שירת ההודיה
בכל מקום במקרא, שמופיעה אותה פרשה פעמיים - יש הבדלים דקים, קטנים וגדולים, אפילו בדבר ה' בעשרת הדיברות - אין העתקה עיוורת, ודווקא ההבדלים הם חותם האמת.
שירת דוד הנבואית (שמואל ב כב), הופכת כאן למזמור מקהֵלת מְנַצֵחַ. בחלק הראשון דוד נרדף, חסר אונים, וה' שלח ידו משמים, להצילו - בחלק השני, ה' נתן לדוד כוח לנצח, ואז פורצת השירה המשיחית, שירת ההודיה -
לַמְנַצֵּחַ לְעֶבֶד ה' לְדָוִד
אֲשֶׁר דִּבֶּר לַה' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת,
בְּיוֹם הִצִּיל ה' אוֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו,
וּמִיַּד שָׁאוּל;
וַיֹּאמַר:
אֶרְחָמְךָ (=אוֹהַבךָ) ה' חִזְקִי;
ה' סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי,
אֵלִי צוּרִי, אֶחֱסֶה בּוֹ,
מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי, מִשְׂגַּבִּי;
מְהֻלָּל אֶקְרָא ה', וּמִן אֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ;
אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת, וְנַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתוּנִי;
חֶבְלֵי שְׁאוֹל סְבָבוּנִי, קִדְּמוּנִי מוֹקְשֵׁי מָוֶת;
בַּצַּר לִי אֶקְרָא ה', וְאֶל אֱ-לֹהַי אֲשַׁוֵּעַ,
יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי, וְשַׁוְעָתִי לְפָנָיו, תָּבוֹא בְאָזְנָיו;
וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ, וּמוֹסְדֵי הָרִים יִרְגָּזוּ,
וַיִּתְגָּעֲשׁוּ, כִּי חָרָה לוֹ;
עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ, וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל,
גֶּחָלִים, בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ;
וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו;
וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף, וַיֵּדֶא (=וַיִדְאֶה) עַל כַּנְפֵי רוּחַ;
יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ, סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ,
חֶשְׁכַת מַיִם, עָבֵי שְׁחָקִים;
מִנֹּגַהּ (ברקים) נֶגְדּוֹ עָבָיו (=ענניו), עָבְרוּ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ;
וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם ה', וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קֹלוֹ, בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ;
וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם, וּבְרָקִים רָב (=הִרְבָּה) וַיְהֻמֵּם;
וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם, וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל [בסערה],
מִגַּעֲרָתְךָ ה', מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ;
יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי, יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים;
יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז, וּמִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי;
יְקַדְּמוּנִי [אויבַי] בְיוֹם אֵידִי (=נפילתי), וַיְהִי ה' לְמִשְׁעָן לִי;
וַיּוֹצִיאֵנִי לַמֶּרְחָב, יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי;
יִגְמְלֵנִי ה' כְּצִדְקִי, כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי [שלא פגעתי במלך שָאוּל];
כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי ה', וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹהָי;
כִּי כָל מִשְׁפָּטָיו לְנֶגְדִּי, וְחֻקֹּתָיו לֹא אָסִיר מֶנִּי;
וָאֱהִי תָמִים עִמּוֹ, וָאֶשְׁתַּמֵּר מֵעֲוֹנִי (=שלא לשלוח יד בשָאוּל);
וַיָּשֶׁב ה' לִי כְצִדְקִי, כְּבֹר (=כטוהר) יָדַי לְנֶגֶד עֵינָיו;
עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד, עִם גְּבַר תָּמִים תִּתַּמָּם;
עִם נָבָר (=נקי) תִּתְבָּרָר, וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל;
כִּי אַתָּה עַם עָנִי תוֹשִׁיעַ, וְעֵינַיִם רָמוֹת תַּשְׁפִּיל;
כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי ה', אֱ-לֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי;
כִּי בְךָ אָרֻץ גְּדוּד, וּבֵא-לֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר;
הָאֵ-ל תָּמִים דַּרְכּוֹ, אִמְרַת ה' צְרוּפָה,
מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ;
כִּי מִי אֱ-לוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי ה', וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱ-לֹהֵינוּ;
הָאֵ-ל הַמְאַזְּרֵנִי חָיִל, וַיִּתֵּן תָּמִים דַּרְכִּי;
מְשַׁוֶּה רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת, וְעַל בָּמֹתַי יַעֲמִידֵנִי;
מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה, וְנִחֲתָה (=ונדרכה) קֶשֶׁת נְחוּשָׁה [ב]זְרוֹעֹתָי;
וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ, וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי, וְעַנְוַתְךָ* תַרְבֵּנִי;
תַּרְחִיב צַעֲדִי תַחְתָּי, וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי;
אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם, וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם;
אֶמְחָצֵם וְלֹא יֻכְלוּ קוּם, יִפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי;
וַתְּאַזְּרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה, תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתָּי;
וְאֹיְבַי נָתַתָּה לִּי עֹרֶף, וּמְשַׂנְאַי, אַצְמִיתֵם;
יְשַׁוְּעוּ וְאֵין מוֹשִׁיעַ, עַל (=אֶל) ה', וְלֹא עָנָם;
וְאֶשְׁחָקֵם כְּעָפָר עַל פְּנֵי רוּחַ, כְּטִיט חוּצוֹת אֲרִיקֵם;
תְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי (=מתקיפות) עָם, תְּשִׂימֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם,
עַם לֹא יָדַעְתִּי יַעַבְדוּנִי;
לְשֵׁמַע אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי, בְּנֵי נֵכָר יְכַחֲשׁוּ (=ישלמו) לִי;
בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ, וְיַחְרְגוּ מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם (=ויִפָּלְטוּ מביצוריהם);
חַי ה' וּבָרוּךְ צוּרִי, וְיָרוּם אֱ-לוֹהֵי יִשְׁעִי;
הָאֵ-ל הַנּוֹתֵן נְקָמוֹת לִי, וַיַּדְבֵּר עַמִּים תַּחְתָּי;
מְפַלְּטִי מֵאֹיְבָי,
אַף מִן קָמַי תְּרוֹמְמֵנִי, מֵאִישׁ חָמָס תַּצִּילֵנִי;
עַל כֵּן אוֹדְךָ בַגּוֹיִם ה', וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּרָה;
מַגְדִּל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ
וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ, לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ,
עַד עוֹלָם.
באדיבות אתר 929
שלא תצאו שקרנים
בתענית ציבור, כתבו הפוסקים, שבתפילת שחרית, אין היחיד אומר 'עננו ה' עננו ביום צום תעניתנו', אלא רק במנחה, שמא ייאלץ לאכול "ונמצא שקרן בתפילתו" (שולחן-ערוך אורח-חיים תקס"ה-ג), וזאת, אף שבוודאי יש אחרים שמתענים.
פוסקים מצטטים את הפסוק בתהלים (קא, ז) –
לֹא יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי עֹשֵׂה רְמִיָּה,
דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי;
זכרו: תפילה לא מתקבלת לפני ה', אם יש בה אפילו חשש קל של דבר שקר. למרבה הכאב והבושה, מאות אלפי יהודים עומדים בארצנו בתפילת מוסף בשבת, ומבקשים 'שתעלנו בשמחה לארצנו' (כי כך כתוב בסידור, שחובר בגולה – אני אומר: 'שתעלה את כל אחינו...'), ועומדים בכל יום ומפללים 'וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ', אחרי שכבר מתקבצים כמאתיים שנה (אני אומר: 'והשלם קיבוצנו יחד...'), ומבקשים 'ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו' (אני אומר: 'ובנה עיר הקודש בירושלים...').
כך מתפלל דוד במזמור זה:
תְּפִלָּה לְדָוִד
שִׁמְעָה ה' צֶדֶק, הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי,
הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה;
מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא,
עֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה מֵישָׁרִים;
בָּחַנְתָּ לִבִּי פָּקַדְתָּ לַּיְלָה,
צְרַפְתַּנִי בַל תִּמְצָא [בי עוון],
זַמֹּתִי (=אם זממתי רע) בַּל יַעֲבָר פִּי (=לא יצא מפי);
לִפְעֻלּוֹת אָדָם [שפעלתי],
בִּדְבַר שְׂפָתֶיךָ אֲנִי שָׁמַרְתִּי (=נשמרתי מ)אָרְחוֹת פָּרִיץ;
תָּמֹךְ אֲשֻׁרַי (=חַזֵק צְעָדַי) בְּמַעְגְּלוֹתֶיךָ (=בדרכיך), בַּל נָמוֹטּוּ פְעָמָי;
אֲנִי קְרָאתִיךָ כִי תַעֲנֵנִי אֵ-ל, הַט אָזְנְךָ לִי שְׁמַע אִמְרָתִי;
הַפְלֵה חֲסָדֶיךָ מוֹשִׁיעַ חוֹסִים [בימינך], מִמִּתְקוֹמְמִים, [בִּימִינֶךָ];
שָׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת עָיִן, בְּצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנִי;
מִפְּנֵי רְשָׁעִים זוּ שַׁדּוּנִי (=אשר שְדָדוּני),
אֹיְבַי בְּנֶפֶשׁ יַקִּיפוּ עָלָי;
חֶלְבָּמוֹ סָּגְרוּ (=לִבָּם אָטְמוּ), פִּימוֹ דִּבְּרוּ בְגֵאוּת;
אַשֻּׁרֵינוּ (=בַּהֲליכָתֵנוּ) עַתָּה סְבָבוּנוּ,
עֵינֵיהֶם יָשִׁיתוּ לִנְטוֹת (=להַפִּילֵנוּ) בָּאָרֶץ;
דִּמְיֹנוֹ [של האויב],
כְּאַרְיֵה יִכְסוֹף לִטְרֹף, וְכִכְפִיר יֹשֵׁב בְּמִסְתָּרִים;
קוּמָה ה', קַדְּמָה פָנָיו הַכְרִיעֵהוּ,
פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע, [ב]חַרְבֶּךָ;
מִמְתִים[1] (=מאנשים שנושעו מִ)יָדְךָ ה'
מִמְתִים מֵחֶלֶד (=מאנשים, תִבנֶה עולם),
[תִתֵן] חֶלְקָם בַּחַיִּים, וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם,
יִשְׂבְּעוּ בָנִים, וְהִנִּיחוּ יִתְרָם לְעוֹלְלֵיהֶם;
אֲנִי בְּצֶדֶק[2] אֶחֱזֶה פָנֶיךָ, אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ.
____________________
[1] 'עיר מְתים' היא עיר עם אנשים חיים, וכאן, 'אנשים טובים'.
[2] המזמור פתח בתפילת צדק, וחתם בצדק לפני ה'.
באדיבות אתר 929
מיהי אילת השחר?
"לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד" (תהילים כ"ב, א)
אילת השחר - שם כלי שיר.
דבר אחר: על כנסת ישראל שהיא אילת אהבים הנשקפה כמו שחר (שיר השירים ו', י),
ורבותינו דרשוהו באסתר,
ומנחם פתר "אילת" לשון מעוז, כמו "אילותי לעזרתי חושה" (תהילים כ"ב, כ).
רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.
אשירה לה' כי גמל עלי
פרק י"ג נפתח בתחושת מועקה ודכדוך של אדם השרוי בצרה. מצוקה זו באה לידי ביטוי נמרץ במילים "עַד אָנָה" (עד מתי) החוזרות ונשנות ארבע פעמים במזמור:
"עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח" (ב)
"עַד אָנָה, תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי" (ב)
"עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי, יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם" (ג)
"עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי" (ג)
יש לציין כי בעת מצוקה קשה נראה גם משבר זמני - כארוך וממושך, על כן קורא דוד המלך: "עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח" (ב). ולא עוד אלא שאף העצות שהוא שת בנפשו כדי להימלט מצרתו מתגלות ככוזבות ורק מגבירות את תסכולו ויגונו, ויפה פירש ברוח זו היהודי הקדוש מפשיסחא את המילים: "עד אנה אשית עצות בנפשי..." (ג): כל עוד סבור האדם שעצותיו וחכמתו האנושית בלבד תושיע אותו ללא ישועת ה' תמיד ימשיך הייאוש לקנן בו: "יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם" (שם)*.
מתוך מצוקה זו - הנראית חסרת מוצא - זועק דוד לאלוקיו:
"הַבִּיטָה עֲנֵנִי ה' אֱלֹהָי
הָאִירָה עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת.
פֶּן יֹאמַר אֹיְבִי יְכָלְתִּיו
צָרַי יָגִילוּ כִּי אֶמּוֹט" (ד-ה).
והנה לפתע - בעיצומה של הזעקה, בוקעת ועולה קריאת ביטחון ושמחה:
"וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי
יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ
אָשִׁירָה לה' כִּי גָמַל עָלָי" (ו).
מניין נובעת שמחה בלתי צפויה זו, המביאה את דוד להודות לה' ולומר: "אָשִׁירָה לה' כִּי גָמַל עָלָי". האם נשתנתה המציאות לפתע ובאה הישועה?
בשל קושי זה בהבנת מהלך המזמור מפרש המצודות: "אשירה לה' כאשר יגמול עלי".
ובדומה לכך מפרש עמוס חכם ב'דעת מקרא': "עתיד אני לשיר לה' על ישועתו... ואולי לפנינו נדר שהמשורר מקבל על עצמו - שבבוא הישועה ישיר לה'".
אך לשון המזמור הנוקט בלשון עבר "כִּי גָמַל עָלָי" ולא בלשון עתיד - 'כי יגמול עלי' - מעידה שלפנינו דבר עמוק מכך.
נראה שהמהפך בסיומו של הפרק אינו מותנה בשינוי חיצוני של המציאות אלא מתחולל בנפשו של המתפלל, ושינוי זה ניתן להאירו בשני רבדים זה לפנים מזה:
הרובד הראשון העליון הינו נחלת אנשי סגולה החשים כבר בעת תפילתם האם נתקבלה אם לאו. זוהי מדרגתו של ר' חנינא בן דוסא שעליו מעידה המשנה:
"אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא
שהיה מתפלל על החולים ואומר:
זה חי וזה מת.
אמרו לו: מנין אתה יודע?
אמר להם: אם שגורה תפילתי בפי
יודע אני שהוא מקובל,
ואם לאו יודע אני שהוא מטורף" (משנה, ברכות פ״ה מ״ה).
ומפרש רש"י על אתר: ״אם שגורה תפילתי בפי במְרוּצָה ואיני נכשל ותחינתי נובעת מלבי אל פי, כל מה שאני חפץ להאריך בתחנונים" (תלמוד בבלי ברכות, דף ל"ד ע"ב).
ובכן, מתפלל א-לוהי כר' חנינא בן דוסא, הדבק בא-לוהיו בכל לבו, נפשו ומאודו, יכול לחוש בוודאות לפי הזרימה החופשית שבתפילתו האם נענתה אם לאו, ולו נאה לומר בביטחון ובשמחה בשעה שהוא חש כי תפילתו נתקבלה כאן ועכשיו: "אָשִׁירָה לה' כִּי גָמַל עָלָי".
אך ברובד השני הנמוך יותר (ובאמת עמוק יותר...) חש המתפלל לה' מעומק הלב, כי התפילה כשלעצמה נוסכת בו אושר ושמחה גם אם אין הוא יודע בביטחון אם נתקבלה, שכן בעצם התפילה הוא זוכה למדרגת "וַאֲנִי קִרְבַת אֱ-לוֹהִים לִי טוֹב" (תהילים ע"ג, כח) וקרבה זו ממלאת את לבו שמחה עד שהופכת היא בעצמה לגמול תפילתו ועליה ראוי לומר: "אָשִׁירָה לה' כִּי גָמַל עָלָי".
ובשולי הדברים אוסיף ואומר:
לפירוש זה במזמור זכיתי בשעה שהאזנתי לשירתו של ר' שלמה קרליבך ז"ל אשר שר: "וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי" - בניגון שובה לב והוסיף ואמר: "יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ" - עוד לפני שבאה הישועה אני שמח כבר עכשיו, וכבר עכשיו: "יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ".
ובאמת עיקר ההוכחה לתובנה שהעלה ר' שלמה נעוצה במילות החותמות את המזמור: "אָשִׁירָה לה' כִּי גָמַל עָלָי".
..אלא שהדברים אמורים כאן רק כעיון תפילה - שלפני התפילה. ואילו שירתו של ר' שלמה הייתה גופה תפילה... ואשרי הזוכה לא רק לומר תהילים ולא רק לשיר תהילים אלא לחיות תהילים**.
------------
* ראו מ׳ בובר, אור הגנוז, שוקן תש״ז, עמ׳ 510.
** ראו לעיל בפתיחה לספר, י׳ עציון, 'לחיות תהילים'.
באדיבות אתר 929