לעילוי נשמת של החייל אילן משה כהן ז"ל En recuerdo de Ilan Moshe Cohen z"l
Donar Mapa bíblico
Es

ירושלים - יראה שלום

"נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ, וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן" (תהילים ע"ו, ב-ג)

 

ילקוט שמעוני, תהלים פרק עו, סימן תתיד

דבר אחר: אימתי נודע יהודה באלהים? 

כשתקים אותה סוכה שאמרת: "[והיה] ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת" (עמוס ט', יא).

אמר הקב"ה: אברהם קרא אותו 'יראה', שנאמר: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (בראשית כ"ב, יד),

ושֵׁם קרא אותו 'שלם', שנאמר: "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין וגו'" (בראשית י"ד, יח),

אם אני קורא אותו 'יראה' כדרך שקראו אברהם - שֵׁם צדיק ומתרעם,

ואם אני קורא אותו 'שלם' כדרך שקראו שֵׁם - אברהם צדיק ומתרעם,

אלא הריני קורא אותו בדרך שקראו אותו שניהם: ירושלים - יראה שלום.

 

 

 

ילקוט שמעוני - לקט אגדות, בדרך פירוש או דרשה, המלוקטות מהתלמוד ומספרי מדרש קדמונים, ומסודרות כסדר התנ"ך. חלוקות הדעות מי חיבר את הילקוט. הוא נזכר לראשונה בדברי האברבנאל. בילקוט שני חלקים: תורה, ובו 963 רמזים; נביאים וכתובים ובו 1085 רמזים.

Volver al capítulo

הבטחה לצדק

Volver al capítulo

Spotlight on the Twelve Minor Prophets

The last book of the prophets contains the prophecies of twelve distinct personalities, and is known in Hebrew as ‘Trei Asar,’ the Aramaic word for twelve. In English the book is referred to as the Twelve Prophets, or the Twelve Minor Prophets, a moniker that only describes their relatively small size and not the importance of their message. From the Dead Sea scrolls and the work of Ben Sirach, we learn that these twelve prophets were already grouped together into one book by the second century BCE. The era of the twelve prophets ranges from the middle of the eighth century BCE to the beginning of the fourth century BCE. Hosea, Joel, Amos, Obadiah, Jonah and Micah prophesied during the eighth century BCE, when Assyria terrorized the entire Middle East including the kingdoms of Israel and Judah. Nahum, Habakkuk and Zephaniah lived in the seventh century BCE, when Assyria's even more vicious successor, Babylon, threatened and eventually exiled the tiny kingdom of Judah. The final three prophets, Haggai, Zechariah and Malachi lived during the period of the return to Zion, when the Jewish people came back to the land of Israel after seventy years of Babylonian exile. They ranged from the middle of the sixth century to the beginning of the fourth century, and with the final prophecies of Malachi came the end of the age prophecy in general. Despite ranging over five hundred years, these prophets shared several messages relevant to this day: concern for the poor, an emphasis of justice and integrity over uninspired ritual, the enduring bond between God and His people, and the enduring relationship of the Jewish people to the land of Israel.

Volver al capítulo

Hosea: Spotlight on the Twelve Prophets

The first book of the Twelve Prophets, the book of Hosea son of Beeri, is the longest of the twelve, comprising fourteen chapters. Hosea prophesies to the last generation before the Assyrian destruction of the Northern Kingdom of Israel in 722 BCE. In his prophecies, Hosea denounces the corruption of the rich and powerful, whose indifference to injustice is leading the people to certain destruction. While still outwardly powerful, the country’s foundations have been weakened and undermined during years of lawlessness and violence. Though his message is stark and dire, his belief in the people’s ability to repent and return is even greater, and Hosea tries to convince them of the possibility of salvation even when all seems lost. In its barest form, God’s relationship with the people is founded on love; the love of a parent for an infant that He taught to walk (11:3), and the love of a husband for his betrothed (2:16).

The first three chapters of the book are autobiographical; Hosea is commanded by God to marry a woman described as a harlot, and have children with her. Through this marriage and the naming of his children, Hosea creates one of the most powerful metaphors for the relationship between God and Israel. The following chapters, 4-13, describe a litany of sins that the people committed, and the punishments that will inevitably follow. The final chapter is one of the most sublime calls for repentance in the Bible, and is traditionally read in synagogues on the Sabbath which occurs during the Days of Repentance between Rosh Hashana and Yom Kippur.

Volver al capítulo

ישראל ויהודה

 

מזמור ע"ח סוקר את תולדות ישראל מימי יציאת מצרים ועד בניין בית המקדש בירושלים. ובמזמור זה נשמעת נעימה של דברי פולמוס בגנות שבט אפרים ובשבחו של שבט יהודה. בתחילת המזמור נאמר: "בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב לא שמרו ברית אלוהים ובתורתו מאנו ללכת..." (ט-יב). ובסופו של המזמור נאמר: "וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר. ויבחר את שבט יהודה את הר ציון אשר אהב... ויבחר בדוד עבדו" (סז-ע). במזמור זה מתגלית לנו האמת המרה, שבחירת ירושלים וקדושתה ומשיחת מלכות בית דוד, היו כרוכים בדחייה וחורבן. בדחיית שבט אפרים ובחורבן משכן שילה. ואולם מתוך סידור המזמורים זה אחר זה ניכר, שהתכוון מסדר ספר תהילים, להטעים את אחדות כל שבטי ישראל ואת שוויונם כלפי ה' אלוקיהם.

וכך סודרו כאן ששה מזמורים זה אחר זה בקובץ מזמורי אסף, הם ששת המזמורים מן ע"ו ועד פ"א: מזמור ע"ו פותח בהכרזה, שיהודה הוא המייצג את עם ישראל – "נודע ביהודה א-להים בישראל גדול שמו" (ע"ו, ב). וסמוך לו מזמור ע"ז, הרואה את יוסף כמייצג את עם ישראל. וסמוך לו מזמור ע"ח המספר על חורבן שילה – המקדש הקדום של יוסף – ובניין המקדש שבירושלים תחתיו. וסמוך לו מזמור ע"ט המספר על חורבן ירושלים. ואם כן בסופו של דבר – היה גורל ירושלים כגורל שילה, ועל כן בא סמוך למזמור ע"ט מזמור פ' שהוא תפילה לישועה, ודווקא בהזכרת יוסף ואפרים ובנימין ומנשה. וסמוך לזה מזמור פ"א שמזכיר את יוסף במצרים: "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים" (פ"א, ו) ומסיים בלשון ברכה לכל ישראל: "ויאכילהו מחלב חיטה ומצור דבש אשביעך" (פ"א, יז).


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך "עיונים בפרקי מקרא" ששודרו בקול ישראל

Volver al capítulo

כי אקח מועד

Volver al capítulo

המזמור שלא נגמר

 

המזמור נחלק לשלושה חלקים מלבד כותרתו (א): בחלק הראשון (ב-ג) פותח המשורר בבקשה שה' ישמע לקולו; בחלק השני (ד-יג) המשורר נזכר בעבר ומתרפק עליו; ובחלק השלישי (יד-כא) פורט המשורר את זיכרונותיו מהעבר.

בחלק השני המשורר משתמש בשורש זכ"ר ארבע פעמים, באופן שיוצר מעין שלוש זכירות שונות. בזיכרון הראשון (ד-ו) נזכר המשורר בהימצאות א-להים שהרי בזכרון השני מבהיר המשורר שה' לא נמצא כרגע: "הלעולמים יזנח אדני?!" (ח). עיקר הזכרון השני (ז-יא) הוא פנייתו של המשורר אל ה': "אזכרה ניגנתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי". בזכרון השלישי המשורר מעוניין להזכיר את מעשי ה': "אזכיר (אזכור) מעללי-יה כי אזכרה מקדם פלאך" (יב), ומכאן והלאה המשורר מפרט את מעללי ה' ואת פלאיו.

אלא שהמשורר לא מזכיר הרבה נפלאות של ה'. בעיקר הוא מתרכז בפחד המים מפני הופעת ה': "ראוך מים יחילו" (יז) וכך בפס' כ עובר לדבר על קריעת ים סוף: "בים דרכך ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו. נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן" (כ-כא). מכאן המשורר אינו ממשיך לספר בתהילות ה', ודבר זה תמוה, שהרי כמעט והמשורר לא הספיק לספר במעללי ה'. סיום המזמור נשמע קטוע ללא חזרה על הבקשה או סיום כלשהו.

ייתכן שהמשורר הגיע כבר למצב שהוא תיאר בתחילת המזמור: "נפעמתי ולא אדבר" (ה). המשורר קוטע את המזמור כאילו נעלמו המילים מפיו. אמנם המשורר ביקש מה' הושעה, אך ה' לא הספיק להושיע את המשורר הנתון בצרה אישית או לאומית. קולמוסו של המשורר כעין נותר על המגילה החשופה, עם מזמור שאף פעם לא נגמר.

Volver al capítulo

חטאם של בני אפרים

 

פרק ע"ח הוא מזמור היסטוריוגרפי לאומי הדן במאורעות היסטוריים של עם ישראל החל מהשעבוד במצרים, דרך הנדודים במדבר, ועד בחירת דוד כמלך ובחירת ירושלים כמקום המקדש. בעל המזמור מתאר את טובות ה' לעמו, וכיצד העם מחזירים לו רעה תחת טובה.

א. עיינו בחטאי בני אפרים המוזכרים בפסוקים ט-יא, מי הם בני אפרים המוזכרים? על איזה אירוע מדובר? ובמה חטאו בני אפרים? עיינו במקורות הבאים וחשבו, מהו הפירוש הקרוב לפשוטו של מקרא?

מדרש שמות רבא (כ-יא): "ולא-נָחָם א-להים דרך ארץ פלשׁתים כי קרוֹב הוא" – למה? אלא שטעו שבטו של אפרים ויצאו ממצרים, עד שלא שלם הקץ, ונהרגו מהם שלשים ריבוא. ולמה נהרגו? שחשבו מיום שנדבר (עם) אברהם בין הבתרים וטעו שלשים שנה, שנאמר: "בְּנֵי-אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי-קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב. לא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱ-להִים וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת" (תהלים ע"ח, ט-י). ולולי שטעו, לא יצאו. ומי חפץ להוציא אל הורג בניו? אפרים, שנאמר "וְאֶפְרַיִם לְהוֹצִיא אֶל-הרֵֹג בָּנָיו" (הושע ט',יג). 'והרגום פלשתים', שנאמר: "וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח... וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי-גַת" (דבהי"א ז',כ-כא). והיו עצמותיהם שטוחים בדרך ועשויים חמרים חמרים, שכבר היה להם שלשים שנה שיצאו, עד שלא יצאו אחיהם ממצרים. אמר הקב"ה: אם יראו ישראל עצמות בני אפרים שטוחים בדרך, יחזרו למצרים.

רש"י על אתר: בני אפרים - שיצאו ממצרים בזרוע לפני הקץ ובטחו בגבורתם ובחציהם וסופם הפכו לנוס ביום קרב כמפורש בדברי הימים והרגום אנשי גת הנולדים בארץ.

עמוס חכם: כינה המשורר את דורות ימי השופטים 'בני אפרים' לפי שהיה שבט אפרים הגדול והחשוב בשבטים והתנשא למשל בישראל כמו שמשתמע מסוף המזמור...יום קרב האמור כאן הוא יום חורבן שילה, או יום מפלת שאול בהר גלבוע.

ב. מדוע מוזכרים בני אפרים בראש המזמור? מדוע לא מתואר עונשם?


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

ה' לוחם?

 

המזמור נחלק לשלושה חלקים מלבד כותרתו (א): בחלק הראשון (ב-ד) תיאור גדולת ה' וישיבתו בציון; בחלק השני (ה-י) תיאור ניצחונו במלחמה; ובחלק השלישי (יא-יג) הודאת בני האדם על הנצחון במלחמה. למעשה המזמור כולו מהלל את ה' על ניצחון במלחמה שהרי המלחמה מוזכרת גם בחלק הראשון ("שמה שבר רשפי קשת מגן וחרב ומלחמה סלה"; ד).

האם ה' משתתף פעיל במלחמה? מה תפקידו של ה' במלחמה? בתפיסה האלילית האל היה נלחם במלחמה בצורה מלאה. האל היה יוצא ממשכנו ומגיע אל המלחמה להילחם יחד עם צבא הלוחמים. כך למשל האלה ענת נלחמת באויביה (ענת ב'): "בערב באו גדודים ושודדים אל שני שערי בית ענת... ואולם ענת תמחץ בחזק תחצב בבני קריתים". לאחר שענת מצליחה להילחם בפולשים היא שבה אל היכלה: "והנה ענת לביתה הגיעה באה האלה אל היכלה..." ונלחמת גם שם באויביה עד שהיא הורגת את כולם.

במקרא אנחנו לעיתים מוצאים תיאור דומה לכך שה' יוצא למלחמה. כך למשל בשירת דבורה: "אז ירד שריד לאדירים עם, ה' ירד לי בגיבורים" (שופטים ה', יג) אך גם כאן אין אנו מוצאים תיאור חי של ה' נלחם ממש, אלא ה' ירד לעזור להילחם. ברוב המקראות אין אנו מוצאים תיאורים שכאלה, אלא דווקא תיאור הדומה לזה שבמזמור: ה' נלחם ממעונו: "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון – שמה שבר רשפי קשת מגן וחרב ומלחמה" (ג-ד) ה' אינו נלחם כאחד החיילים אלא הוא נלחם "משמים". זהו למעשה עוד אחד מההבדלים הברורים שבין התפיסה האלילית והתפיסה המקראית. ה' עוזר ומשגיח, אך מלמעלה, ה' אינו נלחם כאחרון החיילים אלא נלחם דווקא מהשמיים וממשכנו. 

Volver al capítulo

משפט והודאה

 

המזמור נחלק לשני חלקים מרכזיים מלבד כותרת המזמור (א). שני החלקים (ב-ד; ה-יא) נחלקים כל אחד מהם לשתי פסקאות: הפסקה הראשונה (ב) "הודינו לך א-להים"; בפסקה השנייה (ג-ד) ה' מודיע שהוא ישפוט ב"מישרים"; בפסקה השלישית (ה-ט) יש קריאה אל הרשעים וההוללים להתכונן למשפט ה' ובפסקה האחרונה (י-יא) הודאת המשורר לה'. כך למעשה המזמור בנוי בצורה כיאסטית: הודאה-משפט-משפט-הודאה.

אלא שבין כל צמד רכיבים יש פער לא קטן. ההודאה שבפתיחת המזמור הינה של הרבים ("הודינו לך.. הודינו"; ב) וההודאה שבסוף המזמור היא אישית ("ואני אגיד לעלם אזמרה לא-להי יעקב"; י). כך גם תיאור המשפט שונה בשני הרכיבים: בחלק הראשון ה' הוא בעצמו שמתאר את המשפט שיעשה בקרב הארץ ("כי אקח מועד, אני מישרים אשפט"; ג), ואילו בחלק השני המשורר הוא הדובר ("כי א-להים שפט זה ישפיל וזה ירים"; ח). הבדל נוסף ומרכזי בין שני רכיבי ההודאה הוא הזמן: בחלק הראשון הדוברים הודו לה' בעבר ואילו בחלק השני המשורר יודה לה', בעתיד.

מסתבר שהפערים בין שני החלקים מבהירים היטב את מהות המזמור. החלק הראשון כולו עוסק בעבר: המשורר מצטט את דברי ה' שיביא משפט על הארץ אך למעשה המשפט הזה כבר התקיים ולכן רבים הודו לה' ו"ספרו נפלאותיך" (ב). בחלק השני מבקש המשורר לשחזר את מה שארע בעבר ומעוניין בעריכת משפט נוסף, כפי שעשה ה' זה מכבר. כך המשורר מבטיח "ואני אגיד לעלם אזמרה לא-להי יעקב" (י).

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.