo

Individual Torah

“Never forget that you are one of a kind. Never forget that if there weren't any need for you in all your uniqueness to be on this earth, you wouldn't be here in the first place. And never forget, no matter how overwhelming life's challenges and problems seem to be, that one person can make a difference in the world. In fact, it is always because of one person that all the changes that matter in the world come about. So be that one person.” -Richard Buckminster Fuller

When one finally gets the enormity of what the Torah encompasses, it can be fairly overwhelming: The Bible, Mishna, Talmud, all of their ancient and modern commentaries, Jewish Law, Philosophy, Ethics, History and more. The list is enormous, with more material being added every day. It is no wonder it is called a “sea of Torah” – one can drown by being immersed in so much information.

Nonetheless, we are enjoined to study it. To start slowly, even superficially, but to start. To start and to continue. The Ohr Hachayim adds another dimension to this command, one that is reflected in the Silent Prayer of the Sabbath where we beseech of God “to give us our part in your Torah”.

The Ohr Hachayim on Deuteronomy 22:3 assigns three components to man: the body, the soul and man’s unique portion of the Torah. He explains that every single Jew has their own individual part of the Torah that they need to find and connect with. There is some otherworldly component; independent even of the soul, which is comparable to man’s missing rib. Man needs to find that Torah portion that only he can uncover, that only he can bring to light, absorb it, refine it and make it his.

May we all find our unique parts of the Torah and share them with the world.

courtesy of ben-tzion.com

Volver al capítulo

Foolish Friends

“Don’t approach a goat from the front, a horse from the back, or a fool from any side.” -Yiddish Proverb

Human foolishness comes in all shapes and sizes. No person is completely immune from foolish acts, though most of us generally try to avoid doing or saying things we will later regret. Animals on the other hand function almost exclusively on instinct; there are rarely situations in the course of nature in which an animal would be called foolish.

However, in Jewish law, there is a term, typically used for bulls, called “muad”. Muad translates as either notorious or prone to do damage and is a label assigned to an animal that has proven itself to be dangerous, based on past attempts to gore. The owner of a Muad animal is liable for all damages, while a previously tranquil animal has a lower level of liability for the owner.

Men are in a completely different category. They are always considered dangerous. Man is always considered Muad. He is always prone and responsible for damages that he causes his fellow man. The Netziv on Deuteronomy 24:9 fine-tunes this concept even further and states that a person is Muad, even in sins that he commits against another unintentionally.

Meaning, a person is responsible for the damage caused by a completely innocent act or remark, even if there was no harm intended. This gives us a tremendous level of responsibility for what we do and say. We are still guilty of unintended consequences. We must know better. We must think ahead. We must realize the power we have as humans to affect those around us. It is a serious power.

May we use our human capacities well, with foresight and intelligence and avoid both fools and foolishness.

courtesy of ben-tzion.com

Volver al capítulo

סמל הקנאה המקנה

לזכור ולא לשכוח

משל סיר הבשר

גאולה ללא תשובה

המוכר אל ממכרו לא ישוב

כלו כל הקיצים

שריפה במידת הרחמים

Foundations for Life

Individual Torah

Foolish Friends

Pages

📲 Instala nuestra App