קואליציה אירופית לוחמת
הנביאים (מישעיהו עד ירמיהו ויחזקאל) ראו בעיניהם שתי מעצמות כובשות ומחריבות - אשור ובבל - וגם הסבירו, שזו יד ה' הפועלת בעולם. בצבאות אשור ובבל תמיד היו יחידות צבא מעמים שונים וממלכות שנכבשו.
בניגוד לישעיהו ולירמיהו, נמנע יחזקאל (כזכור) מנבואת ישועה לישראל עם הקץ הצפוי לבבל - במקום זה, בא החזון העתידי על מלחמות "גוג", שייפול "על הרי ישראל", אחרי שתתחיל שיבת עם ישראל לארצו (על פי חזון "העצמות היבשות"): "באחרית השנים תבוא אל ארץ... מְקֻבֶּצֶת מֵעמים רבים", "ואל עם מְאֻסָף מִגוים", "השֹקְטים יֹשְבֵי לָבֶטַח" (פסוקים ח, יב, יא).
בנוסף ל"גוג" נזכרות בלשון הנביא "גֹמֶר... תוֹגַרְמה", ועמים מ"יַרְכְּתֵי צפון", שנזכרו כבר בבראשית (י', ב-ג): "בני יֶפֶת: גֹמֶר ומָגוֹג, וּמָדַי ויָוָן ותֻבָל, וּמֶשֶך ותירָס; ובני גֹמֶר: אַשְכְּנַז וריפַת ותֹגַרְמה". חז"ל (יומא דף י ע"א) זיהו את "גֹמֶר וכל אֲגַפֶּיהָ" עם 'גַרְמַמְיָא', הם השבטים הגרמניים; "יַרְכְּתֵי צפון" הם ארצות אירופה ורוסיה. אם כך, מדובר בקואליציה אירופית לוחמת, מעצמה או מעצמות, שיאספו את כוחותיהן כדי לכבוש (גם) את ארץ ישראל, כשעם ישראל כבר יתחיל לשוב אליה.
אנחנו חיים בדור חמישי של קיבוץ גלויות, ואנחנו מכירים שתי מלחמות עולם שחוללה גרמניה עם מעצמות אירופיות; הן השפיעו השפעה דרמטית על העולם כולו, וגם על ארץ ישראל - אכן התיאור בפרקים אלו מתאים עד מאד למלחמות עולם: "...כֻּלָם קהל רב, צִנה ומָגֵן, תֹפְשֵׂי חֲרָבוֹת כֻּלָם - פָּרַס כּוּש וּפוּט אִתָם, כֻּלָם מָגֵן וכוֹבָע - גֹמֶר וכל אֲגַפֶּיהָ, בֵּית תוֹגַרְמה יַרְכְּתֵי צפון ואת כל אֲגַפָּיו, עמים רבים אִתָך" (ד-ו); "ועָליתָ כַּשוֹאה תבוא, כֶּעָנָן לכַסוֹת הארץ תִהיֶה, אתה וכל אֲגַפֶּיךָ, ועמים רבים אוֹתָך" (ט).
חזון יחזקאל
בדומה למשה שזכה לראות במראה הנבואה בסיני לאחר יציאת מצרים "את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו" (שמות כ"ה, ט), מובא יחזקאל מן הגולה בבבל "במראות אלוהים" אל ארץ ישראל ובה הוא רואה במראה את המקדש החזוני.
בחזונו זה מלווהו "איש, מראהו כמראה נחושת ופתיל פשתים בידו וקנה המידה" (מ', ג), ובדייקנות של אדריכל מתאר יחזקאל בפרוטרוט - תוך שימוש במונחים טכניים מיוחדים - את המקדש שייבנה עם שוב ישראל מן הגולה לארצו.
ברם, על אף תיאורו המפורט והמדוקדק אין מקדשו "מפורש ומבואר" כלשונו של רמב"ם בהלכות בית-הבחירה (פ"א הל"ד), וכמה ממונחיו הטכניים שנויים במחלוקת בין החכמים, כי אין אנו בקיאים בהם.
באשר לכלי המקדש, יצוין שיחזקאל מתאר רק את המזבח החיצוני, הוא מזבח העולה. מזבח זה מכונה בפיו, כנראה בעקבות דברי ישעיהו, גם הר-אל וגם ארי-אל, ואולם אין אנו מוצאים בחזונותיו את תיאורם של יתר כלי המקדש: הארון, השולחן והמנורה. יתכן שלא מצא לנכון לתארם, כי הרי תיאורם המדויק מצוי בתורה. באשר לארון, נראית לנו הדעה שלאחר שגנזו את הארון, מעשה שהיה לפי מסורת חז"ל בימי יאשיהו (והוא גם נרמז בדברי הימים ב' פרק ל"ה), סוכם על ידי גדולי שיבת ציון שלא להחזירו לבית שני, ואפשר שהסתמכו בזה על נבואת ירמיהו: "לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יעלה על לב, ולא יזכרו בו ולא יפקדו ולא יעשה עוד" (ג', טז).
באשר למקום המקדש, יש להעיר שאין יחזקאל מזכיר את שם ירושלים במפורש כי אם בכינויה - "העיר". כך כבר בפסוק הראשון בפרק מ', שם נאמר שהוא זכה לחזונו לאחר "אשר הכתה העיר", ואין העיר - בה"א הידיעה - אלא ירושלים. הוא חוזר ומציין "הייתה עלי יד ה' ויבא אתי שמה", כלומר הוא מובא שמה, אל העיר, היא ירושלים. גם כבוד ה' חוזר בחזון זה למקדש דרך "שער אשר פונה דרך הקדים" (מ"ג, א), כלומר ממש דרך אותו השער שממנו יצא "וכמראה המראה אשר ראיתי... בבאי לשחת את העיר" (שם, ג). אפשר שחטאיה הכבדים של ירושלים גרמו לכך, שהנביא לא רצה להזכיר בחזונו את שמה של ירושלים מחדש, ומצא לנכון להעניק לה שם חדש: "ה' שמה", הוא השם שבו הוא מסיים את ספר חזונותיו (מ"ח, לה).
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
מקדש חיינו
"תכונת המשכן כולה, הוראתה למשה בהר סיני: המשכן והאוהל, ובו השולחן והמנורה, והארון, והחצר מסביב, והעמודים והמסכים, וכל מלאכות המשכן - כל אלה הראו לו רוחנית, והוא עשאם בגשמיות כפי שהתוו לפניו. ובדומה לזה הבית הגדול אשר בנה שלמה, הראתה צורתו לדוד רוחנית. וכן הבית הקדוש האחרון, אשר יעד לנו האלוה, הראו צורתו ותכונתו לנביא יחזקאל. כי בעבודת האלוה אין מקום לא להשערה, ולא להיקש שכלי, ולא לשיקול דעת." (ריה"ל, ספר הכוזרי)
הבניין נמסר לבוניו "כמו שהוא" - ללא יכולת לשנות, לתקן או להוסיף. איך אפשר לשנות תכנית שאין מבינים את סודותיה? ובכל זאת פירושים שונים ניסו לפרש את המשמעות של עבודת הקודש, ושל כלי הקודש. אחד מהם, הוא פירושו של רבי שמשון רפאל הירש, בספרו 'אגרות צפון'.
ההנחה הבסיסית של הרב הירש היא, כי עבודת הקורבנות ועבודת המקדש הן פעולות זרות, ועל כן הן חייבות להיות סמל. והוא מפרש את מבנה הבית בדרך סמלית. וזה פירושו:
המקדש הוא משכן התורה, והוא מרכז עם ישראל, ומקדש חייו. הארון מסמל את התורה משמים, שהרי בו הלוחות. כדי לקיים את התורה יש צורך בגוף וברוח - ושני אלה מסומלים בשלחן ובמנורה. השולחן - עליו לחם הפנים, מציין את הגוף והמנורה, בה האור, מסמלת את הרוח. האדם חייב לעזוב את התשוקה ואת רדיפת ההנאות, וזאת מסמלת הקרבת החלב - שהוא חלקי השומן בגוף הבהמה. עלינו להקדיש את חיינו, רוחנו, וכל אישיותנו לעבודת הבורא, ואלה מסומלים בזריקת הדם, הקטרת הקטורת והקרבת קרבן העולה על המזבח.
מטרת חיי האדם היא לקדש את חייו על פי התורה, ולהגיע לטוהרת החיים, אם עזב את התורה. שני אלה מסומלים בקורבנות העולה, האשם והחטאת המסמלים את המסירות המלאה, ואת החזרה אל הקדושה.
הבאנו כאן פרוש אחד המתרגם לדרך סימבולית את המעשה הדתי. הצורך בפירוש כזה ברור: בית המקדש הוא מקום הרוח, ושם נעשים מעשים הקשורים בבשר ובדם, בבניה מדוקדקת ובשרפת חלקי הקורבן. כיצד קשורים השנים? ועל כך בא הפירוש הסימבולי: כל פעולה מסמלת משהו רוחני. המשכן מסמל את הקשר שיוצר האדם עם עבודת האלוקים, והקורבנות - את מסירות נפשו.
נערך ע"י צוות אתר התנך,
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
הדת המושפלת
מעמדו של עם ישראל בקרב הגויים - כבודו או שפלותו - הוא מנקודות הוויכוח המרכזיות שבין היהדות לנצרות. הגישה הנוצרית טוענת: היהודים צריכים להיות חלשים ובזויים, וחולשתם וביזיונם יהיו עדות לכך שהדת היהודית אינה דת האמת; צריך בית-כנסת ברומא, אבל על בית-הכנסת להיות קטן ועלוב מול הכנסייה המפוארת, שישמש עדות חיה איזו היא הדת הנבחרת ואיזו היא הדת המושפלת.
בוויכוח שבין היהודים לבין העמים שהיהודים גלו לתוכם עלה רעיון זה שוב ושוב: אם אתם מושפלים, משמע שאתם גם טועים. האמת נמצאת בצדו של החזק, של המכובד. הוויכוח על הצלחת עם ישראל או סבלו, והמסקנות שאפשר להסיק ממצב העם, נמשך כל ימי הגלות. מסמך מזעזע מתקופת השואה חוזר על ויכוח זה: רב שעבר את השואה וניצל כותב בהקדמה לספרו כי כאשר נתפס התעלל בו קצין נאצי והכה אותו. תוך כדי מכות טען הנאצי וחזר וטען: אתה רואה כי אנחנו מנצחים ומשתלטים על כל העולם, הנה הוכחה כי אנחנו צודקים; כי אתם באמת תת-אדם. והרב המוכה מספר כי טען באותם רגעים נוראים: אין קשר בין הדברים. הצלחתכם אינה הוכחה לצדקתכם.
התלבטות בשאלה מה משמעות העובדה שישראל בגלות שפלים ומוכים ניכרת בספר יחזקאל באופן חריף. יחזקאל נותן שם למצב זה: "חילול השם". והבעיה המעסיקה את יחזקאל היא: איזו מסקנה יסיקו הגויים מן העובדה שעם ישראל מושפל ונתון בגלות. גאולת ישראל ממצרים, לפי דברי יחזקאל, אינה בגלל ההבטחה לאברהם, אלא כדי שלא לחלל את שם השם!
בדרך זו בדיוק מתאר יחזקאל את גאולת ישראל:
(כה) לכן כה אמר ה' אלהים, עתה אשיב את שבות יעקב,
ורחמתי כל בית ישראל, וקנאתי לשם קדשי...
(כז) ..וקבצתי אותם מארצות אויביהם, ונקדשתי בם לעיני הגוים רבים.
(כח) וידעו כי אני ה' אלהיהם בהגלותי אותם אל הגוים,
וכנסתים אל אדמתם, ולא אותיר עוד מהם שם".
גאולת ישראל נותנת ממד חדש להיסטוריה. עכשיו הכול מבינים כי "בעוונם גלו בית ישראל" (פס' כג); גאולתם של ישראל הינה עדות כי גם העונש וגם השכר הם גמול על מעשי העם; הגלות אינה ראיה כי אמונת ישראל אינה נכונה, אלא ראיה כי עם ישראל משרך דרכו. הגאולה מעידה על קשר מתחדש שבין עם לאלוקיו.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
עתידה ארץ ישראל להתרחב
"וְרָחֲבָה וְנָסְבָה לְמַעְלָה לְמַעְלָה לַצְּלָעוֹת כִּי מוּסַב הַבַּיִת לְמַעְלָה לְמַעְלָה סָבִיב סָבִיב לַבַּיִת עַל כֵּן רֹחַב לַבַּיִת לְמָעְלָה וְכֵן הַתַּחְתּוֹנָה יַעֲלֶה עַל הָעֶלְיוֹנָה לַתִּיכוֹנָה" (מ"א, ז).
ספרי דברים פרשת דברים פיסקא א ד"ה כיוצא בו
מניין שעתידה ירושלם להיות מגעת עד דמשק? שנאמר: "ודמשק מנוחתו" (זכ' ט', א), ואין מנוחתו אלא ירושלם, שנאמר: "את מנוחתו עדי עד" (תה' קלב, יד). אמר לו: מה אתה מקיים "ונבנתה עיר על תלה” (יר' ל', יח)? אמר לו: שאין עתידה לזוז ממקומה. אמר לו: מה אני מקיים "ורחבה ונסבה למעלה למעלה לצלעות כי מוסב הבית למעלה למעלה סביב סביב לבית על כן רחב הבית למעלה" (יח' מ"א, ז), שעתידה ארץ ישראל להיות מרחבת ועולה מכל צדדיה כתאנה זו שצרה מלמטה ורחבה מלמעלה ושערי ירושלם עתידים להיות מגיעים עד דמשק, וכן הוא אומר: "אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק" (שה"ש ז', ה), וגליות באות וחונות בתוכה שנאמר: "ודמשק מנוחתו" (זכ' ט', א), ואומר: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים ואומר והלכו עמים רבים וגו'" (ישע' ב', ב-ג).
טבורו של עולם
"עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי" (קהלת ב',ה)
"לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז לְהָשִׁיב יָדְךָ עַל חֳרָבוֹת נוֹשָׁבֹת וְאֶל עַם מְאֻסָּף מִגּוֹיִם עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן יֹשְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ" (יחזקאל ל"ח,יב)
מדרש תנחומא (בובר) פרשת קדושים סימן י
נטעתי בהם עץ כל פרי - כשם שהטיבור הזה נתון באמצע האיש, כך ארץ ישראל טיבורה של עולם, שנאמר יושבי על טבור הארץ (יח' ל"ח יב). ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים באמצע ארץ ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלים, וההיכל באמצע בית המקדש, והארון באמצע ההיכל, והאבן שתיה לפני ההיכל, שממנה הושתת העולם. שלמה שהיה חכם עמד על השרשין היוצאין ממנה לכל העולם, ונטע בהם כל מיני אילנות, לפיכך אמר עשיתי לי גנות ופרדסים.
מדרש תנחומא - מדרש אגדה על חמשה חומשי תורה. המדרש החל להתגבש בארץ ישראל במאה החמישית אולם המשיך ונערך עד סוף המאה השביעית. המדרש בנוי מחטיבות של דרשות העוסקות בפסוקים הראשונים של כל סדר מקראי. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)
שערי ירושלים
וְשַׁעֲרֵי הָעִיר עַל שְׁמוֹת שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁעָרִים שְׁלוֹשָׁה צָפוֹנָה שַׁעַר רְאוּבֵן אֶחָד שַׁעַר יְהוּדָה אֶחָד שַׁעַר לֵוִי אֶחָד: וְאֶל פְּאַת קָדִימָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים וּשְׁעָרִים שְׁלֹשָׁה וְשַׁעַר יוֹסֵף אֶחָד שַׁעַר בִּנְיָמִן אֶחָד שַׁעַר דָּן אֶחָד: וּפְאַת נֶגְבָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים מִדָּה וּשְׁעָרִים שְׁלֹשָׁה שַׁעַר שִׁמְעוֹן אֶחָד שַׁעַר יִשָּׂשכָר אֶחָד שַׁעַר זְבוּלֻן אֶחָד: פְּאַת יָמָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים שַׁעֲרֵיהֶם שְׁלֹשָׁה שַׁעַר גָּד אֶחָד שַׁעַר אָשֵׁר אֶחָד שַׁעַר נַפְתָּלִי אֶחָד: (לא-לד)
קיים דמיון בין שערי ירושלים בנבואת יחזקאל למחנות שבטי ישראל החונים במדבר, אך הכיוונים משתנים. רחל מקבלת בירושלים את שערי המזרח, בעוד שבמחנה ישראל במדבר היו בניה במערב. בני לאה מקבלים את הצפון ואת הדרום. במדבר הם קיבלו את המזרח ואת הדרום. בני השפחות מקבלים בירושלים את המערב. במדבר הם היו בצפון.
ההסבר העיקרי להבדל הוא, שבמדבר היה כיוון הליכה ברור למזרח, ושבט יהודה, הגיבור באחיו, עלה ראשון. ירושלים עומדת לנצח, וללא כיוון הליכה המצריך את יהודה להיות בכיוון זה. הסבר זה אינו פותר את כל השאלות, אך קצרה יריעתנו מלדון בהסברים משלימים.
הבדל נוסף: בשערי ירושלים שווה שבט לוי לשאר השבטים. ירושלים עצמה, השייכת לכל השבטים, נוטלת את מקומו של מחנה לוויה שבמדבר, ושבט לוי נמנה כאחד משנים העשר. ממילא אין בשערי ירושלים פיצול יוסף לשני שבטים, אפרים ומנשה, והוא נמנה כשבט אחד. עולה מכך, שללאה יש ששה שבטים בשערי ירושלים, ולא חמישה כפי שהיה במדבר כששבט לוי נמנה לחוד. לכן במדבר השלים שבט גד, בכור שפחת לאה, את חמשת שבטי לאה, ומחנה היה בין שבטי לאה בצד דרום. בשערי ירושלים יש ששה שבטים ללאה, וגד שב אל מקומו בין בני השפחות.
כיוון שיוסף נמנה כשבט אחד, יש לרחל שני שבטים בלבד - יוסף ובנימין. בכור שפחת רחל, דן, נבחר להשלים את שערי בני רחל, והוא יוצא מבין בני השפחות להמנות עמם במזרח.
מים חיים
המים החיים בנבואתנו מפכים בחלק הדרומי מזרחי בחצר, סמוך למקומם של הים והכיורות במקדש שלמה. כאן המים טבעיים וחיים לחלוטין. הם מתגלים שם, אך אפשר שנביעתם הראשונה בקודש הקודשים, אולי מתחת לאבן השתייה, שממנה נשתת העולם לדברי חז"ל. נזכיר, שהעולם עד לתחילת 'בראשית' היה מלא מים.
המים מפכים ומתעצמים ונשפכים לנחל קידרון, וממנו זורמים לים המלח (סמוך ליישוב אבנת היום). זרימת המים היא בעצמה רבה, ומדובר במים חיים. ממילא הופכים מי ים המלח, ים המוות בשמו הלועזי, לים מתוק ומפכה חיים, דגים רבים ועצי פרי. ירושלים מכפרת כאן על חטאה של סדום, וים המוות, מקומן של ערי הכיכר, סדום ובנותיה, הופך לים של חיים, חיים מכוח המקדש. גם הנביאים יואל (ד') וזכריה (י"ד) ניבאו על המים החיים היוצאים מירושלים ומן המקדש על הערבה, אל הים הקדמוני, ועוד.
גם העץ אינו יכול שלא להזכיר את עץ החיים, והרי 'עץ חיים היא למחזיקים בה' נאמר במשלי (ג') על התורה. והרי העץ שלנו דומה מאוד בתכונותיו לאיש שבתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה, וכן לעץ המבטא את האמונה והביטחון בה':
כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה: וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ (תהילים א', ב-ג):
בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ: וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶ כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי (ירמיהו י"ז, ז-ח):
המקדש הוא המייצג את גן העדן עלי אדמות. העץ השותה ממי המקדש הוא עץ החיים, שעלהו לא יבול, וים המוות שלמרגלותיו ישרוץ דגים ויתפרנסו ממנו דייגים.