קינת החורבן
מזמור עט, קינת החורבן, הוא היפוכו המוחלט של מזמור עח, והוא נכתב בצמוד אליו, כדי שנלמד בבת אחת את שני ההפכים - את בחירת ירושלם עם דוד, ואת חורבנה.
אחד מצאצאי אסף של ימי דוד, הפך על פיו את מזמור ה'הגדה', למזמור קינה, הדומה למגילת 'איכה'. הקינה ממשיכה את מזמור עד, וגם את עז, כך, שמזמורי 'אסף' מתארים טלטלה חריפה בין ישועה ותודה, לבין זעקות חורבן וקינה.
אולם גם החורבן לא השתיק את שירת 'התקוה' ל"חדש ימינו כקדם", במזמורי הקינה, כמו במגילת 'איכה' (ה, כא). לכן, הזיכרונות מימי קדם כל כך חשובים במזמורים אלה.
באדיבות אתר 929
שבעתים אל חיקם
במזמור שלפנינו מסופר על גויים שבאו להשמיד את ישראל, זאת לפי התיאורים של המצב הנורא, ההשפלה הגדולה של עם ישראל, וההתייחסות לירושלים ונראה שיש פה תיאור של חורבן המקדש. מתוך הקריאה לעזרה קורא המשורר לעונש ונקמה: "וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲדֹנָי" (יב).
כדי להבין את העונש ננתח את המשמעות של כמה מהמילים:
"שבעתים" - חיפוש בתנ"ך מראה שביטוי זה משמש לתיאור נקמה כפולה ומכופלת, בעיקר על הפרת ברית, כגון אצל קין - "כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם" (בראשית ד', טו) או בפרשת הקללות - "וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" (ויקרא כ"ו, כד). ניתן לראות פה שכמו בברית שה' כרת עם קין, כך גם לגבי הברית שכרת עִם עם ישראל - מי שפוגע בבן בריתו יפגע שבעתיים.
"חיקם" - מהו החיק? בדברים י"ג אנו מוצאים את הביטוי: "אֵשֶׁת חֵיקֶךָ", ובמלכים א ג' את התיאור: "וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי". נראה אם כן שהחיק הוא אזור הנשיאה של האדם, בין היד לחזה, בו הוא חובק את היקר לו. במקרה שלנו - החיק יכול לתאר את הקרבה של ה' לישראל, ובהפרתה מביאים הגויים על עצמם עונש אל חיקם שלהם.
בהקשר זה קיים מקור נוסף עם שימוש דומה בשתי מילים אלו: "הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה: כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ: לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב: וְנִמְצָא יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן: נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה: נֶגַע וְקָלוֹן יִמְצָא וְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶה" (משלי ו', כז- לג)
בפסוקים אלו במשלי יש תוכחה על ניאוף ותיאור הרעות שיבואו על המנאף. בהקשר זה ניתן לומר שפגיעת הגויים בבית המקדש דומה לפגיעה של ניאוף, חילול הברית בין איש לאשתו - בין ה' לישראל. לכן גם עונשם של הגויים יחזור אל חיקם - מידה כנגד מידה - בנקמת שבעתיים, נקמת ברית.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער
התהליך הנפשי
המזמור נחלק לחמישה חלקים. בחלק הראשון (א-ד) תיאור של הדוברים את החורבן; בחלק השני (ה-ז) בקשה מה' שינקום בגויים; בחלק השלישי (ח-ט) בקשה לכפרת החטאים; בחלק הרביעי (י-יב) חיזוק וסיבות נוספות לקבלת התפילה ובחלק האחרון (יג) תיאור ההודאה העתידית.
הפסקה המרכזית שבמזמור היא כמובן זו העוסקת באזכור החטאים. מה שמעניין הוא שבתחילה מזכירים הדוברים את עוונות הראשונים, עוונות אבותיהם, ורק לאחר מכן הם מזכירים את עוונותיהם שלהם. השאלה היא מה משמעות המעבר בין חטאי האבות לחטאי הדור הנוכחי?
גם במגילת איכה אנחנו מוצאים אזכור דומה של חטאי האבות וחטאי הדור הנוכחי. המקונן מכריז: "אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ אינם [וְאֵינָם] אנחנו [וַאֲנַחְנוּ] עֲוֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ" (איכה ה', ז) וכמה פסוקים לאחר מכן כאמירה סותרת מופיע הפסוק: "נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ" (שם, טז). כיצד יש לפשר על פני שני התיאורים הסותרים האלו?
ייתכן שהמקונן באיכה עובר תהליך דתי-נפשי בהשקפתו על החורבן. בתחילת דבריו הוא מאשים את האבות ואת חטאיהם כאילו החורבן כלל לא אמור היה להגיע לדור הנוכחי, הצדיק, אלא דווקא לדור הקודם. אך לאחר מחשבה נוספת הוא מגיע למסקנה הנגדית: "אוי נא לנו כי חטאנו" (שם, טז). בסוף אותו פרק המקונן אף מגדיל לעשות ומבקש שה' ישיב את הימים כבראשונה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ ונשוב [וְנָשׁוּבָה] חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (שם, כא).
אולי את אותו תהליך עובר המשורר גם כאן: בתחילה הוא מאשים את ה' "עַד מָה ה' תֶּאֱנַף לָנֶצַח" (ה). לאחר מכן הוא עובר להאשים את אבותיו (ח) ואז מבין כי הדור הנוכחי חטא גם הוא (ט) ולבסוף המשורר מסיק כי הדרך הנכונה היא להלל את ה' ולהודות לו: "וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם לְדֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ" (יג). רק התבוננות אל העתיד ואל התקווה תוביל לישועה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ ונשוב [וְנָשׁוּבָה] חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה', כא).
היסטוריוגרפיה!
מזמור ע"ח הוא אחד המזמורים המוכרים שסוקרים את האירועים ההיסטוריים של עם ישראל מאז יציאת מצרים. במזמור עולות תמונות שונות מאלו המוכרות לנו מהתורה. המזמור מציין רק שבע מכות מצרים ולא עשר כפי שמוכר לנו מהתורה ולא רק זאת אלא שסדר המכות שונה כאן ובתורה.
חלק מן האירועים המשורר תולה בסיבות דתיות שלא שמענו עליהן בתורה: בפרשית המן בתורה (שמות ט"ז) לא מצוין שעם ישראל לא האמין בה' כפי שמעיד המזמור: "וַיְדַבְּרוּ בֵּא-לֹהִים אָמְרוּ הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר. הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ הֲגַם לֶחֶם יוּכַל תֵּת אִם יָכִין שְׁאֵר לְעַמּוֹ" (יט-כ). בכלל פסוק זה נראה תמוה שהרי נתינת המן קדמה למה שארע ברפידים, שמשה הוציא מים מהסלע.
כל אלו מובילים אותנו למסקנה שהמשורר הכיר היטב את סיפורי התורה, ואין סיבה לומר שהוא הכיר סיפורים שונים מאלו שמוכרים לנו. המגמה של המשורר היא לפרש מחדש את האירועים שקרו בשביל מסר דתי עכשוי. כלומר המשורר משתמש באירועים ההיסטוריים שאירעו לעם ישראל, מסדר אותם מחדש, משמיט ומוסיף כדי לדבוק במסר שהוא מעוניין להנחיל במזמור. מהו המסר שהוא מעוניין להעביר? אין לנסות את ה' ויש לשמור את חוקי התורה!
עוד על פשר ההבדל באזכור מכות מצרים, ניתן לקרוא בפוסט מאת הרב ד"ר תמיר גרנות 'כמה מכות היו?'
גַּלְגַּל?
במזמור ע"ז, משורר תהילים מתאונן על צרותיו. לאחר שהוא נזכר בנפלאות ה' ובאיתני הטבע הוא מתנחם.
בתוך תיאור גבורת ה' הוא אומר: "קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ" (יט), ואנו נרצה לנסות ולהבין מה פירוש המילה "גלגל".
במפרשים הוצעו שני כיוונים מרכזיים.
כפי שנראה, הבנת המילה נעוצה בהבנת מכלול הפסוקים טו-כא: בשני הפסוקים הראשונים המשורר משבח את הקב"ה על יציאת מצרים ואז בפסוק יז מתחיל תיאור של רעד הטבע מפני ה': "רָאוּךָ מַּיִם אֱלֹהִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת". הפירוש הראשון - של רש"י, רד"ק ובעל המצודות - רואה את פסוק יז (ובעקבותיו גם את שאר הפסוקים) כמתייחס לקריעת ים סוף. פירוש זה מסתדר היטב גם עם פסוקי סגירת המזמור, המתארים את הנחיית העם במים על ידי משה ואהרן, אבל הפסוקים שבאמצע נראים פחות מתאימים.
כאן נכנס הפירוש למילה "גלגל", כאשר רש"י ושאר סיעתו, מקשרים את הגלגל לתיאור המהומה שהמם ה' את המצרים בים: "וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם. וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת" (שמות י"ד, כד-כה). הקב"ה הסיר את אופני (=גלגלי) המרכבות של מצרים על ידי "קול רעמך" (יט)- מהומתו.
לעומת זאת, חלק מהמפרשים הבינו את מכלול הפסוקים בצורה אחרת לגמרי. הגמרא בברכות נט ע"א, בדיון לגבי הרעמים, מתייחסת לפסוקנו ומסבירה שצליל הרעם נשמע בעקבות חיכוך של העננים בגלגל. בתקופת הגמרא (וגם לאחריה) הבינו שהשמיים מורכבים מגלגלים בתוך גלגלים המסתובבים סביב הארץ ובתוכם הכוכבים (עיינו, למשל, בחגיגה יב וגם ברמב"ם, הלכות יסודי התורה ג). לפי זה, הגלגל המוזכר בפסוק הוא חלק שמימי עליון שבו נעים גרמי השמיים, ובתוכם גם העננים המתחככים בו ויוצרים רעמים.
האפשרות שהפסוקים מתייחסים לקריעת ים סוף נבעה מפסוקים טו-טז, המהללים את ה' על ישועתו לעמו. אבל בסוף פסוק טז מופיעה המילה המסתורית "סלה", שאומנם משמעותה לא לגמרי ברורה, אבל לרוב מוסכם שהיא יוצרת הפסק בין עניין לעניין. לפי ההבנה הזו, פסוקים יז-כ כבר לא מתייחסים ליציאת מצרים, אלא הם שבח כללי לבורא על כוחו וגבורתו המרעידים ארץ, שמים וים.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער