הצל אותנו מאויביך!
המזמור נחלק לארבעה חלקים מלבד כותרת המזמור (א): בחלק הראשון (ב-ו) פונה המשורר אל ה' בבקשה שלא יתעלם מהברית שעשו העמים נגד עם ישראל; בחלק השני (ז-ט) מפרט המשורר את שמות העמים הצרים על ישראל; בחלק השלישי (י-טז) המשורר מבקש מה' שיפרע בהם; ובחלק הרביעי (יז-יט) מבהיר המשורר את מטרת הפגיעה בגויים: "וידעו כי אתה שמך ה' לבדך עליון על כל הארץ".
בניגוד למזמורי התלונה החריפים שנתקלנו בהם קודם לכן, כאן אין פקפוק באמונה שה' יושיע. המשורר משוכנע שה' יושיע את העם שהרי כולם צריכים לדעת "כי אתה שמך ה' לבדך עליון על כל הארץ" (יט).
ובכל זאת המשורר תולה את כל תיאורי השייכות לה'. כלומר מבחינתו המלחמה שמתוארת כאן היא לא בין עם ישראל לשאר העמים, אלא בין ה' והעמים. כך למשל האויבים לא מתוארים כאויבים של העם אלא: "אויביך... ומשנאיך" (ג), הברית שלהם היא נגד ה': "עליך ברית יכרתו" (ו). למעשה גם ההושעה מיוחסת לה' לחלוטין: המשורר מזכיר את זבח וצלמנע בימי גדעון – אך מצד המשורר ההושעה אז הייתה מאת ה' "שיתמו נדיבמו כערב וכזאב" (יב). כך גם היום ה' הוא זה שצריך להושיע: "כן תרדפם בסערך ובסופתך תבהלם" (טז).
ייתכן שהדגשת התלות בה' (בניגוד למזמורי התלונה האחרים שנתקלנו בהם) קשורה לכך שהמזמור כנראה מוקדם יחסית (סביב תקופת השופטים) ומבחינת האמונה של העם, ה' הוא מושיעם הבלעדי. המלחמות שנערכות הן רק ביטוי למלחמה שה' עורך ממקום מושבו.
מה ה' דורש מעמך?
במזמור פ"ב באה דרישת ה' מאתנו, מעמו, בארצו ובמדינתו, כאשר שוב מובטח לנו: "אלוקים נצב בעדת א-ל" (א). בני, אל תפקפקו ואל תטילו ספק בדבר, על אף כל מה שעובר עליכם, אלוקים, גם כאשר ה' מופיע במידת הדין, הוא עומד על ידינו, והוא ניצב בתוכנו. וגם כאשר הוא שופט אותנו אין ה' מתרחק מאתנו, ואין הוא יושב על כסא רם ונישא, אלא מעורב הוא בתוכנו - ועימנו. וה' מכנה אותנו תמיד, גם ביום הדין, בשם "עדת א-ל". גם כאשר אנחנו עומדים למשפט אנחנו מכונים, עדת אלוקים! "אלוקים נצב בעדת א-ל, בקרב" עדת אלוקים - "אלקים ישפט" אותנו, את עדתו - לנצח!
הדרישה של ה' מאתנו במזמורנו היא חד משמעית: "שפטו דל ויתום! עני ורש הצדיקו"! (ג) מדינתנו תיכון רק אם נבין שהיא קמה כדי להגן על החלשים ועל המקופחים ועל הזקוקים לסעד ולתמיכה, דל ויתום עני ורש! אותם שיפטו ואותם הצדיקו. בניגוד גמור למצב הקיים שאותו דאגתם לבצר: "עד מתי תשפטו עול - ופני רשעים תשאו" (ב). "פלטו דל ואביון - מיד רשעים הצילו" אותם (ד). ומאחר שדרישתי זו מכם, אומר ה', איננה מתמלאת: "לא ידעו - ולא יבינו" (ה), אינכם מזדהים עם דרישתי זו מכם, אינכם מתבוננים ואינכם מחפשים כלל את הדרך לחלץ את החלשים ממצוקתם ואת הסובלים ממעמדם הנחות ביותר - על כן "בחשיכה יתהלכו" (ה). אינכם רואים, גם אתם השליטים, השרים והשופטים את המוצא מן החושך והעירפול שאתם נתונים בו! והתוצאה היא הכרחית: "ימוטו כל מוסדי ארץ"! (ה) הארץ תתמוטט, המדינה - לא יהיה לה קיום, שלטונכם יחלוף!
ואת הפסוק האחרון במזמורנו, "קומה אלהים, שפטה הארץ - כי אתה תנחל בכל הגוים" (ח) נראה לי לפרש שלא כמקובל שכאן פונה בעל המזמור אל ה' ומבקש שה' יהיה השופט, אלא שגם בפסוק זה, כמו במזמור כולו, ה' פונה אל עמנו, כשיא במענה ה' אל אסף: "קומה", עם ישראל! שהנך, ותשאר תמיד, עם אלוקים! קומה ושפוט כל הארץ - כפי שדרשתי במזמורנו, "כי אתה תנחל" את ארצך ואת מולדתך "בכל הגוים", בין כל עמי העולם, וכמותם, ועל אפם ועל חמתם. "ודבר אלקינו יקום לעולם".
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
חסד ואמת
"חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ
אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף
גַּם ה' יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ
צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו" (יא-יד)