מעשה בבלונים נפוחים

פרק י"ב – כמו פרקים רבים בתהילים – מתמודד עם הרשעים השולטים בעולם ורומסים ברגל גאווה את העניים והאביונים. הדבר המרכזי המאפיין את הרשעים בפרק זה (וגם בפרקים נוספים) הוא הצביעות והחנופה בה הם עושים את דרכם לשלטון.

בפסוק החותם את הפרק מתאר דוד את דרך הרשעים בלשון חריפה ובוטה:
"סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן
כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם" (ט)

חלקו הראשון של הפסוק ניתן לפרשו בפשטות בתיאור הרשעים המתהלכים סביב הצדיקים ומבקשים לאבדם, אך מה פשר הביטוי הסתום: ״כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם״? רש"י בפירושו לתהילים מביא את דברי המדקדק מנחם בן סרוק ב"מחברת": "כראם (שור הבר) הזולל לאכול בני אדם, כך מתהלכים הרשעים סביב העני לבלעו חינם". ובדרך זו פירשו גם המצודות. ברם פירוש "רֻם" – כראם ו"זֻלּוּת" – כזולל נראה דחוק.

והנה בגמרא במסכת ברכות מצינו:
"אמר לו ההוא מרבנן לרב ביבי בר אביי:
מאי (מהו) "כרם זלת לבני אדם"?
אמר לו: אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם"
ומפרש רש"י: "כגון תפילה שעולה למעלה" (תלמוד בבלי, ברכות, דף ו' עמ' ב)

ובכן, לדברי הגמרא – "רֻם" היא התפילה העומדת ברומו של עולם, ו"זֻלּוּת" בא מלשון זלזול או זילות – בלשון ימינו, כדברי הכתוב בירמיה (ב', לו): "מַה תֵּזְלִי מְאֹד לְשַׁנּוֹת אֶת דַּרְכֵּךְ". וכן במגילת איכה (א', ח): "כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ".

ואכן במימרא זו – הקובלת כנגד הזלזול בתפילה – התאמץ מאוד מו"ר הרצי"ה זצ"ל וכמה וכמה פעמים היה מוכיח בהקפדה יתרה את אלה שהיו מדברים בשעת התפילה וקורא לעומתם: "כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם".

אמנם יש להודות שפירוש זה כשלעצמו רחוק מפשוטו של מקרא, שהרי לא בתפילה עוסק הפסוק, אך עצם פירוש המילה "רֻם" – כרוממות ומעלה והמילה "זֻלּוּת" – כפחוּת וזול נראה נכון, וגם עצם ההקבלה הניגודית בין רום וזולות תואמת את פשט הכתוב.

לאור זאת נראה לעניות דעתי לפרש ביטוי זה כמתייחס לרשעים הצבועים ההולכים סביב והוא מטיח כלפיהם: ככל שאתם נראים כלפי חוץ גדולים ורמים, כך באמת אתם ירודים וזולים, וכל רוממותכם אינה אלא בלון נפוח.

בדומה לכך מציינת המימרא העממית את ההבדל בין שני אנשים גדולים הדומים מרחוק להר גבוה ונשגב, "הגדול האמיתי" הריהו באמת כהר נישא שככל שקרבים אליו כך חשים יותר את גדלו. ואילו "הגדול המדומה" נראה אמנם מרחוק כהר גדול אך ככל שקרבים אליו לומדים לדעת כמה הוא שפל וקטן... ובקיצור ניתן לומר עליו: "כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם".

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

אי של יציבות

באדיבות ישיבת מעלות יעקב

Volver al capítulo

ביטחון בצדקת הדרך

באדיבות ישיבת מעלות יעקב

Volver al capítulo

למנצח לדוד

א. חלוקת הפסוקים במזמור: המזמור הוא ארוך ומהארוכים שבספר תהילים. ניתן לחלק אותו בצורות שונות, אך לצורך הנוחות נחלק את המזמור ליחידות גדולות: פס' ב-ד פותחים את המזמור; בחלק השני במזמור (ה-כה) המשורר מתפלל אל ה' בעקבות צרות שבאו עליו (ה-ז), מתאר כיצד ה' יורד להושיעו (ח-יז), מודיע על כך שה' הושיע אותו (יח-כא) ואף מסביר את הסיבה שה' הושיעו (כב-כה); בחלק השלישי (כו-לב) המשורר פורש תארים כלליים על הושעת ה' וחותם "ומי צור זולתי א-להינו"; בחלק הרביעי (לג-נא) מודה המשורר לה' שהושיע אותו מהאויבים ומהמלחמה וחותם בברכה לה' (נ-נא).

ב. בכותרת מופיע שדוד הוא זה שחיבר את המזמור: "למנצח לעבד ה' לדוד אשר דבר לה' את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אותו מכף כל איביו ומיד שאול" (א), ואכן כך גם אפשר להניח מהמזמור עצמו. בנוסף לכך אפשר לזהות שהחלק השני במזמור (ה-כה) עוסק בהושעת דוד לפני המלכתו ואילו החלק הרביעי (לג-נא) עוסק בהושעת דוד בעת שהיה מלך ונלחם עם עמי הסביבה. כידוע מזמור י"ח מופיע עם שינויים בשמואל ב כ"ב. אברבנאל בהקדמתו לשירה מונה 74 הבדלים בין המזמורים, ואין לדעת מה מקור השינויים בוודאות. (עוד על עניין זה ניתן לקרוא בפוסט מאת הרב ישעיהו הדרי)

ג. במקומות נוספים בתנ"ך דוד מופיע כמשורר וכמנגן. כידוע דוד הגיע לבית שאול כמנגן (שמואל א ט"ז, כג), דוד מקונן על שאול ויונתן (שמואל ב א'), דוד נקרא "נעים זמירות ישראל" (שמואל ב כ"ג, א) ובדברי הימים כלי שיר מיוחסים לדוד "החל שיר ה' והחצצרות ועל ידי כלי דויד מלך ישראל" (דברי הימים ב כ"ט, כז).

ד. אנקדוטה לסיום. את הפסוק האחרון שבמזמור אנחנו נוהגים לומר כחלק מברכת המזון, ובשבת אומרים "מגדול" ולא "מגדיל". השינוי הזה הוא בין המזמור שלנו והשירה בשמואל ב כ"ב, אך מה עניין שינוי הנוסח לשבת ויום חול? יש מי שסבר שבברכה היה כתוב כך: "מגדיל (בשב – מגדול)" ונעשתה פתיחה לא נכונה של ראשי התיבות – במקום שמואל ב, הבינו שמדובר בשבת. אמנם יש מי שמערער על הסברה הזו, מכיוון שאבודרהם (שחי במאה ה-14) כתב שבשבת אומרים "מגדול" ולא "מגדיל", ולכאורה האבודרהם לא הכיר בחלוקת ספר שמואל לשניים (ראה עוד: הרב אמנון בזק, "זמן חיבורה של תפילת חנה", בתוך: "בראש השנה יכתבון", הערה 17).

Volver al capítulo

עין אוזן ולב

א. חלוקת הפסוקים ומבנה המזמור: מקובל לחלק את המזמור לשלושה חלקים. בחלק הראשון (א-ו) פונה המשורר אל ה' ומבקש ממנו לשמוע את תפילתו; בחלק השני (ז-יב) מתאר המשורר את הקושי שלו מול הרשעים; בחלק השלישי (יג-טו) המשורר מבקש מה' שיושיע אותו מהרשעים.
המזמור עטוף באינקלוזיו (=מסגרת): המילה "צדק" פותחת וחותמת את המזמור: "שמעה ה' צדק" (א) – "אני בצדק אחזה פניך" (טו). בנוסף בתחילת המזמור המשורר מבקש מה': "הקשיבה רנתי האזינה תפלתי… עיניך תחזינה מישרים" (א-ב) ובסוף המזמור המשורר הוא זה שרואה את ה' ולא הפוך: "אני בצדק אחזה פניך" (טו).

ב. בחלק הראשון של המזמור (א-ו) מוזכרים הרבה איברי גוף, וניתן להבחין כי הם מוזכרים בצורה מסורגת. בפעם הראשונה הקב"ה הוא זה ששומע ומקשיב ולאחר מכן המשורר עובר לדבר על איבריו שלו וחוזר להקב"ה וחוזר חלילה: "שמעה... הקשיבה... האזינה... עיניך" (א-ב) "לבי... פי" (ג), "שפתיך" (ד), "אֲשֻׁרַי... פעמי" (ה), "אזנך... שמע" (ו). כך גם החלק הראשון עצמו בעל מסגרת עצמאית. המזמור פותח ב"שמעה ה'... הקשיבה... האזינה תפילתי" (א) ומסתיים ב"הט אזנך לי, שמע אמרתי" (ו).

ג. בחלק השני של המזמור (ז-יב) גם מוזכרים איברי גוף ולמעשה הוא מתכתב עם החלק שלפניו. המשורר מבקש "שמרני כאישון בת עין" (ח) לעומת הכרזתו "עיניך תחזינה מישרים" (ב); המשורר מאשים ש"פימו (=פיהם) דברו בגאות (=בגאווה)" (י) כנגד ההכרזה שלו "זמתי בל יעבר פי" (ג). בחלק הראשון ביקש המשורר "תמך אשרי במעגלותיך (=שמור על צעדי בדרכיך; ה) וכעת הוא מתלונן "אשרנו עתה סבבוני [סבבונו]" (=בכל צעד שאנו הולכים עוקבים אחרינו או מקיפים אותנו; יא).

ד. כמה ביטויים שכדאי לבאר:
"אֲשֻׁרַי-פעמי" (ה) – צעדים או רגליים;
"חלבמו סגרו" (י) – שומנם הרב סגר על ליבם, כל גופם התמלא בחלב, שומן;
"ממתים ידך ה' ממתים מחלד חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם" (יד) – זהו פסוק קשה, והוצעו הצעות שונות כיצד להסביר אותו. ההסבר הסביר הוא שהמשורר מחלק בין אלו שאמורים למות: ממתים ידך ה', ממתים מחלד (=מן העולם) – חלקם בחיים! (=אולי הרוג אותם בעודם בחיים), ובין הצדיקים שאמורים לחיות: צפונך (=הצדיקים) תמלא בטנם וכו'.

Volver al capítulo

היסח הדעת

באדיבות ישיבת מעלות יעקב

Volver al capítulo

היכן הצדיקים האמיתיים?

את העיון במזמור י"א שבתהילים אכתוב בנימה אישית: פרק זה קראתי ושניתי, ובו הגיתי רבות בימי 'ההתנתקות' הארורה מגוש קטיף וחבל עזה. באותם ימי צער ומכאוב מצאתי בפרק זה הד להמיית לבי, ובשעה שישבתי בבית הכנסת החרב בנוה דקלים לאחר הגירוש וההרס קראתיו במקום היקר והקדוש הזה בפעם האחרונה, והוספתי בשולי ספר תהילים השרוי עמי כמה הערות שמקצתן מובאות לפניכם בזה.

***

הפרק פותח בזעקת דוד:
"לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד: בַּה' חָסִיתִי
אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי - נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר" (א)

הביטוי "נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר" נשמע על פניו תמוה וסתום. מיהו "הַרְכֶם"? ומיהי אותה "צִפּוֹר"? מפרש רש"י: "זוהי דוגמת "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'" (שמואל א כ"ו, יט), שגירשוהו (שאול ואנשיו את דוד) מארץ ישראל לחוצה לארץ... ואיך תאמרו אתם לנפשי נודי הרכם – לעבר הר שלכם אתה (דוד) ציפור הנודד. שכל אדם המטלטל נמשל לציפור הנודדת מקינה כדתיב: "כציפור נודדת מקינה כן איש נודד ממקומו" (משלי כ"ז, ח)".

פירושו של רש"י יפה וישר בפשוטו של מקרא, אלא שעדיין המילה "הרכם" דורשת דקדוק, שהרי 'הרכם' של שאול ואנשיו הינם דווקא הרי יהודה בנימין והשומרון שהם ודאי נחלת ה', ולא להרים אלה קוראים שאול ואנשיו לדוד לשוב.

נראים אפוא הדברים, שפרק זה נאמר אמנם על ידי דוד הנרדף בידי שאול אך יש בו – כבפרקים רבים בתהילים – מבט רחב וארוך טווח הרומז לגורלו של עם ישראל במרוצת הדורות, הן בימי הגלות האפלה והן לבושתנו ולצערנו גם בארץ ישראל בעת הגירוש ובעקירה.

ובשולי ספר תהילים שלי כתבתי בי"ז במנחם אב תשס"ה בנוה דקלים החרבה מיושביה את המילים הבאות: "נודי הרכם" נודי אל הרכם. כך אומרים רשעי אומות העולם לישראל: בואי ציפור קטנה ונודי אל ההר הטוב שלנו, כדרך שאומר רבקשה לחזקיה ואנשיו בעת המצור על ירושלים: "ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם ארץ דגן ותירוש..." (מלכים ב י"ח, לב)... וכדרך שאומרים היום אנשים 'רחמנים' למתיישבי גוש קטיף – שובי הביתה לארץ ישראל וניתן פתרון לכל מתיישב.

אבל אנחנו איננו מוצאים מנוחה אלא בנחלתנו אנו, ובפרט בירושלים הר קודשנו כעניין שנאמר:
"גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת, וּדְרוֹר קֵן לָהּ
אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ
ה' צְבָאוֹת מַלְכִּי וֵאלֹהָי". (תהילים פ"ד, ד)

***

והנה רואה דוד את המזימה הנרקמת כנגדו ואת כוחות הרשע המאיימים לבלעו:
"כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת
כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר
לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל לְיִשְׁרֵי לֵב" (ב)

והוא זועק מנהמת לבו:
"כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן צַדִּיק מַה פָּעָל" (ג)

מה משמעות המילים: "כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן"? ומה פשר השאלה: "צַדִּיק מַה פָּעָל"? גם כאן מפרש רש"י בהתייחסות ישירה למאורעות שעברו על דוד המלך: ""כי השתות יהרסון" – על ידיכם נהרגו כהני ה' הצדיקים (בנוב עיר הכהנים) שהם שתות (יסודות) של העולם. "צדיק מה פעל" – דוד – שלא חטא – מה פעל בכל זאת. אתם תשאו עוון ולא אני".

ובכן לדעת רש"י יש בביטוי "צדיק מה פעל" מעין התנצלות וקריאה להסרת אחריות מן הצדיק שאינו אשם באסון ובעוול שהתחולל שלא באשמתו.

ברם אני, בשבתי בבית הכנסת ההרוס בנוה דקלים כתבתי בשולי הספר: "ויותר נראה בפשט הכתוב: אם השתות – הלא הם היסודות והישובים נעקרים ונהרסים, צדיק מה פעל? ומה הועילו תפילתו ופעולותיו? על כן מתחנן דוד לאלוהיו לבל ישיב פניו ריקם ויודיע לכל באי עולם שיש לו אהובים בעולמו".

והוספתי בסערת נפשי: "ועל נקודה זו עומד הפסוק הבא ואומר: "ה' צַדִּיק יִבְחָן..." (ה) – הואיל ואם נהרסים השתות – צדיק מה פעל? לפיכך מוטלת על הצדיק השרוי בעת משבר חובה מיוחדת להשתדל בכל כוחו לבל יהרסו השתות ולבל ימוטו יסודות העם והארץ. ובזאת נבחן הצדיק האמיתי האם מוסר הוא את נפשו על דורו, כדרך שכותב הרמח"ל במסילת ישרים:

"ואלה הרועים האמיתיים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ, להתפלל עליהם לבטל גזרות קשות ולפתוח עליהם שערי ברכה...״ [1].

***

ומאז ועד היום, כל אימת שאני נזכר בפסוק זה ובמעמד שבו נאמר בבית הכנסת ההרוס בנוה דקלים אוחזת בי צמרמורת ואני זועק באלם קול: היכן הצדיקים האמיתיים שימסרו נפשם על צאנם בתפילתם ובפעולתם לבל יהרסו עוד חלילה השתות והיסודות, הבתים והישובים של כל החלוצים הנאמנים הנאחזים בכל לבם בארץ ישראל האהובה.

עורו הצדיקים והחסידים, עורו ראשי הישיבות וכל יראי ה' באמת כי בידיכם הדבר "לבטל גזרות קשות ולפתוח שערכי ברכה".

אל נתפוס 'ראש קטן', ואל נבכה אחר ההרס והחורבן ונשאל:
"כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן - צַדִּיק מַה פָּעָל?" (ג)...

________________________

[1] מסילת ישרים, פרק י"ט, ״בביאור חלקי החסידות״

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

שמרני א-ל!

א. חלוקת פסוקי המזמור: המזמור פותח בבקשה של המשורר "שמרני א-ל" (א-ב); לאחר מכן יוצא המשורר כנגד האלילים (ג-ד) ובוחר בה' (בשתי פסקאות: ה-ו; ז-ח) ובפסקה האחרונה (ט-יא) מתואר הבטחון של המשורר בה'.

ב. באופן תמוה המזמור נפתח בבקשה של המשורר "שמרני א-ל כי חסיתי בך" (א) אך בהמשך המזמור אין זכר לבקשה של המשורר אלא רק הכרזה של המשורר על ביטחונו בה'. נראה שעיון מדוקדק יותר במזמור יגלה שבקשתו של המשורר נשזרת במזמור בצורה הדרגתית:

בפסקה השנייה (ג-ד) המשורר כלל לא מזכיר את הקשיים שלו, אלא רק מתפלמס עם האלילים. בפסקה השלישית (ה-ו) המשורר כבר טוען שה' הוא "תומיך גורלי" ומברך על כך שה' הוא נחלתו. אך נשים לב שהמילה "חבלים" היא דו משמעית, שהרי "חבלים" משמעותם גם חבלי ארץ וגם חבלי לידה. המשורר רומז כאן לקשיים שהוא חווה. כך הקשיים מתחזקים בפסקה שלאחר מכן (ז-ח): "אף לילות יסרוני כליותי... כי מימיני בל אמוט" – המשורר חושש שהוא ימות לולא ה' יהיה לצדו, ומברך את ה' על אף הייסורים שבלילות. בפסקה האחרונה המשורר מבטא את הקושי שלו בבירור: "כי לא תעזב נפשי לשאול, לא תתן חסידיך [חסידך] לראות שחת" (י) – המשורר אמנם בוטח בה' אך תוך כדי בקשה סמויה. כך המזמור הוא מזמור של בטחון בה' אך כל זה בא יחד עם הבקשה שמלווה את המזמור מתחילתו ועד סופו: "שמרני א-ל כי חסיתי בך".

Volver al capítulo

דמות הצדיק

א. חלוקת הפסוקים ומבנה המזמור: על חלוקת הפסוקים ומבנה המזמור יש מחלוקת גדולה בין הפרשנים, ואין תמימות דעים בנוגע למבנה המזמור. הצעות שונות הוצעו לגבי מבנה המזמור. יש מי שמציע שיש לחלק את המזמור לשני חלקים מקבילים, או לארבעה חלקים במבנה כיאסטי, ועוד. הרבה עמדו על השלילה והחיוב בתכונות שטבועות במזמור, יש מי שרוצה לומר שהתכונות מסודרות בסדר של שלילה וחיוב בצורה מסורגת, אך לפי זה "נשבע להרע ולא ימר" (ד) שייך ל"כספו לא נתן בנשך" (ה) – שני עניינים שלא נראים כקשורים זה לזה. ריבוי הצעות המבנה ולעיתים חוסר הדיוק שלהן מאפשר להניח שלמזמור שלנו אין מבנה ברור, ועלינו להתייחס לכתוב ללא המבנה. לכן יש לחלק את הפסוקים בצורה הבאה: פתיחה – שאלה ("ה' מי יגור..."; א); לאחר מכן מופיעות שלוש תכונות כלליות (ב); פסוק ג מונה שלוש תכונות שליליות שהצדיק נמנע מהן, שקשורות לחברה הקרובה לאדם. בפסוק ד יש שלוש תכונות נוספות; פסוק ה בחלקו הראשון מציין שתי תכונות הקשורות לשוחד וכסף ובחלקו השני חותם את המזמור.

ב. יש מי שחשב שמזמור זה הוא ממש תשובה לשאלה "מי יגור באהלך" (א) והוא נאמר בעת העלייה לרגל או בכניסה למקדש. קשה לומר שמדובר ממש בפרמטרים לברירת הנכנסים למקדש, מכיוון שהתכונות שכתובות במזמור אינן תכונות שאפשר לבדוק בעת הכניסה למקדש. כך נראה שהמזמור הזה הוא מזמור הגותי אידאלי על דמותו של הצדיק, והשאלה "מי יגור באהלך" (א) היא מליצית, כלומר: מי יהיה זכאי להתקרב לשכינה. חתימת המזמור - "עשה אלה לא ימוט לעולם" (ה), שאינה קשורה כלל לעלייה לרגל או לאירוע נקודתי, מחזקת את ההנחה שלא מדובר בסינון מעשי של אנשים בכניסה למקדש .

ג. יש כמה ביטויים קשים במזמור שראוי לבאר אותם:

"וחרפה לא נשא על קרבו" (ג) – אפשרות אחת היא שלא הביא על קרובו חרפה. אחרים הציעו שהכוונה היא שלא בייש את קרובו. רש"י הציע אחרת: "אם עבר קרובו עבירה שיש בה עונש יענישו במשפט ולא נשא עליו חרפתו שיהא פתחון פה לומר כך עבר פלוני קרובך וחפית עליו" – כלומר הצדיק אינו מחפה על קרובו.

"נשבע להרע ולא ימר" (ד) – גם ביטוי זה קשה. אפשר לומר שעל אף שהוא נשבע להרע, הוא לא ימיר ולא יסור משבועתו שלו (וכך גם בויקרא ה', ד: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב"). אפשרות אחרת היא לומר שאם נדר על עצמו גזירה "רעה" (כמו תענית למשל) הוא לא ימיר אותה בכסף. בתרגום השבעים ובפשיטתא (התרגום הסורי) מופיע "נשבע לרעהו ולא ימר". ולפי זה הצדיק נשבע לחברו ולא מפר את השבועה.

Volver al capítulo

Amalek and Esther

Perhaps the most well-known Amalekite is Haman from the Purim story in Megillat Esther.

Haman is described as the Agagite – which is understood as being a descendant of Agag, the evil king of Amalek during the time of King Shaul.

Haman rises to power in Ahashverosh’s court by promising to pay the Persian king a handsome amount of money.

Incensed by Mordechai’s refusal to bow down to him, Haman plans to wreak revenge on Mordechai and Mordechai’s nation by orchestrating a royal decree to annihilate the Jewish People.

Haman also harbors ambitions to wrest more and more power from the king.

Haman’s decree of annihilation for the Jewish People is overturned by the end of the Megilla. The complete reversal, resulting in the demise of Haman and his men and the ascendance of Mordechai, a descendant of Shaul is very symbolic.

Not only does Mordechai take Haman seriously and prevents him from future evil, the Megilla emphasizes that the Jews fighting for their self defense take no spoils whatsoever. In contrast to Shaul’s allowing the people to take Amalekite sheep to offer as sacrifices, and in contrast to Amalekite raiders who would take spoils- including human “spoils”, the battle against Amalek in the Megilla sends a clear message that it is about defense against evil- and defeating evil, not about spoils or loot.

Amalek exemplifies cruel opportunism throughout Tanakh – ruthlessly attacking the weak and weary vulnerable ex-slaves beginning their desert journey; calmly accepting the bitterness of death without remorse for the widows put into that situation; coldly discarding a sick slave and leaving him to die without food or water; setting fire to cities, burning, looting, and kidnapping; seizing an apparent chance to gain points with the new monarch by finishing off the dying previous king (Shaul); and, in Megillat Esther, grasping at the reigns of power and using it to intimidate, exploit, and vengefully seek to destroy personal enemies and the extended family and nation of those personal enemies.

Throughout Tanakh, Amalek preys on, exploits and tramples on the vulnerable simply because it is possible and easy. Shaul had an opportunity to send a clear message and perhaps to put an end to Amalek the predator. But he let his opportunity slip away, and as a result he lost his own power to continue as king.

In Megillat Esther, Haman is in a position of considerable power when he zeroes in on Mordechai for refusing to bow down to him. His response is not only revenge against Mordechai, but to cause further hurt and destruction by planning to crush Mordechai’s nation.

Mordechai does what he can to stand up to Haman, and tells Esther that she must consider her position as queen as part of a greater purpose. Her life in the palace is not random, though it may not have been the life she chose. She must use her power to save her people. She risks her life multiple times to speak to Ahashverosh and does what she can to avert the evil decree.

Haman and his followers are killed as their plans fail. Mordechai and Esther rise in power and esteem, as a battle against evil has successfully ended, giving hope and strength for future generations.

Volver al capítulo

מעשה בבלונים נפוחים

אי של יציבות

ביטחון בצדקת הדרך

למנצח לדוד

עין אוזן ולב

היסח הדעת

היכן הצדיקים האמיתיים?

שמרני א-ל!

דמות הצדיק

Amalek and Esther

Pages

📲 Instala nuestra App