פרות הבשן לא שומעות
פשעי המוסר (ד, א) וחטאי הדת (ד, ה-ו) חָברוּ יחדיו להכריע את גורלה של ממלכת ישראל-שומרון בעיני הנבואה.
פָּרוֹת הבָּשָן (=השמנות מֵעושר בלי משפט) אשר בהר שֹמרון, העֹשְקוֹת דַלים, הרֹצְצוֹת אֶביוֹנים, האֹמְרוֹת לַאֲדֹנֵיהֶם: הָביאה ונִשתֶה (את דמם)... בֹּאוּ בית-אל, ופִשעוּ הגִלגָל (בחטאי העגלים והבמות); הַרבּוּ (מזבחות) לִפְשֹעַ (בניגוד לצו האוסר על ריבוי מקדשים; דברים יב, טז); והָביאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם (בניגוד לאיסור: "ולא יָלין לַבֹּקֶר זֶבַח חג הפסח"; שמות לד, כה); לִשלֹשֶת ימים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם ("והַנוֹתָר מִבשר הזבח ביום השלישי, בָּאֵש יִשָׂרֵף"; ויקרא ז, יז);
וקַטֵר מֵחָמֵץ תודה ("כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תֵעָשֶׂה חָמֵץ... לא תַקטירוּ ממנו אִשֶה לה'"; ויקרא ב, יא; "אם על תודה יַקריבֶנוּ... על חַלֹת לחם חָמֵץ יַקריב קרבנו... (אבל לא יַקטיר); (ויקרא ז, יב-יג); וקִראוּ נְדָבוֹת הַשמיעוּ (שכל הרוצה יקריב ויאכל – "וכל זר לא יֹאכַל קֹדש"; ויקרא כב, י);
בחוגים נוצריים, ובין 'משכילים' יהודים מרבים לדבר על ניגוד עקרוני בין התורה לנביאים, כאילו התורה מדגישה את מצוות הפולחן והנביאים את המוסר, אבל עמוס וישעיהו לא הכירו את הדיכוטומיה הזאת.
האטומים למוסר ולמצוות בתורה, גם לא שמעו את האזהרות שקדמו לקינת החורבן, "ולא שַבתֶם עָדַי, נְאֻם ה'" (5 פעמים; ד, ז-יא):
נִקיוֹן שִנַיִם... וחֹסֶר לחם...
מנעתי מכם את הגשם...
מכת שידָפוֹן, וגָזָם (=אַרבֶּה) שאכל יבולים;
דֶבֶר וחרב ואש;
רעש אדמה חזק מאד, כמַהפֵּכַת סדום ועמורה (כנראה הרעש מימי עוזיהו).
אחרי האזהרות, שאֲטוּמֵי הרֶשַע ומדושני העונג משומרון, לא שמעו, יביא עליהם בורא העולם והאדם, "יוֹצֵר הרים ובוֹרֵא רוּח, ומַגיד לְאדם מה שֵׂחוֹ" (=דיבורו; ד, יג), חורבן וקינה (ה, א-ג).
באדיבות אתר 929
כולנו טייסים
השורשים 'יעד' ו'ידע' מקיימים ביניהם קשר מעניין במקרא - 'יעד' מבטא הקדשה, כמו 'מועד', ואילו 'ידע' מבטא בחירה, מימוש הייעוד, כמו שנאמר באברהם (בראשית יח, יט) -
כי יְדַעְתיו (=יְעַדְתיו > יְדַעְתיו, בחרתיו),
למען אשר יְצַוֶה את בניו ואת ביתו אחריו,
ושָמרוּ דרך ה' לעשות צדקה ומשפט,
למען הָביא ה' על אברהם את אשר דִבֶּר עליו;
ובפרשנות נבואית קשה לעיכול, בעמוס (ג, ב) -
רק אתכם יָדַעְתי מִכֹּל משפחות האדמה,
על כן אֶפקֹד עליכם את כל עֲוֹנֹתֵיכֶם;
כמו שיודעים צעירים ישראליים - מטייסים ולוחמי סיירות דורשים הרבה יותר מאשר מחיילים רגילים, בגלל האחריות הכבדה המוטלת עליהם. בקורס טיס ובמסלולי סיירות פוקדים על החניכים כל טעות, ועל כל דיווח כוזב או פגיעה באמון, מעיפים.
בית אברהם נבחרו להוביל את "כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג) ב"דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", ולכן ה' יפקוד עליהם כל סטייה. לא כשאר העמים, שרק פשע רביעי מכריע אצלם את הכף.
הבחירה מתבטאת במיוחד בשליחות הנבואית; עובדה היסטורית היא, שבעמים אחרים, לא התפתחה הנבואה המוסרית, המונותיאיסטית, וניצני נבואה לא יצאו בהם מכלל קוסמים ויידעונים (דברים יח, יד; ישעיהו ח, יט).
בסדרה של שאלות רטוריות הוביל עמוס להסבר שליחותו הנבואית -
כי לא יַעֲשֶׂה א-ד-נ-י ה' דָבָר, כי אם גָלָה סוֹדוֹ אל עֲבָדָיו הנביאים;
אריה שָאָג מי לא יִירָא?! א-ד-נ-י ה' דִבֶּר מי לא יִנָבֵא?!
הקטעים בנבואה הקדומה (לעיל פרק א), הסתיימו כולם באש אוכלת חומות וארמונות - כעת הגיע התור לפקוד על "הָרֵי שֹמרון" (ג, ט-טו), ועל "האוֹצְרים חָמָס וָשֹד באַרמְנוֹתֵיהֶם", יחד עם "מִזבְּחוֹת בית אל", "והִכֵּיתי בית החֹרף על בית הקיץ" (=בשומרון וביזרעאל).
באדיבות אתר 929
רעב לדבר ה'
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי ה' וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'. וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ" (עמוס ח', יא-יב)
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קלח עמוד ב
תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר: "הנה ימים באים נאם ה' אלהים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה'" (עמוס ח', יא), וכתיב "ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו" (שם, יב).
"דבר ה'" - זו הלכה, "דבר ה'" - זה הקץ, "דבר ה'" - זו נבואה.
ומאי "ישוטטו לבקש את דבר ה'"? - אמרו: עתידה אשה שתטול ככר של תרומה ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, לידע אם טמאה היא ואם טהורה היא, ואין מבין...
תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר: "כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים ל"א, כא). אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו? - שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד.
[הכינוס של חכמים ב'כרם ביבנה' נעשה לאחר חורבן בית שני. דרשה זו של חכמי יבנה מבטאת את החשש לאחר החורבן משכחת התורה ואת התודעה שליוותה אותם שעליהם לדאוג לקיומה ושמירתה של התורה במציאות הקשה שלאחר החורבן]
דרשוני וחיו
"כִּי כֹה אָמַר ה' לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ" (עמוס ה', ד)
תלמוד בבלי מסכת מכות דף כג עמוד ב
דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה...
בא דוד והעמידן על אחת עשרה, דכתיב (תהלים ט"ו): "מזמור לדוד [ה'] מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם"...
בא ישעיהו והעמידן על שש, דכתיב (ישעיהו ל"ג, טו): "הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע"...
בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב (מיכה ו', ח): "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם (ה') אלהיך"...
חזר ישעיהו והעמידן על שתים, שנאמר (ישעיהו נ"ו, א): "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה".
בא עמוס והעמידן על אחת שנאמר (עמוס ה', ד): "כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו".
מתקיף לה [=מקשה] רב נחמן בר יצחק, אימא: דרשוני בכל התורה כולה!
אלא, בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר (חבקוק ב', ד): "וצדיק באמונתו יחיה".
נפילה ללא תקומה?
דברי חכמים בבבלי ברכות דף ד עמוד ב מלמדים עד כמה קשה נראית בעיניהם הקינה שבפרקנו:
"אמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי? מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, דכתיב: "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" (עמוס ה', ב).
במערבא מתרצי לה הכי [=מיישבים זאת כך]: נפלה, ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל.
אמר ר' נחמן בר יצחק: אפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקדש, שנאמר: "סומך ה' לכל הנופלים" (תהלים קמ"ה, יד)"
חכמי ארץ ישראל, קוראים את הפסוק שלא כטעמים, כדי לדרוש אותו לטובה.
במשנה סנהדרין פרק י' משנה ג' מופיעה מחלוקת תנאים האם עשרת השבטים עתידין לחזור:
"עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר: "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" (דברים כ"ט, כז). מה היום הזה הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים - דברי ר' עקיבא.
רבי אליעזר אומר: מה היום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפל להן, כך עתיד להאיר להן"
את הפסוק "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" מבאר רש"י: "משיגלו בימי הושע בן אלה לא יעמוד עוד מלך מעשרת השבטים". כלומר לא תהיה עוד ממלכה נפרדת לישראל בנפרד מממלכת יהודה. ראב"ע מצמצם את הנפילה. לדעתו אין מדובר בכלל בממלכת ישראל אלא במלכות בית יהוא במות ירבעם בן יואש.
אף רד"ק מבאר: ""נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" - לא תוסיף קום לזמן ארוך, וזה אמר על עשרת השבטים שגלו בימי הושע בן אלה על ידי מלך אשור שלא שבו עדיין לארצם כי בשוב גלות בבל לא שבו הם, אבל עוד עתידים לחזור כי כמה נביאים נבאו עליהם שישובו..."
את התשובה לקינה שבפרקנו נותן עמוס עצמו בפרק ט':
"ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנפלת... ובניתיה כימי עולם... ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם. ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ה' אלוהיך" (ט', יא-טו)
בפסיקתא דרב כהנא מביא המדרש את תשובתה, לכאורה, של כנסת ישראל לנבואת הנחמה:
"הלך עמוס לנחמה. אמר לה: הקב"ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו מה בידך? אמר לה: "ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנפלת" (עמוס ט', יא), אמרה לו: אתמול אמרת לי: "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" (שם ה', ב), ועכשיו אתה אומר לי כן? לאיזה נאמין לך, לראשונה או לשניה?"
אנו שזכינו שיתקיים בנו: "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם" (ט', יד).
נאמין שיתקיים בנו גם חלקה האחרון: "ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ה' אלהיך" (שם, טו)
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת