מעשה אמהות סימן לבנים
בשני מקומות בלבד בתנ"ך מופיעה המילה צעיף. בשני המקומות מתכסה האשה בצעיף קודם ראותה את פני מי שיהיה בעלה לעתיד.
בסיפור הראשון, רבקה כאשר היא רואה את יצחק ומגלה כי הוא יהיה אישהּ, לוקחת את הצעיף ומכסה את פניה (כ"ד, סה). בסיפור השני, תמר רוצה להקים זרע מיהודה ומכסה עצמה בצעיף למען לא יכיר אותה בשבתה על אם הדרך (ל"ח, יד). אך האם פעולת הכיסוי בצעיף דומה בשני המקרים?
בשני מקומות בלבד בתנ"ך מסופר על הולדת שני בנים באותה לידה.
האחד, בלידת יעקב ועשו. כאשר עשו הוא הבכור, ויעקב הצעיר אוחז בעקבו כדי לצאת ראשון ולא מצליח. השני, בלידת זרח ופרץ. כאשר זרח מושיט ידו ראשונה ושמים עליה חוט שני, אולם אחיו הצעיר נחפז לצאת ראשונה ומצליח.
דומה, שאם נשוב למה ששאלנו בתחילה, נגלה כי מה שמסתתר מאחורי פעולת האם הוא שבא לידי ביטוי אחר כך בלידת הילדים, ובמיוחד בפעולתו של הבן הצעיר. בעוד שרבקה מתכסה בצעיף לאות צניעות, ביישנות ורתיעה, הרי שמעשה ההתכסות בצעיף של תמר יש בו מן העזות, הכוח והיוזמה. כך נראה ההבדל גם בין הבנים. יעקב רוצה להיות ראשון, אך עושה זאת יחסית ברוגע, ורק אוחז בעקב אחיו. הוא מבקש להביא את בשורת עם ישראל תוך כדי התמודדות עם אומות העולם, אך נוקט לרוב בדרך ההבלגה. לא בכדי, נתאפיינה אותה אומה במידות 'רחמנים, ביישנין וגומלי חסדים' (יבמות עט ע"א). לעומתו, פרץ יש בו מן העזות וחוצפה המאפשרת לו 'להכריע את הקרב' ולצאת ראשון. תכונות אלו נדרשות למלכות ישראל - 'מלך פורץ לו גדר' (סנהדרין כ ע"ב), ובאמת דוד המלך הוא שעתיד לצאת מתמר. כדי להיות מלך בישראל יש צורך בעזות של קדושה, ביטחון בצדקת הדרך ואמונה בבורא העולם.
נביא האמת איננו מרוויח שכר מנבואתו
"וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל עָמוֹס חֹזֶה לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא. וּבֵית אֵל לֹא תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא כִּי מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא. וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל אֲמַצְיָה לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים" (עמוס ז', יב-יד)
לך ברח לך אל ארץ יהודה - ששם מקדשו של הקב"ה שאתה מתנבא בשמו.
ואכל שם לחם - לשון בזיון, אמר לו: שם יתנו לך פתיתי לחם בשכר שתתנבא להם.
לא נביא אנכי - איני מנביאי שקר שלכם, הנוטלים שכרם להנבא, איני צריך לכל זאת ולא נהגתי כך, אני שאני עשיר ובעל מקנה ונכסים.
רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.
כשזה קם - זה נופל
הפגישה שבין יעקב ועשיו כמו טבעה את חותמה על פרשת היחסים בין האחים, ובין העמים שיצאו מאחים אלה. יעקב מפריז בפנותו לאחיו, וכמו מתבטל בפניו: "יעבור נא אדוני לפני עבדו" (בראשית ל"ג, יד). ועשיו, מדבר גם הוא כאח מבוגר לאחיו הצעיר: "יש לי רב אחי, יהי לך אשר לך" (שם, ט).
חושיו הרגישים של רמב"ן חשו כי דו-שיח זה אינו לכבוד יעקב. והוא מעיר: "ועל דעתי, גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום. כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים, ומהם שבאו ברומה, והיא הייתה סיבת נפילתם בידם".
ההתרפסות וההתבטלות של יעקב כלפי עשיו, כמוה כהתרפסותו של יהודה המכבי בפני רומי. קורא בן זמננו לא יאמין למשמע אזניו, כאשר יסופר לו על נוסח הברית שכרת יהודה המכבי עם רומי. וזה נוסח הכתב שנכתב על לוחות נחושת ונשלח לירושלים: "שלום יהיה לרומיים ולעם היהודים בים ועל היבשה לעולם, וחרב ואוייב ירחק מהם. ואם תקום מלחמה לרומי... יתחבר עם היהודים כאשר יפקוד עליהם הזמן בלבב שלם... וכמו כן אם לעם היהודים תבוא מלחמה בראשונה, הרומיים יתחברו בנפש כאשר יפקוד עליהם הזמן". מאתיים וחמישים שנה אחר כך, הרסו הרומאים את ארץ ישראל!
הקשר שבין ישראל ואדום מורכב ומסובך. התחרות שבין יעקב ועשיו כמו דבקה בזרעם; ושני העמים מזכירים את האחווה, ועם זאת רודפים זה את זה.
כאשר ישראל רוצה להיכנס לארץ, והוא מבקש לעבור דרך ארץ אדום, הפניה היא "כה אמר אחיך ישראל..." (במדבר כ', יד). אך אדום מסרב בגסות.
משסרב אדום לזכור את האחווה, הפך להיות אויב גלוי, ואנו שומעים על מלחמות וכיבושים באדום ועל מרידות מצידה לאורך השנים.
ובכל זאת, ולמרות המלחמה, מצפים הנביאים ליחס הוגן מצד אדום ועל כן טוען הנביא עמוס: "כה אמר ה': על שלשה פשעי אדום, ועל ארבעה לא אשיבנו. על רודפו בחרב אחיו, ושחת רחמיו, ויטרוף לעד אפו, ועברתו שמרה נצח. ושלחתי אש בתימן, ואכלה ארמנות בצרה" (יא-יב).
את תיאור הנקמה הסופית באדום - נותן ישעיהו הנביא (ישעיה ס"ג). הוא מתאר את המלך המשיח בא מאדום, בגדיו הדורים אך מלוכלכים בדם. והוא שואל: "מדוע אדם ללבושך, ובגדיך כדורך בגת"? (שם, ב) התשובה מזהה את גאולת ישראל עם חורבן אדום: "פורה דרכתי לבדי, ומעמים אין איש אתי, ואדרכם באפי, וארמסם בחמתי... כי יום נקם בלבי, ושנת גאולי באה" (שם, ג-ד). יום הנקם - הוא שנת הגאולה. גאולתן של ישראל היא חורבנו של אדום.
דברי ישעיהו הם כהד לדברי הנבואה שנאמרה לרבקה, שעה שיעקב ועשיו התרוצצו בקרבה: "שני גיים בבטנך, ושני לאומים ממעיך יפרדו, ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר" (בראשית כ"ה, כג). והעיר על כך רש"י: "לא ישוו בגדולה, כשזה קם - זה נופל". "יום נקם בלבי - שנת גאולי באה" (ישעיה ס"ג, ד).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
התשובה היא מטרת הנבואה
"לָכֵן כֹּה אֶעֱשֶׂה לְּךָ יִשְׂרָאֵל עֵקֶב כִּי זֹאת אֶעֱשֶׂה לָּךְ הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (עמוס ד', יב)
... תכלית מה שגוזר את הרעה הוא כדי שישובו בתשובה על ידי תוכחת הנביאים ועל ידי כך תבוטל הגזרה ולא יביא את הרע.
וזה שאמר "לכן כה אעשה לך ישראל" - רצה לומר מה שכה אעשה לך, כל הרעות הנאמרות, אינו כדי להביא הרע, רק שתכלית גזרת הפורעניות הוא כדי ש"עקב כי זאת אעשה לך" שעל ידי שתדע כי אעשה לך הרעה הזאת על ידי כך "הכון לקראת אלוהיך ישראל", תשים אל לבך להכין את עצמך לקראתו ולפייסו בתשובה ומעשים טובים, ולא תמתין עד יבא עליך ויעשה לך הרעה החרוצה מלפניו, רק צא לקראתו קודם שיבא אליך וזאת יעשה לך, ופייס אותו ושובה אליו כדי שלא יעשה הרעה כי באמת לא יעשה דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים.
וגם רמז עוד בדרך הדרוש כונה שניה. שלא לבד שאין חפץ ה' להביא עליך רעה, כי בהפך: חפצו רק להטיב ולהשפיע טוב וחסד, ובמה שאתה מכריחו להרע עמך על ידי מעשיך הרעים, אתה מכריחו נגד רצונו עד שגם על זה תקבל עונש ...
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.
הקמת הסוכה הנופלת
הנביא חוזר ומדגיש את המתח שבין העונש וכאבו לבין ההבטחה שהקב"ה יישאר נאמן לישראל. מחד, "בחרב ימותו כל חטאי עמי" (י) אך מאידך, הקב"ה יקים את הריסות הסוכה, יגדור את פרציה ויבנה אותה כימי עולם (יא). משל הסוכה הנופלת מעניין למדי. בדרכו של עולם, אין מקימים סוכה נופלת אלא הורסים אותה ובונים חדשה במקומה. בנין רעוע משקיעים בו מאמץ ומשקמים אותו, אך סוכה נופלת מניחים לה ליפול, ומקרשיה בונים אחרת. ישראל נמשלו לסוכה שקיומה מותנה ותלוי ברוח ובשאר גורמים סביבתיים ואיננה עצמאית כבנין העומד יציב ואיתן, מפני שקיומם של ישראל תלוי ביחסם עם הקב"ה ואיננו עצמאי. לכן, מדגיש הנביא, שלמרות מימד הסוכה שבקיום היהודי, היא תיבנה מחדש ולא תוחלף באחרת זולתה.
הפסוק שלאחריו חוזר ומדגיש זאת:
"למען יירשו את שארית אדום וכל הגויים אשר נקרא שמי עליהם נאם ד’ עשה זאת" (יב).
לפי המפרשים, הביטוי "אשר נקרא שמי עליהם" מתייחס לישראל, והפסוק מבשר שאלו אשר נקרא שמי עליהם יירשו את אדום. במילים אחרות, ישראל הם סוכה ששם הקב"ה נקרא עליה ועל כן לא יניח לה להתמוטט, ואילו בתי הגויים שלא מיוחסים לקב"ה ייחרבו אם יסורו מן הצדק והמוסר. ואולי ניתן אף להציע ש"אשר נקרא שמי עליהם" מתייחס לאדום, אך בצורה מותנית, דהיינו כל עוד הלכו בדרכי הקב"ה נקרא שמו עליהם, אך למן הרגע שהם סרו מן הדרך, כבר אין הקב"ה שומר עליהם, כי קריאת שמו עליהם תלויה במעשיהם, ואילו הברית שבינו ובין בני ישראל היא ברית עולם.
פסוקי הסיום של הספר מציגים בפנינו תמונה ורודה ואופטימית של ה"ימים הבאים" הצפויים לישראל: ימים של שפע ורווחה המלווים בקיבוץ גלויות והאחזות בארץ, תוך כדי הבטחה שלא ינתשו עוד מעל ארץ ישראל אלא יהיו נטועים בה לעולם.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
העושר של שומרון
במשך כל תקופת המלוכה היו ממלכות ישראל ויהודה שונות זו מזו בעצמתן המדינית והכלכלית. ממלכת ישראל אשר השתרעה מדן בצפון ועד בית אל בדרום, ומהים ועד מזרח הגלעד, נהנתה מתנאים גאוגרפיים טובים יותר שאפשרו את התפתחותה. נכללו בה רוב החלקים הפוריים של הארץ ועברו בה שתי דרכי הסחר הבין לאומיות העיקריות: דרך הים ודרך המלך. לממלכת ישראל היה גם מוצא לים התיכון ומשום כך היתה פתוחה לסחר עם החוף הפיניקי ולמרכזים הניאו-חיתיים וחשופה להשפעות תרבותיות חיצוניות. עדויות לעוצמתה של ממלכת ישראל יש הן במקרא והן בממצא הארכיאולוגי. העדות המקראית מרבה לתאר את עושרם של תושבי ממלכת ישראל: "והכיתי בית החורף על בית הקיץ ואבדו בתי השן וספו בתים רבים..." (ג', טו), "השוכבים על מטות שן וסרוחים על ערשותם, ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק" (ו', ד)....
בחפירות שומרון נחשפו כ500 פיסות של עיטורי שנהב מגולפים שמקורם בקישוטי הריהוט של מלכי ישראל... בלוחיות המגולפות בתבליט עמוק ניכר סגנון מעורב, המשלב השפעה סורית עם סגנון מצרי. הדמויות השייכות לקבוצה זו הן ספינקסים, אריות טורפים, שוורים וכן שנהב האישה בחלון. בשנהבים המגולפים בסגנון רדוד ניכר הסגנון המצרי, ומתוארות בהם דמויות מן העולם המיתולוגי המצרי... לעומת זאת, בתחום ממלכת יהודה נמצאו חפצי שנהב מעטים בלבד...
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
מתוך הספר 'ארץ דגן ותירוש... ארץ זית יצהר ודבש' עמ‘ 91 ,106-107
באדיבות "מתן על הפרק"
גם ענישה היא ביטוי לקשר
כאשר העם חוטא, מלבד עצם החטא, ישנה בעיה של ניתוק הזיקה וההתכחשות למערכת היחסים שבין ישראל לאביהם שבשמים. לטיפול בבעיה זו, מוקדשת הפתיחה של פרק ג', ועיקרה הוא עמידה על עוצמת הקשר ועל כך שלא ניתן להתכחש לו, שהרי הקשר הוא כה בסיסי. העונש עצמו מוצג כמבטא את הזיקה שבין ישראל למקום, שהרי "את אשר יאהב ה' יוכיח" ויעניש מתוך איכפתיות ורצון לתקן, ואילו אי-הכבדת היד האלקית וחוסר עונש לעם חוטא, אינם סימן לחסד אלקי אלא לאדישות ואטימות לגורלם. עקרון בסיסי זה מבוטא על ידי עמוס בפסוק המפורסם המנסח זאת באופן ברור למדי: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונתיכם" (ב).
מכאן ממשיך הנביא ומבהיר את חוזק הקשר שבין המקום לברואיו, בתוכחה מגולה אשר משולבים בה נחמה ואהבה מסותרים:
"הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו? הישאג אריה ביער וטרף אין לו? היתן כפיר קולו ממעונתו בלתי אם לכד? התיפול צפור על פח הארץ ומוקש אין לה? היעלה פח מן האדמה ולכוד לא ילכוד? אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו? אם תהיה רעה בעיר וד’ לא עשה? כי לא יעשה א-דני ד' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. אריה שאג מי לא יירא א-דני ד' דבר מי לא ינבא". (ג-ח)
כפי שניתן לראות בשני הפסוקים האחרונים יש תפקיד מרכזי לנביא ולנבואה. העם ניסה לבטל את הקשר שבין ה' לעמו, וכנגד זאת הנביא מכריז על מרכזיות הנבואה ומשמעותה במסגרת מערכת היחסים של ידיעה וייעוד המוצגים כאן. הקב"ה בחר בישראל ויודע אותם, והכלי לכך הוא הנבואה. מעניין ביותר הוא תיאור הנבואה כהמתקת סוד שבין ד' לנביאים; האדם שותף לסוד אלקי והקב"ה רואה לנכון לשתפו בסודותיו מפאת הקרבה שבינו לבין ברואיו. חשיבות הנבואה היא בדיוק בנקודה זו של השותפות ולא בהעברת התכנים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
גויים, הגזמתם
"וְקִבַּצְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְהוֹרַדְתִּים אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם עַל עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פִּזְּרוּ בַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ" (יואל ד', ב)
וקבצתי את כל הגוים - שאז יסבב ה' שיתקבצו כל הגוים במלחמת גוג ומגוג שנבא עליה יחזקאל, והתבאר שם שאז יתעוררו בני אדום להלחם על בני ישמעאל ואחר כך ילחמו בני ישמעאל על בני אדום, וזה יהיה על ידי ה', להוריד אותם אל עמק יהושפט...
ומבאר מדוע קורא אותה בשם עמק יהושפט, על כי "ונשפטתי עמם שם" ששם אבא עמהם במשפט על עמי ונחלתי ישראל, על הרעות שעשו להם, שהגם שה' גזר עליהם גלות הם עזרו לרעה והוסיפו על המדה בשני דברים:
א) "אשר פזרו בגוים", שעל ידי רובי הגירושין והשמדות שלא מצאו מנוחה גם בארצות אויביהם נפזרו לכל קצוי ארץ
ב) מה שהחזיקו בם כאילו הם שלהם וקנין כספם, בין במה ש"את ארצי חלקו", כאילו קנו את הארץ לנחלה, על ידי שחשבו שישראל עבדיהם וכל מה שקנה עבד קנה רבו.
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.