"וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם" (שמות י"ב, טז)
הנה בפסח מצרים, לא היה חימוצו נוהג אלא יום אחד [=פסח היה רק יום אחד. מדוע, אם כן, מצווה התורה כבר במצרים על שביעי של פסח?]
ולדעתי הא דאמר [=מה שאמר] להם עתה דבר של דורות, הוא להורות שלימות מצוותיו יתברך,
כי כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הנצחון יום מפלת אויבים לחוג חג הנצחון.
לא כן בישראל, המה לא ישמחו על מפלת אויביהם, ולא יחוגו בשמחה על זה,
וכמו שאמר (משלי כ"ד, יז-יח): "בנפול אויבך אל תשמח (ובכשלו אל יגל לבך) פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו".
הרי דאדם המעלה אינו שמח בנפול אויבו, משום שהשמחה רע בעיני ה' - הלא הרע בעיני ה' צריך לשנאתו!
ולכן לא נזכר בפסח 'חג המצות, כי בו עשה במצרים שפטים', רק כי הוציא ה' את בני ישראל ממצרים.
אבל על מפלת האויבים אין חג ויום טוב לישראל.
ולכך על נס חנוכה, אין היום מורה רק על הדלקת שמן זית, וחינוך בית ה' וטהרתו, והשגחת אלקים על עמו בית ישראל בזמן שלא היה נביא וחוזה בישראל. ולכן נעשה ההדלקה על ענין בלתי מפורסם, ההדלקה שמונה ימים בהיכל, משום שהמנהיגים והשרי צבאות היו הכהנים הגדולים החשמונאים, והיתה חוששת ההשגחה שמא יאמרו 'כוחם ועוצם ידם', ובתחבולות מלחמה נצחו, הראתה להם ההשגחה אות ומופת בהיכל, אשר אינו ידוע רק לכוהנים, למען ידעו כי יד אלקים עשה זאת והם מושגחים דרך נס למעלה מן הטבע.
וכן בנס פורים לא עשו יום טוב ביום שנתלה המן או ביום שהרגו בשונאיהם, כי זה אין שמחה לפני עמו ישראל. רק היום טוב הוא בימים אשר נחו מאויביהם (אסתר ט', כב), וכמו שהיו צריכים למנוחה, והיו נחשים על דרכם ונהרגו הנחשים, היתכן לשמוח יום שנצחו הנחשים?! כי רק השמחה על המנוחה! לכן "ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים וכו' לקיים עליהם להיות עושים וכו' כימים אשר נחו בהם" (שם, כ-כב), שלכן לא היה חושש ל'קנאה את מעוררת עלינו בין האומות' [שאנו שמחים במפלתם - רש"י]. שאין השמחה רק על המנוחה, לא על יום ההרג בשונאיהם...
והנה במצרים נטבעו בים סוף ביום שביעי של פסח (רש"י שמות י"ד, ח), ואם היה אומר השם יתברך שיעשו בשביעי מקרא קודש, היה מדמה אדם שהשם צוה לעשות חג לשמוח במפלתם של רשעים. ובאמת הלא מצינו שלא אמרו לפניו שירה, שנאמר "ולא קרב זה אל זה", שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתם של רשעים. ולכן אמר בארץ מצרים שיעשו חג בשביעי ולהורות שאין החג מסיבת מפלת מצרים בים, שצוה להם טרם שנטבעו בים.
משך חכמה - ר' מאיר שמחה הכהן, נולד בשנת 1843 בעיירה ליד וילנא, וגר שנים רבות בבית חותנו בביאליסטוק. כבר מגיל צעיר נודע כגאון בתורה, חריף ובקי. בשנת 1888 מונה לרב הקהילה בדווינסק (דננבורג), במקביל לר' יוסף רוזין ('הרוגצ'ובר') ששימש כרב הקהילה החסידית; שניהם נחשבו מגדולי התורה בדורם. רמ"ש חיבר שני ספרים שזכו לפרסום גדול ולתפוצה רבה: 'אור שמח' על משנה תורה לרמב"ם ו'משך חכמה' - עיונים למדניים ומחשבתיים בפסוקי התורה ובדרשות חז"ל עליהם.
