Haggai: Spotlight on the Twelve Prophets

The disparity in message between Haggai and earlier prophets – Haggai being a more practical book with more modest aims and a relatively upbeat message – is reinforced by another key distinction: the people actually obey Haggai's prophecy! From the Nevi’im Rishonim to nearly all the prophets of Trei Asar, the prophets’ messages are almost universally disregarded by their audiences. The exception that proves the rule is, of course, Yona, who is obeyed by none other than the people of Ninveh. Arguably, the two major differences between Haggai and other prophets – the nature of his message and the people’s response – are closely connected. Precisely because Haggai's message was more specific and optimistic, less radical and cataclysmic, his message was more readily embraced by the people than the doomsday scenarios prognosticated by his predecessors.

Read the full article here

Volver al capítulo

עונש עקיף

 

המזמור פותח ברננה ובתזמורת עם תקיעת שופר "בַּחֹדֶשׁ" (=ראש חודש), וביום חג. חז"ל (ראש השנה דף ח) למדו מכאן על התקיעות ביום חג שהוא ראש חודש, הוא יום הזיכרון (=יום הדין) של ראש (ראשית)[1] השנה, "כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא, מִשְׁפָּט לֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב".

גם כאן, עדות התורה מתייחסת ליוסף כמייצג עם ישראל כולו, וכל הסיפור נזכר בקיצור, ממש בראשי פרקים (בהיפוך למזמור עח), מרגע שיצא יוסף למשול על ארץ מצרים, כשנדרש להבין מצרית, דרך השחרור "מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ", עד למבחן "עַל מֵי מְרִיבָה", ולדיבור השני והראשון מעשרת הדיברות, כמעט בלשונם.

אפשר לראות במזמור כעין מענה מאת ה' על הטענה "למה פָּרַצתָ גְדֵרֶיהָ", ועל זעקת הישועה לשבטי יוסף ובנימין במזמור הקודם (פ), והתשובה היא"אֵל זָר", שישראל משתחווים לו, והוא פולחן העגלים, שהקים ירבעם בן נבט כמאפיין את ממלכת ישראל.

יש בתשובה זו רעיון מרחיק לכת, בהבנת הצדק בהשגחת ה', לפי פרשת העגל שבתורה (שמות לג) - ה' משגיח באופן ייחודי (='השגחה פרטית'), לפי מידת הקִרבה אליו[2], ועַם חוטא המתרחק מה', ה' לא מעניש ישירות, אלא מסלק את השגחתו הישירה, וממילא נחשף החוטא לפגעים ולצרות שבטבע הבריאה - כשם שיש בטבע מחלות ונגעים, כך יש בהיסטוריה עליות וירידות - מי שמשתחווה "לאֵל נכר" לא יכול לצפות לישועת ה' הגדולה בהארת פניו, והוא נחשף למכות הטבע וההיסטוריה - מי שקרוב לה' ממש, יזכה בניצחון ובשפע, לפי מידת קִרבתו לה'.    


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

לא יהיה בך אל זר

Volver al capítulo

יהודה וישראל

 

אחד ממשוררי משפחת 'אסף' לדורותיה היה אוהד מושבע של שבטי הצפון - בני רחל, שכנראה סיפרו על גבורות ה' ביציאת מצרים בסגנון מיוחד. אבל במזמור עח האשים 'אסף' את בני 'אפרים' בשכחת הניסים הגדולים ובחטאים שגרמו לחורבן שילֹה, והילל את בחירת דוד;

במזמור עו הילל 'אסף' דווקא את האיחוד בין יהודה לישראל, ואילו במזמורים פ ו-פא ניכרת אהבה עצומה לשבטי יוסף, ובמיוחד לחיבור בין בנימין ליוסף, שהיה טבעי בימי שאול ("אִישׁ יְמִינֶךָ"?), והפך למשאת נפש וליעד פוליטי של מלכי ישראל מימי ירבעם בן נבט, שניסו למשוך את שבט בנימין בחזרה צפונה, דרך מקדש הבמה בבית-אל. לשמוע משורר ירושלמי באהבה כזאת לישראלים מהצפון זה דומה (בערך) לשיר אהבה על ישראליות ציונית 'חילונית', מפי משורר חרדי מירושלים שלנו.

אבל זה לא קרה כשממלכת ישראל ושבטי הצפון היו בתפארתם, אלא בשנים של שפל עמוק (בדומה למצב ששרר אחרי נפילת שאול ובניו), אך עדיין אפשר היה לקוות ולהתפלל לישועה מחודשת. מצב כזה שרר בנחלות "אפרים ובנימִן ומנשה" אחרי חיסול בית אחאב (בימי יהוא ויהואחז), כאשר צבא ארם לחץ את ישראל "וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻש"[1] (מלכים ב יג, ד). מצב דומה שרר אחרי נפילת בית יהוא (כ-70 שנה אחר כך), ולפני חורבן שומרון, בתחילת נבואתו של ישעיהו.

והנה, המשל של עם ישראל (במיוחד בני רחל) כגפן, שיצאה ממצרים והתנחלה בארץ, פוריה ושופעת, וכעת היא "שְׂרֻפָה בָאֵש, כְּסוּחָה", דומה לשירת הכרם בישעיהו (ה, א-ז), כשנפרצו הגדרות והכרם "היה למרמס", אלא ש'אסף' מביט צפונה אל שבטי יוסף ובנימין, וישעיהו מתבונן על "יושב ירושלִַם ואיש יהודה", ושניהם בכאב עמוק.

לעומת התוכחה הקשה בישעיהו, המזמור הזה מטיל את האחריות על ה', אך מסרב להתייאש, וזועק ומתפלל להארת פנים ולישועה, כמו בימי קדם.  


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

למה פרצת גדריה?

Volver al capítulo

בכיה של רחל על חורבן שילה

Volver al capítulo

לך בכחך זה והושעת את ישראל

Volver al capítulo

קינת החורבן

 

מזמור עט, קינת החורבן, הוא היפוכו המוחלט של מזמור עח, והוא נכתב בצמוד אליו, כדי שנלמד בבת אחת את שני ההפכים - את בחירת ירושלם עם דוד, ואת חורבנה.

אחד מצאצאי אסף של ימי דוד, הפך על פיו את מזמור ה'הגדה', למזמור קינה, הדומה למגילת 'איכה'. הקינה ממשיכה את מזמור עד, וגם את עז, כך, שמזמורי 'אסף' מתארים טלטלה חריפה בין ישועה ותודה, לבין זעקות חורבן וקינה.

אולם גם החורבן לא השתיק את שירת 'התקוה' ל"חדש ימינו כקדם", במזמורי הקינה, כמו במגילת 'איכה' (ה, כא). לכן, הזיכרונות מימי קדם כל כך חשובים במזמורים אלה.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

שילה וירושלים

Volver al capítulo

שבעתים אל חיקם

 

במזמור שלפנינו מסופר על גויים שבאו להשמיד את ישראל, זאת לפי התיאורים של המצב הנורא, ההשפלה הגדולה של עם ישראל, וההתייחסות לירושלים ונראה שיש פה תיאור של חורבן המקדש. מתוך הקריאה לעזרה קורא המשורר לעונש ונקמה: "וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲדֹנָי" (יב). 

כדי להבין את העונש ננתח את המשמעות של כמה מהמילים:

"שבעתים" - חיפוש בתנ"ך מראה שביטוי זה משמש לתיאור נקמה כפולה ומכופלת, בעיקר על הפרת ברית, כגון אצל קין - "כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם" (בראשית ד', טו) או בפרשת הקללות - "וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" (ויקרא כ"ו, כד). ניתן לראות פה שכמו בברית שה' כרת עם קין, כך גם לגבי הברית שכרת עִם עם ישראל - מי שפוגע בבן בריתו יפגע שבעתיים.

"חיקם" - מהו החיק? בדברים י"ג אנו מוצאים את הביטוי: "אֵשֶׁת חֵיקֶךָ", ובמלכים א ג' את התיאור: "וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי". נראה אם כן שהחיק הוא אזור הנשיאה של האדם, בין היד לחזה, בו הוא חובק את היקר לו. במקרה שלנו - החיק יכול לתאר את הקרבה של ה' לישראל, ובהפרתה מביאים הגויים על עצמם עונש אל חיקם שלהם.

בהקשר זה קיים מקור נוסף עם שימוש דומה בשתי מילים אלו: "הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה: כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ: לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב: וְנִמְצָא יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן: נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה: נֶגַע וְקָלוֹן יִמְצָא וְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶה" (משלי ו', כז- לג)

בפסוקים אלו במשלי יש תוכחה על ניאוף ותיאור הרעות שיבואו על המנאף. בהקשר זה ניתן לומר שפגיעת הגויים בבית המקדש דומה לפגיעה של ניאוף, חילול הברית בין איש לאשתו - בין ה' לישראל. לכן גם עונשם של הגויים יחזור אל חיקם - מידה כנגד מידה - בנקמת שבעתיים, נקמת ברית.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.