רלוונטי מאוד
סופו של פרק י"ב, מתחיל לעסוק בהתמודדותו של יחזקאל עם נבואות שמוסריהן ייחסו אותן לה', אך למעשה לא מה' הן ניתנו. נראה כי הגיוון הגדול של המסרים ה'נבואיים' שכנגדם יוצא הנביא מאפשר לנו הצצה עקיפה להיקף הבעיה עמה התמודד יחזקאל בנבואותיו, ועם כוחם של הניבאים שלא בשם ה'.
אלה המוסרים לעם מסרים הנוגדים את נבואותיו של יחזקאל נחלקים לקבוצות שונות.
הטענה הרווחת והנפוצה ביותר נגד נבואותיו של יחזקאל, הייתה כי דבריו יהפכו עם הזמן ללא רלוונטיים: "יארכו הימים ואבד כל חזון" (כב). בפרק י"ב, פס' כא-כה יחזקאל אינו פונה למוסרי הנבואה, אלא לעם המקבל אותה, והוא חוזר ומדגיש פעמיים כי אין בטענה ממש. דחיית דברי יחזקאל בדרך זו איננה מצריכה את מתנגדיו להתמודד עם סמכותו של יחזקאל כנביא ואף לא עם אמיתות טענותיו. די היה להם להזכיר כי אזהרות לחורבן נשמעו גם בעבר, והזמן שחלף מעיד כי גם 'מה שהיה הוא שיהיה', וירושלים לא תחרב, ואולי כדברי ר' ישעיה מטראני: "יאבדו כל הנביאים קודם שתתקיים נבואתם". טענה זו מושמת בפי הנמצאים בארץ. תשובת ה' לטענה זו היא שלא יעבור זמן רב וטענתם היא שתהיה לא רלוונטית, משום שנבואות החורבן לירושלים תתרחשנה עוד בימיהם, במהרה.
הטענה השנייה כנגד נבואות יחזקאל (בפס' כו-כח), נאמרת על ידי 'בית ישראל' המפנים הפעם אצבע מאשימה אל יחזקאל 'אשר הוא חוזה'. הפעם התנגדותם מעט מתונה יותר: אין טענתם כי נבואותיו 'יאבדו', אלא רק כי הן מכוונות "לימים רבים ולעיתים רחוקות" (כז). אולי משום כך גם המענה האלוקי לנבואה השניה קצר יותר: החורבן 'יעשה' בקרוב.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
גלות השכינה וגלות הסנהדרין
פרק ט' מתחיל בתיאור הסתלקות השכינה: "וכבוד אלהי ישראל נעלה מעל הכרוב אשר היה עליו אל מפתן הבית" (ט', ג). בפרק י' חוזר התיאור פעם נוספת: "וירם כבוד ה' מעל הכרוב על מפתן הבית, וימלא הבית את הענן, והחצר מלאה את נוגה כבוד ה'" (ד) - כבוד ה' כמו עוזב את הכרוב אל מפתן הבית ומשם עובר הוא לחצר, והחצר מלאה נוגה כבוד ה'. בהמשך פרק י' חוזר התיאור ומתפתח: "ויצא כבוד ה' מעל מפתן הבית, ויעמוד על הכרובים. וישאו הכרובים את כנפיהם וירומו מן הארץ... ויעמוד פתח שער בית ה' הקדמוני, וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה" (יח-יט). ובפרק י"א ממשיך התיאור: "ויעל כבוד ה' מעל תוך העיר, ויעמוד על ההר אשר מקדם לעיר" (י"א, ג).
תיאור זה של גלות השכינה כמו מקביל לתיאור התדרדרותם של ישראל. ככל שחטאי ירושלים רבים, כן מתרחקת השכינה ממקומה. כאשר ירושלים נחרבת - ריקה היא מתוכנה הרוחני; כבר אין השכינה שורה בה.
הגמרא במסכת ראש השנה מסכמת את נדודי השכינה, וכה דברה:
"עשר מסעות נסעה שכינה... וכנגדן גלתה סנהדרין... עשר מסעות נסעה שכינה: מכפורת לכרוב, ומכרוב למפתן, וממפתן לחצר, ומחצר למזבח, וממזבח לגג, ומגג לחומה, ומחומה לעיר, ומעיר להר, ומהר למדבר, וממדבר עלתה וישבה במקומה. שנאמר: "אלך אשובה אל מקומי" (הושע ה', טו)".
הגמרא משווה את גלות השכינה לגלות הסנהדרין. הסנהדרין, שהיא סמכות השיפוט ובמידה מסוימת גם סמכות החקיקה בישראל, איבדה את כוחה בסוף ימי בית שני. המאורע שסימל יותר מכול את ערעור סמכותה של הסנהדרין היה כאשר עזבה הסנהדרין את לשכת הגזית, מקומה הקבוע, ועברה למקום אחר בהר הבית. במעבר זה ויתרה הסנהדרין על סמכותה לדון דיני נפשות ולהוציא להורג רוצחים שנתחייבו מיתה. לאחר החורבן עברה הסנהדרין ליבנה - שם הקים רבי יוחנן בן זכאי את המרכז שלו, ואחר כך המשיכה לנדוד לאושה, ושוב ליבנה, ושוב לאושה, ומשם לשפרעם, ולבית שערים, ולציפורי, ולטבריה.
בהשוואת עשר הגלויות של השכינה לעשר הגלויות של הסנהדרין, כמו משווה הדרשן שתי תקופות; שתי התדרדרויות: האלוקים עוזב את עירו כאשר הסנהדרין עוזבת את מקומה.
ציון - במשפט תיפדה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
מי הוא האיש לבוש הבדים?
"וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת" (יחזקאל ט', ב)
והנה ששה אנשים. ראה ששה מחבלים שהפקדו על העיר באים מדרך שער העליון ששם בית המלך, ואיש כלי מפצו בידו להשחית, ואיש אחד בתוכם לבוש בדים שהוא מלאך המלמד זכות, וקסת הסופר במתניו, לכתוב זכיותיהם בספר זכרון.
והמליצה בזה כי ששה פקודי העיר רואי פני המלך הם השחיתו את העם והרגו הרג רב (על פי פקודתם) בסוף ימי המצור, כאילו ששה מלאכי משחית נתלבשו באלה לבלע ולהשחית, והם באו מבית המלך כי היו מרואי פניו, וירמיה היה כהן לבוש בגדי הבד לשרת בקדש וקסת הסופר במתניו לכתוב נבואותיו על ספר, כמו שאמר לו ה' שיכתוב על ספר דברי נחמות אשר ראה (ירמיה ל') והוא התעסק להשקיט את העם וליעצם עצת שלום ואמת.
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.
Aharon - Tanakh Profiles
First Kohen Gadol of Israel, older brother of Moshe, son of Amram and Yocheved. Aharon marries Elisheva bat Nachshon and has four sons: Nadav, Avihu, Elazar, Itamar. God sends Aharon to meet Moshe on the latter's journey to Egypt and serves as Moshe's spokesman when dealing with Pharaoh at the beginning of Sefer Shemot. Aharon is 83 years old when he and his brother appeal to Pharaoh to let the Israelites leave. When God sends plagues to the land of Egypt, Aharon assists his brother Moshe in introducing these punishments.
God commands Moshe to fashion special clothes for Aharon and his sons, the Kohanim, to wear when serving in the Mishkan, for they will be the Kohanim who will serve in the Mishkan. Following the revelation at Mount Sinai, Moshe ascends the mountain for forty days and forty nights to receive law from God. At the end of this mission the people become anxious because Moshe has not returned, and demand that Aharon fashion them a god. Aharon tells the people to collect and donate their gold jewelry from which he creates a golden calf. When Moshe does return soon after, carrying the tablets of the law - Luchot Ha'Edut, he is incensed that the nation is practicing idolatry and smashes the tablets on the ground. Moshe confronts his brother, demanding to know how the nation forced him to construct the idol. Aharon answers that the people are wicked.
Aharon is appointed to serve as the Kohen Gadol and his sons are selected to assist him. Aharon's elder two sons, Nadav and Avihu, are struck dead by God for bringing an inappropriate incense offering. Aharon and his sister Miriam speak disrespectfully about Moshe. This angers God who strikes Miriam with leprosy. Aharon begs Moshe to pray to God on Miriam's behalf.
Aharon and Moshe's cousin Korach challenges their leadership and Moshe defends his brother by proposing that the 250 men of Korach offer incense along with Aharon to see whose is accepted by God. The test is not actually completed because Korach and his men are killed by God. The people then complain that Moshe and Aharon have killed God's nation. God sends a plague against Bnei Yisrael which kills an additional 14,700 people, before the incense offered by Aharon serves to atone for the people's sins and the plague ends. To prove that Aharon has been chosen by God, the chief of each tribe is ordered to surrender his staff with his name written on it. These twelve are placed alongside that of Aharon in the Ohel Moed and left overnight. In the morning Aharon's staff blossoms and bears almonds proving that he is God's choice. The miraculous staff is put aside as a memorial for the episode.
In the 40th year of the desert journey, the people once again find themselves without water (at a place to be called Mei Meriva) and complain to Moshe, claiming that it would have been better to die of plague or to remain in Egypt than to die of thirst. God tells Moshe and Aharon to speak to a rock and to draw water from it. Moshe hits the rock twice and water pours out. God says that their action showed a lack of faith in God, and since they did not sanctify Him in front of Israel they will be punished by not being allowed to enter the land of Israel. Aharon dies soon after. Moshe and Elazar (Aharon's son) accompany Aharon up the mountain where Aharon's priestly garments are transferred to Elazar. Aharon lives to 123 and is mourned for 30 days.
Adapted from Tanakhprofiles.org by HaTanakh.com Staff
משחית בירושלים
בפרקים ט׳-י׳ מתואר המשך מסעו הנבואי של יחזקאל בירושלים. יחזקאל, שהיה עד לתועבות הגדולות הנעשות בבית המקדש, חוזה כעת בעונש הצפוי ליושבי העיר: ה׳ שולח את מלאכיו להרוג את יושבי ירושלים החוטאים. במקביל לחורבן המקדש והעיר מתוארים שלבי הסתלקות כבוד ה׳ מהמקדש.
א. הפרק פותח בציווי כפול: ציווי לאיש לבוש הבדים להתוות תו-חיים על הראויים להצלה, וציווי ליתר המלאכים על הריגת אנשי העיר.
1) עיינו בפרשנים ובדקו מי זכה להינצל מהפורענות ומהי דרך ההצלה:
מצודת דוד: ׳התוית תו - תרשום סימן על מצחות הצדיקים הנאנחים ומצטערים בעבור כל התועבות הנעשות בתוכה׳.
רד"ק: ׳והתוית תו - עניין סימן וכתיבה, אמר שיתווה בדיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים לסימן שלא יגעו בהם המשחיתים וזה העניין כענין דם הפסח במצרים לאות ולסימן, אלא שזה היה במראה הנבואה׳.
2) כפי שציין רד"ק, הצלה דומה מהמשחית מופיעה במכת בכורות, אולם המקרים הללו נבדלים בהיקף הניצולים וזהותם. עמדו על ההבדל ביניהם ובדקו כיצד משתלב אופי ההצלה כאן עם עקרונותיה של תורת הגמול המופיעה בספר יחזקאל (ראו לעיל ג׳,טז-כא).
3) הצלת צדיקי ירושלים מזכירה את הצלת לוט מתוך סדום. עמדו על המשותף בין שתי ההצלות.
ב. ׳וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם טַמְּאוּ אֶת הַבַּיִת וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים צֵאוּ׳ (ז)
מה משמעות הציווי על המלאכים לטמא את המקדש? היעזרו בפירוש הרד"ק: ׳ויאמר אליהם טמאו את הבית - אל תחושו אם תהרגו בבית המקדש ותטמאו את הבית בחללים כי הם טמאוהו ראשונה בגלולים׳.
שימו לב לשלב הראשון במסע הסתלקות כבוד ה׳ מהמקדש (ג) וחשבו כיצד הוא משמש רקע לציווי זה.
ג. חוסר החמלה בענישת ירושלים, המתבטא בהשחתה מוחלטת, נזכר כמה פעמים בפרק (פסוקים ה, ח-י). מהם שני החטאים המרכזיים עליהם נענשת העיר בחומרה כה רבה, ומהו השורש הרוחני של חטאים אלה (ט)? עמדו על הזיקה בין תפיסת העם העומדת בשורש החטא (ט) לבין אופי העונש (י).
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
מסע בעקבות התועבות
מפרק ח׳ עד פרק י"א מתואר מסעו הנבואי של יחזקאל לירושלים. יד ה׳ נחה על יחזקאל בזמן שהוא יושב בביתו בבבל עם זקני יהודה, והוא נלקח במראה הנבואה לירושלים ונחשף שלב אחר שלב לתועבות הגדולות הנעשות במקדש, מעשים שיביאו בסופו של דבר לחורבנו.
א. ׳אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי וְזִקְנֵי יְהוּדָה יוֹשְׁבִים לְפָנָי וַתִּפּלֹ עָלַי שָׁם יַד אֲ-דֹנָי ה׳ ׳ (א) הנבואה פותחת בכותרת הכוללת תיאור מקום וזמן.
1) לשם מה יושבים הזקנים לפני יחזקאל? היעזרו ביחזקאל כ׳,א.
2) חשבו מדוע חשוב לציין את ישיבתם של זקני יהודה לפני יחזקאל בזמן הנבואה. שימו לב לתיאור זקני ישראל בפסוקים יא-יב, ועמדו על משמעות ההשוואה בין הזקנים.
ב. לעיניו של יחזקאל נגלים ארבעה מראות של תועבות הנעשות במקדש, ובין מראה למראה אומר לו ה׳ – ׳עוד תשוב תראה תועבות גדולות׳ (ה-ו; ז-יג; יד-טו; טז-יז). עקבו אחר ההתפתחות וההחמרה במראות. התייחסו למיקום התועבה, לזהות העושים ולטיב המעשה.
ג. המראה השני הוא הארוך והמפורט מבין המראות, ויחזקאל מצטווה בו ציווי משונה – לחתור בקיר על מנת לראות את המראה. עיינו בדברי הזקנים בפסוק יב וחשבו מה מוסיפה החתירה בקיר למשמעות המראה כולו.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
טיסת חזון לירושלים
אדם חי הוא איחוד מופלא של גוף ונשמה, חומר ורוח; כך עם ישראל חי, כשהוא יושב על אדמתו וכבוד ה' שוכן בקרבו - לשם כך נבנה הבית לשכינת כבוד ה'. ברגע שהנביא ישב בביתו בגולה, וטס לירושלִַם "במראות א-להים" (ח', ב-ג), כש"תבנית יד" שלוחה מ"דמות כְּמַראֵה אש" אוחזת "בציצִת" ראשו - ברור, שקָרֵב הניתוק בין החומר והרוח, והרוח כבר טסה ל'חופש' מעולם החומר - במילה אחת - מוות!
ה' ערך ליחזקאל סיור מודרך בבית ה' ב'מראה הנבואה', כולל 'חתירה בקיר' כדי לעבור מאולם לאולם (ח', ז-ח) - הוא ראה הכל, ואף אחד לא ראה אותו; רשימת התועבות של הפולחן האלילי במרתפים מפורטת כמו בעדות מרשיעה - הדמות והנביא, כשני עדים.
"פסל-הסֶמֶל", שהעמיד מנשה (דבהי"ב ל"ג, ז) במבואה הצפונית (ח', ה); "תבנית רֶמֶשׂ ובהמה, שֶקֶץ וכל גִלוּלֵי בית ישראל" (ח', י), ו-70 זקנים מקטירים; "הנשים יֹשבות מבכות את התַמוּז"* (ח', יד); סגידה לשמש בזריחה כש"אֲחֹרֵיהֶם אל היכל ה'" (ח', טז), בדיוק להפך מהרעיון המקורי במקדש ה', לפיו השמש משתחווה לבורא;
השאלה הגדולה היא ממתי העדות המרשיעה הזאת? בימי מנשה היו פולחני התועבה האלה גלויים, ואילו כאן הם מתוארים כנעשים "בחֹשֶך, איש בחדרי מַשְׂכּיתוֹ" (ח', יב), מתוך 'אמונה' שה' כבר "עָזַב... את הארץ" - ואילו יאשיהו ביער כליל פולחנים אלו, במיוחד בבית ה' (ושפן הסופר יד ימינו).
כנראה, בימי יהויקים וצדקיהו היו קבוצות באליטה הירושלמית ("ויַאֲזַנְיָהוּ בן שפן... בתוכם"; ח', יא), שחזרו במסתרים לפולחנים הזרים, כשידו החזקה של יאשיהו נגדעה במגידו.
-----------------------------------------------------
*אליל פריון שוּמֶרי-בבלי דומה לבעל הכנעני. (מעולם לא הבנתי, איך התירו חכמינו להשתמש בשם האליל, בתאריך העברי, שעלה מבבל).
באדיבות אתר 929
שירו שיר לקץ
בשנים ההן (=ימי צדקיהו), כשירמיהו דרש כניעה וקבלת הדין, כי רק כניעה תציל, נבואות יחזקאל כבר מסכמות את הקֵץ הצפוי, בלי פתח להצלה. גם "כספם וזהבם לא יוכל להצילם ביום עֶברַת ה'..." (ז', יט), כי לא יהיה מה לקנות בכסף* במצור הנורא, והבבלים לא יקחו שוחד, ביודעם שאת הכל יקחו ממילא בסוף.
האם הנבואה צופה בוודאות את המרד הנוסף והמיותר שיובילו השרים ויגררו עמם את צדקיהו החלוש, ולכן לא היה טעם להשאיר להם פתח? או שנבואת יחזקאל פשוט מרוחקת מהפוליטיקה הירושלמית? בין כך ובין כך, יחזקאל, שאכל את מגילת הקינות (ג', א-ג), החל לשיר ולקונן** את קינות הקץ (במשולב, בתוך דברי התוכחה):
קֵץ! בא הקֵץ
על ארבע כנפות הארץ...
רעה אחת, רעה הנה באה;
קֵץ בא, בא הקֵץ,
הֵקיץ אֵלָיִך, הנה באה...
הנה היום, הנה באה,
יצאה הצְפִרָה (=תפארת מלכי בבל, יצאה למלחמה),
צָץ המַטֶה, פָּרַח הזָדוֹן;
הֶחָמָס קָם למַטֵה רֶשַע,
(וכל זה מֵעֲצַת ה'),
לא מֵהֶם ולא מֵהֲמוֹנָם,
ולא מֶהֱמֵהֶם (=מהם, מהם), ולא נֹהַּ (=בֶּכי) בהם;
(רק) בא העת, הגיע היום...
כי חָרוֹן אל כל הֲמוֹנָהּ (של יהודה);
...כי חָזוֹן (קָשֶה) אל כל הֲמוֹנָהּ...
תָקְעוּ בַתָקוֹעַ והָכין הכֹּל (להתגונן),
ואין הֹלֵך למלחמה,
כי חֲרוֹני אל כל הֲמוֹנָהּ...
עֲשֵׂה הרַתוֹק (שלשלאות שבי)...
קְפָדה (=מקצץ) בא,
וּבִקְשוּ שלום וָאָיִן;
הֹוָה (=אסון) על הֹוָה תבוא,
וּשְמֻעָה אל שמועה תהיה,
ובִקְשוּ חזון מִנביא (=צדקיהו מירמיהו?!),
ותורה תֹאבַד מִכֹּהֵן, ועֵצה מִזְקֵנים;
המלך יִתְאַבָּל, ונשיא יִלְבַּש שממה,
וִידֵי עַם הארץ תִבָּהַלְנה...
ויָדעוּ כי אני ה'.
_______________________________
* כסיפור מרתה בת בייתוס, גיטין נו עמ' א
** בדומה לירמיהו (ט, ט-כא)
באדיבות אתר 929