המזמור נחלק לשלושה חלקים מרכזיים: בחלק הראשון (א-ג) קריאה להודות ולהלל לה'. בחלק השני והמרכזי שבמזמור (ד-יט) שבחו של ה'. בחלק השלישי (כ-כב) מופיעה בקשה לישועה.
החלק השני נחלק לכמה עניינים: מעשי ה' בצדק ומשפט (ד-ה); ה' הוא בורא העולם (ו-ז); עצת ה' מול עצת הגויים (ח-יא); השגחת ה' (יב-טו); ההושעה היא על ידי ה' ולא על ידי אדם (טז-יט).
על פניו מדובר במזמור שכולו שבח לה', אך סיום המזמור מהפך את הקריאה של המזמור. הדוברים במזמור קוראים בסופו "נפשנו חכתה לה'!... יהי חסדך ה' עלינו, כאשר יחלנו לך!" (כ-כב). הדוברים משוועים להושעת ה', ומחכים ומצפים לו. למעשה אחרי הקריאה של החלק האחרון עלינו לשוב לראשית המזמור ולקרוא אותו בעיניים של המבקשים את ישועת ה'.
בראשית המזמור הדוברים פונים אל הצדיקים שיהללו וישבחו את ה'. הם, הדוברים, לא יכולים להלל את ה', שהרי הם מחכים לישועה, ואולי הם מנגידים בינם ובין הצדיקים שה' נתן להם כגמולם הטוב.
אפשר להבחין שהמזמור כולו עובר מלשבח את ה' על דברים רחבים ולאחר מכן מצמצם את המושא של השבח לדברים יותר ספציפיים. המזמור בתחילה מתאר שכל הארץ ייראה מפני ה' ושה' מפיר את עצת הגויים (ח-יא) ולאחר מכן עובר לדבר ספציפית על עם ישראל (יב). כך גם כשעוסק המזמור בהשגחת ה' בעולם הוא מתאר את ה' שרואה את כל בני האדם, ומשגיח אל כל יושבי הארץ (יג-טו) ולבסוף מדבר דווקא על המלך, הגיבור ו"עין ה' אל יראיו" (טז-יח). נראה שהמזמור כולו מכוון אל סופו. בתחילת המזמור רק הצדיקים יכולים להלל את ה', כי ה' עושה צדקה ומשפט, ונותן לצדיקים גמול טוב ואת הרשעים מעניש. לקראת סוף המזמור עולה תמונה שונה: מי שיזכה לישועת ה' הם ה"מיחלים לחסדו" ולא רק הצדיקים ולכן גם הם, המיחלים לחסדו, יכולים להלל את ה'. כך הדוברים נותנים לעצמם לגיטימציה לבקש מה' ישועה מהצרה.