חלקו הראשון של מזמור י"ט (ב-ז) מתאר את גדולת ה' בבריאה.
לפניכם לחן מאת אברהם פריד לפסוק הפותח את חלק זה:
"הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד-אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ" (ב).
חלקו השני של המזמור (ח-יא) מתאר את גדולת ה' המתבטאת בתורה, ופותח בפסוק:
"תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי" (ח)
פסוק זה מוכר לכולם בזכות לחנו הידוע.
"תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי" (תהילים י"ט, ח)
"תורת ה' תמימה משיבת נפש" -
כי הנפש יש בה השתוקקות נפלא אל מי שבראה.
אבל הרצונות הגשמיים מכסים זה הרצון הפנימי של הנפש
ובני ישראל בכח התורה זוכין למצוא זה הרצון האמת הגנוז בנפש.
וכמו כן כתב "וכל חפציך לא ישוו" (משלי ג', טו) הפירוש
כי אין האדם זוכה לרצון האמת רק בכח התורה כדכתיב "הנחמדים מזהב" (תהילים י"ט, יא) ונקראת "חמדה גנוזה" (שבת פח ע"ב)
שאין חמדה ותשוקה בעולם כמו התורה
רק אין זוכין לחמדה הגנוזה רק על ידי רוב היגיעה בתורה.
וזה "משיבת נפש" שמחזרת התשוקה והרצון.
שבאמת קודם החטא היה כל תשוקת האדם אל הבורא יתברך, כמו שנותן השכל, שכל פעולה נמשכת אחר הפועל והנברא אחר הבורא.
אך החטא מבדיל ולכן התורה משיבת נפש. פירוש נפש: רצון. כמו "יש את נפשכם" (בראשית כ"ג, ח).
שפת אמת - ר' יהודה אריה ליב אלתר, היה האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חסידות גור, ומן הבולטים במנהיגי יהדות פולין בשלהי המאה ה-19. ספרו, שעל שמו הוא נקרא, "שפת אמת" הוא אוסף של דרשות על פרשת השבוע וחידושים על הש"ס.
מדוע זכה דוד להיות הדוגמא שלנו למלך מושלם וצדיק?
אמנם היו עוד מלכים טובים וצדיקים, אולם יש דבר אחד שבו דוד בלט מעל כולם – וזה אמונתו בה'. ספר תהילים נותן לנו הצצה לעולם האמונה הרוחני של דוד, ודרכו אנו רואים את המבט שלו על העולם ואת דרכו לכלכל מעשיו כשליט וכאדם.
המדרש באיכה רבה (ד, טו), בעקבות פסוק לח בפרק י"ח, מציג הבדלים בין ארבעה מלכים מוצלחים:
"ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן: דוד ואסא, יהושפט וחזקיהו.
דוד אמר: "ארדוף אויבי ואשיגם וגו'" (תהילים י"ח). אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה כן. הדא הוא דכתיב: "ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם" (שמואל א ל')...
עמד אסא ואמר: אין בי כוח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה. אמר לו: אני עושה. שנאמר: "וירדפם אסא וגו' כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו וישאו שלל הרבה מאד" (דברי הימים ב י"ד). "לפני אסא" אין כתיב כאן, אלא "לפני ה' ולפני מחנהו".
עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה. אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה. שנאמר: "ובעת החלו ברנה ותהלה וגו'" (שם כ').
עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה. שנאמר: "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו'" (מלכים ב' י"ט)".
על פי המדרש, דוד היה המלך היחיד שהשתתף במלא כוחו בישועה של העם, ועשה בעצמו את הקרב. ומעבר לעניין זה מיוחד הוא בכך שהוא היה מסוגל לצאת למלחמה ולהרוג את יריביו בדרך הטבע ועדיין לדעת שזה מה' למרות שידו היתה בכל הנצחון מתחילה ועד סוף, ולכן דוד הוא התמונה האידיאלית שלנו למלך - כזה שבכוחו לנהל את העם ולעשות מעשיו בעצמו, ועדיין לזכור תמיד שה' הוא הנותן לו כוח לעשות חיל.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער
בפרק ט"ז כותב המשורר על חזרתו בתשובה ועל התבדלותו מן האלילות. הוא מתאר את הניתוק אותו הוא משתדל ליצור, ומהלל את בטחונו בה'.
פעמים רבות בחיים אנו פועלים שלא בדרך הישר, קשה היא הדרך חזרה. למרות המצפון המקנן עמוק בלב, קשה לנו לקום ולעשות מעשה של שינוי כִּיוּוּן מהמקום הנוח של ההרגלים.
המשורר מתאר את השמחה שלו דווקא במוסר הכליות הזה, בעצת הטוב שקיימת בו בזכות ה'. הוא מברך על כך שעל ידי מצפון זה חוזר הוא לאורח החיים הנכון ולדרך הישר, זאת בניגוד לעובדי האלילים שאלוהותם לא מכוונת אותם לטוב אלא דווקא לשפיכת דם.
המזמור מדריך את האדם לשאוף לתקן את דרכיו בשיתוף עם עצת המצפון, למרות הקושי, ולא לראות זאת כמשאוי. וכך להגיע לחיים של שמחה ונעימות, בלי הצורך בייסורי גוף, אלא בעזרת ייסורי הנפש בלבד, שמלמדים אותנו את הכיוון.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער
אברבנאל ציין שבעים וארבעה הבדלים לשוניים בין שירת דוד בתהילים י"ח לשירת דוד בשמואל ב כ"ב, ובכל זאת הן נתפסות כאותה שירה.
נביא כמה אפשרויות להבנת העניין:
אפשרות אחת היא שעיקרה של השירה נתחברה בימי בחרותו של דוד, בהיותו בעיצומן של המלחמות, במרדפיו ובבריחותיו. פרקי השירה שימשו לו כפסוקי תפילה והודיה לפני הקרב ולאחריו. בתקופה הרבה יותר מאוחרת בחיי דוד, לעת זקנתו, שעה שכינס את מזמוריו, תפילות הקרב ושירי התודה לתוך ספר התהילים, עברו הללו עיבוד הולם בהתאם למגמת האוסף כולו. זוהי שיטת האברבנאל.
הרב פרופ' עזרא ציון מלמד טוען ששירה זו התחברה לראשונה כעשרים שנה לפני מותו של דוד, וביסודה היא שירה ספרותית המעניקה חופש יצירה למשורר וזוהי נוסחת ספר שמואל. לקראת הכנסתו של הפרק לאוסף תהילים הוא עבר התאמה לקצב הזמרה והנגינה שהוא שקול ומדוד ביותר, ומכאן מוסברים רובם של השינויים בתהילים לשם איזון המשקל והקצב ומיעוטם לשם שיפור הסגנון וקישוט הצורה. נוסח תהילים הוא הנוסח המעובד לזמרה וכך אף מדגישה הפתיחה "למנצח לעבד ה' לדוד" (תהילים י"ח, א).
נוסף לשתי הגישות הנזכרות אפשר לציין אפשרות שלישית, זו המבדילה בתוך האוסף המקראי בשלוש דרגות מהותיות: זו של התורה, של הנביאים ושל הכתובים. הנחה זו מסבירה קשיים רבים בהשוואת המסופר בנביאים לעומת המושמט בכתובים וכך להיפך. נסתפק בדוגמה אחת. בספר דברי הימים באה הדגשה רבתי של תשובת מנשה, ואילו ספר מלכים מתעלם מתופעה זו לחלוטין. כלל יסודי זה משמש אף בפירוש ההבדלים שבין שתי הנוסחאות של שירת דוד, זו המופיעה בספר שמואל וזו המופיעה בתהילים. ספר שמואל מסווג בחטיבת הנבואה, ותהילים בחטיבת הכתובים, ומכאן כל רשימת השינויים.
לקריאת המאמר המלא מתוך "עיונים בפרקי מקרא" ששודרו בקול ישראל
אברבנאל לשמואל ב פרק כ"ב פסוק א:
...השירה הזאת דוד חִברה בבחרותו בהיותו בתוך צרותיו ועשאה כוללת לכל הצרות, כדי שבכל פעם ופעם שהיה הקדוש ברוך הוא מצילו מכל צרה היה משורר השירה הזאת, והיתה אם כן שגורה בפיו כדי להודות להשם על כל תשועה שעשה עמו להפליא, וזהו אמרו כאן "וידבר דוד להשם את דברי השירה הזאת ביום הציל השם אותו מכף כל אויביו" (א), רוצה לומר שבכל יום ויום שהיה מציל השם אותו מכף כל אחד מאויביו היה דוד משורר את השירה הזאת...
...ואשר אחשבהו אני בזה הוא, שספר תהלים חברו דוד המלך עליו השלום בסוף ימיו להנהגת המתבודד ולסדר לפניו התפלות והתחנונים אשר יאמר ויתפלל האדם בעת צרותיו, והביא שמה המזמורים אשר הוא אמר בימים הראשונים על צרותיו, כדי שבהם יתפלל המתבודד בבוא עליו צרה וצוקה דומה למה שבאה על דוד, ואם יהיה נרדף מאויביו יאמר (תהילים ג') "מזמור לדוד בברחו" וגו', ואם יארבו לדמו יאמר (שם נ"ד) "בבוא הזיפים ויאמרו לשאול" וגו', ואם חטא וישוב בתשובה יאמר (שם נ"א) "מזמור... בבא אליו נתן הנביא"... וכן שאר המזמורים כלם כתבם וקבצם בספרו לזה התכלית, רוצה לומר לתת למתבודדים סדור דברים ודברי תחנונים להתפלל בהם לה' כפי איכות הצרות וענינם, להיות במאמרים ההם סגולות נפלאות להורדת השפע האלקי על המתפלל בהם ולהועילו בדברים ידועים כפי כח כל מזמור וסגולתו...
והנה השירה הזאת שהיתה נהוגה בפי דוד לאמרה על כל תשועותיו ראה לכתבה בספר תהלים... וכאשר העתיקה וכתבה בתוך המזמורים ראה לשנות בה דברים ממה שהיה אומר בה בזמן התשועות, וזה אם לתקון הדבר ואם לביאור הכוונה, כי בראשונה היתה מיוחדת לו בינו למקום, והוא האל יתברך היה מבין כוונתו, אבל כאשר רצה לכתוב אותה על ספר לתתם בפי המתבודדים, הוצרך לפרש בה דברים כדי שלא יטעו בהבנתם...
אברבנאל - ר' יצחק בן ר' יהודה אברבנאל, מגדולי חכמי ספרד בדור גירוש ספרד. נולד בליסבון בירת פורטוגל בשנת 1437. כל חייו דרש ברבים וחיבר ספרים בפרשנות המקרא ובמחשבת ישראל. מונה לשר האוצר של ממלכת פורטוגל, ולאחר שנאלץ לברוח מפורטוגל מונה לשר האוצר בממלכת קסטיליה שבספרד. לאחר הגירוש עבר לאיטליה ושימש כיועץ למלך. בדרשותיו וספריו יש ביטוי נרחב לניסיונו המדיני.
מזמור י"ב, לאו דוקא מן המפורסמים, רלוונטי מאין כמוהו.
"גמר חסיד כי פסו אמונים (אנשי אמונים?) מבני אדם" (ב). המשורר מתאר חברה מפורקת מערכים, אין דובר אמת, המוסר ירוד (או לא קיים) ומה שהאוזן שומעת הוא שווא (=שקר, מה שמהדהד את עשרת הדברות בדברים ה', יז), שפת חלקות, חנופה ואין אדם אשר תוכו כברו "בלב ולב ידברו" (ג).
לכל זה מתוסף חטא של יוהרה "מי אדון לנו" (ה), שכנגדה יצאו נביאים כישעיהו (נגד בבל - "ותבטחי ברעתך אמרת אין ראני… ותאמרי בלבך אני ואפסי עוד"; ישעיה מ"ז, י), וצפניה ("האומרה בלבבה אני ואפסי עוד איך היתה לשמה..."; צפניה ב', טו).
ההשוואה המתבקשת לנביאים המוכיחים אינה מִקרית. הם, שנשקם היחיד (מלבד מעשים סמלים) היה הלשון, השפה, המילה והנאום התייחדו בכך שדברו אמת, גם בהתיצבם כנגד כולם, ללא יוהרה, ללא שפת חלקות, ללא "לשון מדברת גדולות". הם לא היו אנשי שררה, אף נרדפו על דבריהם, אך אלה נשארו כמורה דרך לדורות. אנשי החלקות נעלמו ואף גרמו נזק.
המשורר מציב את א-לוהים כנגד אותם בעלי חלקת לשון, הרשעים, מבלי שמילה זו נזכרת בכתוב. כנגד מי טוען המשורר ומבקש תשועה? מי הם בעלי שפת החלקות? מהו ההקשר הריאלי של חיבור המזמור, הנכון הוא אמנם בכל זמן ומקום?
אנשים בכלל ושליטים בעלי שררה הם כנראה מעולם ולעולם "לא משהו"...
באדיבות אתר 929
פרק י"ב – כמו פרקים רבים בתהילים – מתמודד עם הרשעים השולטים בעולם ורומסים ברגל גאווה את העניים והאביונים. הדבר המרכזי המאפיין את הרשעים בפרק זה (וגם בפרקים נוספים) הוא הצביעות והחנופה בה הם עושים את דרכם לשלטון.
בפסוק החותם את הפרק מתאר דוד את דרך הרשעים בלשון חריפה ובוטה:
"סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן
כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם" (ט)
חלקו הראשון של הפסוק ניתן לפרשו בפשטות בתיאור הרשעים המתהלכים סביב הצדיקים ומבקשים לאבדם, אך מה פשר הביטוי הסתום: ״כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם״? רש"י בפירושו לתהילים מביא את דברי המדקדק מנחם בן סרוק ב"מחברת": "כראם (שור הבר) הזולל לאכול בני אדם, כך מתהלכים הרשעים סביב העני לבלעו חינם". ובדרך זו פירשו גם המצודות. ברם פירוש "רֻם" – כראם ו"זֻלּוּת" – כזולל נראה דחוק.
והנה בגמרא במסכת ברכות מצינו:
"אמר לו ההוא מרבנן לרב ביבי בר אביי:
מאי (מהו) "כרם זלת לבני אדם"?
אמר לו: אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם"
ומפרש רש"י: "כגון תפילה שעולה למעלה" (תלמוד בבלי, ברכות, דף ו' עמ' ב)
ובכן, לדברי הגמרא – "רֻם" היא התפילה העומדת ברומו של עולם, ו"זֻלּוּת" בא מלשון זלזול או זילות – בלשון ימינו, כדברי הכתוב בירמיה (ב', לו): "מַה תֵּזְלִי מְאֹד לְשַׁנּוֹת אֶת דַּרְכֵּךְ". וכן במגילת איכה (א', ח): "כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ".
ואכן במימרא זו – הקובלת כנגד הזלזול בתפילה – התאמץ מאוד מו"ר הרצי"ה זצ"ל וכמה וכמה פעמים היה מוכיח בהקפדה יתרה את אלה שהיו מדברים בשעת התפילה וקורא לעומתם: "כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם".
אמנם יש להודות שפירוש זה כשלעצמו רחוק מפשוטו של מקרא, שהרי לא בתפילה עוסק הפסוק, אך עצם פירוש המילה "רֻם" – כרוממות ומעלה והמילה "זֻלּוּת" – כפחוּת וזול נראה נכון, וגם עצם ההקבלה הניגודית בין רום וזולות תואמת את פשט הכתוב.
לאור זאת נראה לעניות דעתי לפרש ביטוי זה כמתייחס לרשעים הצבועים ההולכים סביב והוא מטיח כלפיהם: ככל שאתם נראים כלפי חוץ גדולים ורמים, כך באמת אתם ירודים וזולים, וכל רוממותכם אינה אלא בלון נפוח.
בדומה לכך מציינת המימרא העממית את ההבדל בין שני אנשים גדולים הדומים מרחוק להר גבוה ונשגב, "הגדול האמיתי" הריהו באמת כהר נישא שככל שקרבים אליו כך חשים יותר את גדלו. ואילו "הגדול המדומה" נראה אמנם מרחוק כהר גדול אך ככל שקרבים אליו לומדים לדעת כמה הוא שפל וקטן... ובקיצור ניתן לומר עליו: "כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם".
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות אתר 929
Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.
