החיים חולפים מהר
"רוּחִי חֻבָּלָה יָמַי נִזְעָכוּ קְבָרִים לִי" (איוב י"ז, א)
"רוחי חֻבָּלָה" [=מלשון משכון, כמו "אם חבול תחבול שלמת רעך"; שמות כ"ב, כה] - שהגם שיכלו חיי העולם הזה ביסורים ובלי גמול על מעשי, הלא הרוח שלי הוא אצלי במשכון ופקדון רק לזמן נועד, ובכלות הזמן ישוב המשכון אל בעליו, כמו שנאמר: "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (קהלת י"ב, ז), ואז אקבל גמול מעשי בעולם הנשמות.
על זה משיב הלא "ימי (אשר) נזעכו קברים לי" - מצייר במליצתו שחיי האדם הזמנים הוא משך ימי מציאותו בזמן מוגבל, שהימים הקצובים לימי חייו הם הם חיי האדם, וכל יום ויום מחייו הוא חלק מחייו, וכל יום החולף מחיי האדם ונעשה מן יום ההוה יום העבר, חלף ומת חלק מימי חייו, ובזה הזמן הוא הקבר אל חיי האדם, שכל יום החולף ונקבר בקבר הזמן העבר אשר לא ישוב, נקבר בו חלק מחיי האדם וזהו שאמר שימי אשר נזעכו וחלפו, הם קברים לי, שכל יום ויום הוא קבר למציאות האדם ביום ההוא, שלא ישוב עוד כמו שלא ישוב זמן החולף, וכל ימי האדם בצרופם הם קבר כללי למציאותו בכלל, עד שנאמר שאדם פלוני חי בזמן פלוני העבר בו מצא קבר לו.
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.
רשע וטוב לו?
במחזור השני של הוויכוח, הכל הופך להיות פשוט יותר - ועצוב יותר - שיאים של רגש, והיגיון חד כסכין. כבר לא דנים בצדיק הסובל, ולמה הוא סובל, ואיך עליו להתמודד עם סבלו. כל זה נגמר – אליפז כבר הכריע – שום צדיק לא מדבר כמו איוב! זו לא שפה של צדיקים (ט"ו, ו) - "יַרְשִׁיעֲךָ פִיךָ וְלֹא אָנִי, וּשְׂפָתֶיךָ יַעֲנוּ בָךְ".
מעתה לא נשאלת עוד השאלה של 'צדיק ורע לו' אלא השאלה של 'רשע וטוב לו', האם באמת טוב לו? איך אפשר לדעת? ובמילים אחרות: איך ייתכן, שאיוב חי חיים טובים כל כך, עד שהחל לרצות את עונשו על חטאיו וחטאי בניו?
אליפז מוביל כעת כיוון אחר – כנראה, כל מה שחשבו על איוב היה בטעות. כנראה שטעו בו לחשוב שהוא צדיק בזכות כל הטוב והשפע שהא-ל העניק לו, כפי שנראה לעין: משפחה יפה עם 7 בנים ו-3 בנות; עושר בלתי רגיל גם במקנה, גם בשיירות הגמלים למסחר, גם בשדות תבואה ש-500 צמדי בקר (=טרקטורים) חורשים בהם, ו-500 פועלים רוכבי אתונות (=רכבי שטח) מפעילים אותם, והאיש איוב גדול, וידוע ומפורסם בחכמתו ובתפקידו המכובד (שטרם נחשפנו אליו).
הייתכן, שכל זה הטעה את רעיו הטובים עד שלא שמו לב, ולא הבינו מה קורה באמת, מתחת לפני השטח? איך איוב לחוץ ודואג בגלל אורח החיים של ילדיו, איך הם אוכלים ושותים כל יום (כל היום?) בלי שום דאגה, בלי שום עבודה ומאמץ? נכון, הם דואגים יפה אחד לשני, אבל האם הם שומרים על גבולות של מוסר וערכים? הלוא איוב עצמו הציב את השאלה "אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱ-לֹהִים בִּלְבָבָם"? (א', ה).
אם רשע נראה מצליח וחוגג, ובתוכו דואג וחרד, חושש וירא מן העונש שיבוא, אז לא באמת טוב לו, כי הוא נענש ומתייסר כל הזמן, חי בפחד תמידי מפני המכות שיגיעו בסוף הדרך; לכן, אין באמת שאלה על הצדק בעולם, כי לא באמת טוב להם, לרשעים (ט"ו, כ-כג). "כָּל יְמֵי רָשָׁע הוּא מִתְחוֹלֵל... קוֹל פְּחָדִים בְּאָזְנָיו... יָדַע כִּי נָכוֹן בְּיָדוֹ יוֹם חֹשֶׁךְ...".
במצב הזה חוזר אליפז ושומע את הקול מן הדממה, שכמו מאשר לו כל מה שגילה על האדם בכלל, ועל איוב בפרט: אדם הוא לא רק 'בית חומר', הוא גם "נתעב ונאלח" (ט"ו, יד-יז) - "מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה...? הֵן בִּקְדֹשָׁו לֹא יַאֲמִין… אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה!... וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה".
וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר:
הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת (=דִברֵי) רוּחַ, וִימַלֵּא [רוח] קָדִים בִּטְנוֹ;
הוֹכֵחַ (=תוכֵחה) בְּדָבָר לֹא יִסְכּוֹן (חסר ערך), וּמִלִּים לֹא יוֹעִיל בָּם.
אַף אַתָּה תָּפֵר יִרְאָה, וְתִגְרַע שִׂיחָה (=תפילה גרועה) לִפְנֵי אֵ-ל!
כִּי יְאַלֵּף (=יַרגיל) עֲוֹנְךָ [את] פִיךָ, וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים (=רַמָאים) –
יַרְשִׁיעֲךָ פִיךָ וְלֹא אָנִי, וּשְׂפָתֶיךָ יַעֲנוּ בָךְ.
הֲרִאישׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד? וְלִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתָּ (=נוצַרתָ)[1]?
הַבְסוֹד אֱלוֹהַּ תִּשְׁמָע [כמוני]? וְתִגְרַע (=ותִתרוקֵן רק) אֵלֶיךָ חָכְמָה?
מַה יָּדַעְתָּ וְלֹא נֵדָע? תָּבִין וְלֹא עִמָּנוּ הוּא?
גַּם שָׂב גַּם יָשִׁישׁ בָּנוּ, כַּבִּיר מֵאָבִיךָ יָמִים.
הַמְעַט מִמְּךָ תַּנְחוּמוֹת אֵ-ל [שאמרנו לך]? וְדָבָר לָאַט (=בנחת) עִמָּךְ?
מַה (=לאן) יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ? וּמַה יִּרְזְמוּן (=ירמזון) עֵינֶיךָ?
כִּי תָשִׁיב אֶל אֵ-ל רוּחֶךָ, וְהֹצֵאתָ מִפִּיךָ מִלִּין [חצופות]?!
[וחוזר אל החיזיון עם הקול מן הדממה]:
מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה?! וְכִי יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה?!
הֵן בִּקְדֹשָׁו לֹא יַאֲמִין, וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו –
אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה!
אֲחַוְךָ (=אומר לך) שְׁמַע לִי, וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה.
אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ, וְלֹא כִחֲדוּ (=הסתירו) [מה שקיבלו] מֵאֲבוֹתָם –
לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה [חכמת] הָאָרֶץ, וְלֹא עָבַר זָר בְּתוֹכָם –
כָּל יְמֵי רָשָׁע הוּא מִתְחוֹלֵל (=רועד), וּמִסְפַּר שָׁנִים (=קץ ידוע צפוי) נִצְפְּנוּ לֶעָרִיץ!
קוֹל פְּחָדִים בְּאָזְנָיו, בַּשָּׁלוֹם, שׁוֹדֵד יְבוֹאֶנּוּ!
לֹא יַאֲמִין שׁוּב (שאפשר לחזור) מִנִּי חֹשֶׁךְ, וְצָפוּי הוּא אֱלֵי חָרֶב!
[בסופו] נֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם אַיֵּה (=לבקש אוכל), יָדַע כִּי נָכוֹן בְּיָדוֹ יוֹם חֹשֶׁךְ!
יְבַעֲתֻהוּ צַר וּמְצוּקָה [אשר] תִּתְקְפֵהוּ כְּמֶלֶךְ עָתִיד לַכִּידוֹר (=מוכן לקרב) –
כִּי נָטָה אֶל אֵ-ל יָדוֹ [להילחם בו], וְאֶל שַׁ-דַּי יִתְגַּבָּר –
יָרוּץ אֵלָיו בְּצַוָּאר [מְכוּסֶה], בַּעֲבִי גַּבֵּי (=לָבוּש שִריון) מָגִנָּיו;
כִּי כִסָּה פָנָיו בְּחֶלְבּוֹ (=בשומן הצלחתו), וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי כָסֶל (=כרס);
וַיִּשְׁכּוֹן עָרִים נִכְחָדוֹת (=טירות מבודדות), בָּתִּים לֹא יֵשְׁבוּ לָמוֹ,
אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים (=לחורבות) –
[וסופו, כדברי החכמים]:
לֹא יֶעְשַׁר וְלֹא יָקוּם (=יחזיק מעמד) חֵילוֹ, וְלֹא יִטֶּה לָאָרֶץ מִנְלָם (=ענף עם פרי);
[עץ החיים שלו] לֹא יָסוּר מִנִּי חֹשֶׁךְ, יֹנַקְתּוֹ תְּיַבֵּשׁ שַׁלְהָבֶת,
וְיָסוּר (=ויֵעָקֵר) בְּרוּחַ פִּיו [של א-ל]!
אַל יַאֲמֵן בַּשָּׁו נִתְעָה (=בתִקוַת שָוְא), כִּי שָׁוְא תִּהְיֶה תְמוּרָתוֹ;
בְּלֹא יוֹמוֹ (=לפני זמנו) תִּמָּלֵא (=תִתיַבֵּש צמיחתו), וְכִפָּתוֹ לֹא רַעֲנָנָה;
יַחְמֹס (=יַפּיל) כַּגֶּפֶן בִּסְרוֹ, וְיַשְׁלֵךְ כַּזַּיִת נִצָּתוֹ [לפני חנטת פרי];
כִּי עֲדַת (=חבורת) חָנֵף גַּלְמוּד (=שממה), וְאֵשׁ אָכְלָה אָהֳלֵי שֹׁחַד (=עושר בלי יושר);
הָרֹה עָמָל (=שֶקֶר) וְיָלֹד אָוֶן (=רֶשַע), וּבִטְנָם [של רשעים] תָּכִין מִרְמָה.
________________________
[1] נאמר בנאום החכמה: "...לפני גבעות חוללתי" (משלי ח', כה) – האם חכמת איוב כחכמת הבריאה, כאדם הראשון?
באדיבות אתר 929
Perpetual Motion
In our parasha, after passing Avraham’s servant’s tests and matching his criteria perfectly, Rivka is found to be a suitable bride for Yitzhak. The Torah tells how Rivka rushes to assist Avraham’s servant and draws water for him as well as for his ten camels. The midrash expresses surprise at the servant’s astonishment at seeing Rivka draw the water. Indeed, one can argue that the astonishment comes not from her actions specifically, but from her behavior’s complete alignment with the conditions that he had uttered in his prayer. The midrash, however, chooses to suggest another possibility. The focus is not on the perfect alignment of Rivka’s actions to the servant’s test. Rather, the servant’s astonishment comes from something beyond God answering his prayers and actualizing his request:
“’She descended to the well and she filled…’ – All of the [other] women would descend and fill [their jugs] from the well, but this one – once the waters of the well saw her, they immediately rose” (Genesis Rabbah, Hayyei Sarah, 60).
The fact that Rivka demonstrated kindness and good deeds is not enough to satisfy the midrash. The midrash presents Rivka as performing a miracle that leaves the confines of nature, as someone who does not need to exert physical force to cause water to rise up toward her. Rivka, with her supernatural font of energy, succeeds in causing movement without any effort on her part. The purpose of the midrash emphasizing Rivka’s supernatural strength is unclear. Is God’s direct intervention not enough as it is, that we need to bring superpowers into the story? Why does the midrash turn Rivka into a superhero who works miracles?
Many disciplines are interested in exploring the question of whether man can really imitate God and create something from nothing. This question is found at the heart of the intellectual debate about whether or not it is possible to truly innovate and come up with ideas and concepts that have not already been thought of. In Rabbinic sources, the debate is about whether it is possible to come up with something new beyond what was said to Moshe at Sinai. The midrash in Leviticus Rabbah states that all of the Oral Tradition, and any idea that a future student might think of, were already given to Moshe at Sinai (See Vayikra Rabba, Aharei Mot, 22). Obviously, “all were said to Moshe at Sinai” does not mean that Moshe literally studied the debates of the future Talmudic sages, or about electricity use on Shabbat. The midrash means to say that the ideas were there, encapsulated within word of God, but in raw form; it is impossible to innovate something from nothing, but rather revealing what was not said until that point.
When linguists describe language and discourse capabilities, they explain that humans have an ability to come up with phrases that have not been said prior to that time, and that this constitutes a form of innovation. Here, too, the assumption is that there is no innovation that forms something from nothing. The ideas and concepts are already present, and all that is left for a person to do is to put together words and phrases to offer a fresh perspective and to use words to describe and name phenomena.
Scientists throughout the generations have sought to crack the code of creating something from nothing. Discovering this secret would allow them to create a machine whose motion would be continual and uninterrupted, without any exertion of external energy. This machine, the “Perpetuum Mobile” (or Perpetual Motion Machine”) would give humanity the tools to grasp at eternity. In certain sense, the motivation to build such a machine comes from the desire to become like God (in addition to such a machine serving as a solution to the problem of finding energy sources, which would secure a bright future for humanity). The history of the attempts to invent a Perpetuum Mobile is fascinating. This dream joins other quests of humanity, such as the attempts at alchemy and the quest for eternal life. Behind these dreams is a position about man’s stance toward God and creation.
One might argue that the midrash describes Rivka in legendary terms, drawing water without exertion, to hint that Rivka “cracked the code” to the question of eternity – the ability to create something from nothing and to resemble a Divine messenger. It would make sense to say that the midrash which says that Rivka was three years old at the time comes to make the same point – emphasizing that it is not physical force that causes the water to rise, but an idea - a thought. This is what is special about Rivka: Her qualities rouse nature to come to her. Nobility of character and acceptance of the other, good-naturedness and the desire to give are the catalysts for the energy that enabled Rivka’s actions. It is through this that God proffers a response to the servant of Avraham. Good deeds are not enough in and of themselves. They are supposed to flow from the Spring of Eternity, from the absolute Good.
We can identify similar mechanisms in the people who serve as “magnets” by the force of their personalities. They succeed in being active in the world and changing it; with their invisible magnetic force, they attract others wishing to partake of the goodness and bring them closer into their sphere of influence. We are accustomed to viewing these strengths as regular, natural ones. But they ensure that the force of being proactive exists in the world. Personality and character traits function as the Perpetuum Mobile, the force which people can draw upon to perform acts that transcend the time-space continuum, and which reverberate throughout the world for eternity.
האם יש תקווה לאדם?
כאן חוזר איוב בפעם השלישית אל אפסות האדם "אדם יְלוּד אשה, קְצַר ימים וּשְׂבַע רֹגֶז" (י"ד, א), מול החיזיון שתיאר אליפז עם הקול מן הדממה, לפיו אפילו מלאכי מרום נחשבים פגומים וחוטאים לפניו, "אף שֹכנֵי בתי חֹמֶר אשר בעפר יסודם..." (ד', יח-יט) – קל וחומר לשוכני בתי חומר – אך איוב חוזר וטוען, שבזה נשמט הבסיס מעצם חיי האדם ומשמעות קיומו – כל מי שיקרא את פרק ז', ואחריו את פרק י', ויחתום בפרק י"ד, יראה הקבלה חזקה בין שלושת הפרקים החותמים את מענות איוב, במחזור הראשון.
כל הפרקים האלה, המתארים את אפסות האדם הפגום והחוטא תמיד מול הא-ל, כתובים בלשון של פנייה ושאלה ישירה של איוב – האומנם אפסות האדם היא דברך לעולם? – ובאמצעות הקול מן הדממה – האומנם זהו דברך אליי? ואם זה כך – מדוע ולמה יעקוב הא-ל אחרי כל צעד של "עלה נִדָף", ו"קש יבש"? (י"ג, כה)? מדוע לא לתת לו למות בשקט, ולמצוא מנוחה?
ואולם, יש חידוש מסעיר בפרק החותם הזה, והוא מקופל לא בבקשה הידועה של איוב למות בשקט, ולחדול מלהוות 'מִטרָד' בעצם קיומו כחוטא בעולם כֹּה מושלם ויפה – פתאום צצה לרגע תקווה אחרת, ובאותו ביטוי (שכבר פגשנו גם בפי איוב, וגם בפי צופר).
"מי יתן טהור מטמא (=זכאי מֵאשמה) – לא [א-ל] אחד?... מי יתן בִּשאוֹל תַצפִּנֵני, תַסתירֵני עד שוּב אַפֶּךָ, תָשית לי חֹק ותזכרני – אם ימות גבר – הֲיִחיֶה..." [שוב]? (י"ד, ד, יג-יד) – האם בעומק הייאוש של איוב חבויה תקווה לחיות מחדש?
לפתע, מגדיר איוב את מצבו במות בניו ובמחלתו כ'הסתר פנים', שאולי יכול להיות זמני(?) אולי צריך רק מקום מסתור צָפוּן בעולם המתים, שם יוכל להיות חָנוּט או מורדם, ולקום ולחיות מחדש בזמן אחר, כש'הסתר הפנים' יחלוף, כשישוב האור לעולמו, ואז אולי יזכה לחיות שוב ב'הארת פנים'?
נתאר לעצמנו אדם הסובל ממחלה ממארת וקיצו ידוע – בשלב זה אין תרופה למחלתו אבל אולי בעוד דור או שניים תהיה? האם מופרך לחלום על הקפאת אדם חולה לחמישים או למאה שנה, ולהפשיר אותו לחיים אחרי שתוכח תרופה יעילה?
החלופה הטבעית להמשך חיי האדם בעולם הזה היא צאצאיו, וזו בדיוק הסיבה, שרוב מוחלט מבני האדם עוסקים רוב ימי חייהם במאמץ עצום בגידול ובטיפוח צאצאיהם, אבל הבנים של איוב מתו, ואין הוא רואה סיכוי לצאצאים אחרים –
"כל ימי צְבָאי (=חיי הקצובים כצבא) אֲיַחֵל עד בוא חליפתי" (י"ד, יד) כלומר, זה שיחליף אותי, יירש אותי, וימשיך כאן את חיי, ואת פועלי. כאן בא עוד משל מדהים, משל העץ – "כי יש לעץ תקוה, אם יִכָּרֵת ועוד יחליף..." (י"ד, ז-ט).
העץ נושא עליו את 'קברות אבותיו', כי הגזע הקשה בנוי מן התאים המתים של 'הדורות' הקודמים, אשר מחזיקים אותו זקוף, ושומרים על צינורות החיים הרכים, שבתוכו – "כימי העץ ימי עמי" (ישעיהו ס"ה, כב) – אבל גם אם יִכָּרֵת העץ, הוא ישוב ויצמח – "ויָצָא חֹטֶר מִגֶזַע יִשָי, ונֵצֶר מִשרשיו יִפרֶה" (ישעיהו י"א, א), ואילו אדם – בפרט זה שבניו מתו – ימות ואיננו, ושום ענף צעיר וחי לא יצמח עוד ממנו, ולכן מסתיים המענה הזה באבדן התקוה האחרונה, החבויה (עדיין) בלב איוב, לחיים חדשים שיצמחו ממנו (י"ד, יט).
"ותִקוַת אנוש הֶאֱבַדתָ"!
[1] וְהוּא (=האדם) כְּרָקָב יִבְלֶה, כְּבֶגֶד אֲכָלוֹ עָשׁ –
אָדָם יְלוּד אִשָּׁה, קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז –
כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל, וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמוֹד.
אַף עַל [יצור עלוב] זֶה פָּקַחְתָּ עֵינֶךָ? וְאֹתִי תָבִיא בְמִשְׁפָּט עִמָּךְ?
מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא (=זכאי מֵאשמה) – לֹא [א-ל] אֶחָד?
אִם חֲרוּצִים (=קצובים) יָמָיו [של אדם], מִסְפַּר חֳדָשָׁיו אִתָּךְ,
חֻקָּו עָשִׂיתָ (=קָבַעתָ) וְלֹא יַעֲבֹר –
שְׁעֵה מֵעָלָיו וְיֶחְדָּל, עַד יִרְצֶה כְּשָׂכִיר יוֹמוֹ!
כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה –
אִם יִכָּרֵת, וְעוֹד יַחֲלִיף [ויצמח], וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל –
אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ, וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ –
מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ [מחדש], וְעָשָׂה קָצִיר (=ענף) כְּמוֹ נָטַע (=נֶטַע צעיר).
וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ, וַיִּגְוַע אָדָם וְאַיּוֹ –
[כמו] אָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם, וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ –
וְאִישׁ שָׁכַב וְלֹא יָקוּם –
עַד בִּלְתִּי שָׁמַיִם לֹא יָקִיצוּ [בשבילו], וְלֹא יֵעֹרוּ מִשְּׁנָתָם (=בַּשֵנה שלוֹ).
מִי יִתֵּן בִּשְׁאוֹל תַּצְפִּנֵנִי (=) תַּסְתִּירֵנִי עַד שׁוּב [חֲרוֹן] אַפֶּךָ,
תָּשִׁית לִי חֹק וְתִזְכְּרֵנִי (=תִפקדֵני לטובה) –
אִם יָמוּת גֶּבֶר, הֲיִחְיֶה [שוב]?
כָּל יְמֵי צְבָאִי (=חיי) אֲיַחֵל עַד בּוֹא חֲלִיפָתִי (=צֶאֱצָאִי).
[ואז] תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ – לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף –
כִּי עַתָּה צְעָדַי תִּסְפּוֹר? – לֹא תִשְׁמֹר עַל חַטָּאתִי!
[2] [לא] חָתֻם בִּצְרוֹר פִּשְׁעִי, וַתִּטְפֹּל (=ולא תדביק טיט) עַל עֲוֹנִי.
וְאוּלָם [כמו] הַר נוֹפֵל יִבּוֹל (=יִתבַּלֶה), וְצוּר יֶעְתַּק מִמְּקֹמוֹ [ברעש אדמה] –
אֲבָנִים, שָׁחֲקוּ מַיִם [בתהליך ממושך], תִּשְׁטֹף סְפִיחֶיהָ (=שטפונות) עֲפַר אָרֶץ,
וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַדְתָּ –
תִּתְקְפֵהוּ (=תִגבַּר עליו) לָנֶצַח וַיַּהֲלֹךְ [לאבדון], מְשַׁנֶּה פָנָיו [במותו] וַתְּשַׁלְּחֵהוּ;
[אם] יִכְבְּדוּ (=יתחזקו) בָנָיו וְלֹא יֵדָע – וְיִצְעֲרוּ (=ואם יֵחָלשוּ), וְלֹא יָבִין לָמוֹ;
אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב [גם במותו], וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל.
__________________
[1] הפסוק האחרון בפרק י"ג (כח) שייך באמת להמשך, שבפרק י"ד.
[2] יש כאן השלמה בתקבולת – 'לא' נמשך מהפסוק הקודם – "לא תשמר על חטאתי".
באדיבות אתר 929
תפילה זכה
"עַל לֹא חָמָס בְּכַפָּי וּתְפִלָּתִי זַכָּה" (איוב ט"ז, יז)
שמות רבה (וילנא) פרשת בשלח פרשה כב סימן ג
... וכשם שהן טהרו לבם ואמרו שירה שכן כתיב: "וייראו העם את ה' ויאמינו" (שמות י"ד, לא) ואחר כך "אז ישיר..." (שמות ט"ו, א), כך צריך אדם לטהר לבו קודם שיתפלל.
וכן איוב אמר: "על לא חמס בכפי ותפלתי זכה" (איוב ט"ז, יז).
אמר ר' יהושע הכהן בן ר' נחמיה: וכי יש תפלה עכורה? אלא כל מי שידיו מלוכלכות בגזל הוא קורא להקדוש ברוך הוא ואינו עונה אותו, למה? שתפלתו בעבירה... אבל איוב שלא היה בעמלו גזל היתה תפלתו זכה, לכך אומר "על לא חמס בכפי" לפי שאין עול בכפי ובעמלי "תפלתי זכה".
אמר ר' חמא בן ר' חנינא: מנין שכל מי שהגזל בידו תפלתו עכורה? שנאמר: "ובפרשכם כפיכם וגו'... אינני שומע" (ישעיה א' טו), מפני מה? ש"ידיכם דמים מלאו" (שם).
ומנין שכל מי שמרחיק עצמו מן הגזל תפלתו זכה? שנאמר: "נקי כפים ובר לבב" (תהילים כ"ד, ד) מה כתיב אחריו? "ישא ברכה מאת ה'... זה דור דורשיו" (שם, ה-ו).
שמות רבה - מדרש אגדה לספר שמות. המדרש מורכב משני חלקים (חלק א - על פרקים א'-י'; חלק ב - על פרקים י"ב-מ') השונים זה מזה באופיים והם נוצרו, ככל הנראה, בזמנים שונים. החלק הראשון מאוחר יותר לשני והוא כנראה קיבל את צורתו הסופית רק לאחר המאה ה-11 אם כי נשתמרו בו בוודאי גם מדרשים קדומים. בחלק הראשון מובאים פירושים כמעט לכל פסוק בעשרת הפרקים הראשונים של הספר. החלק השני הוא חלק מספרות 'מדרשי התנחומא' העוסק בפסוקים הראשונים של כל 'סדר מקראי', סדר הקריאה שהיה נהוג בארץ ישראל. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)
פה לכל הסובלים
איוב הביע את משאלתו "מִי יִתֵּן אֵפוֹ, וְיִכָּתְבוּן מִלָּי. מִי-יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ. בְּעֵט בַּרְזֶל וְעפָֹרֶת לָעַד, בַּצּוּר יֵחָצְבוּן" (כג-כד). והמשאלה נתקיימה. אין אנו יודעים אומנם אם נכתבו באחד הזמנים דברי איוב בצוּר. אבל בספר נכתבו. וזכה הספר, וכנסת ישראל אספה אותו אל תוך כתבי הקדושה. וכך נשמרים דברי איוב לדורות עולם, הרבה יותר מאשר אילו היו חקוקים בצוּר. שהרבה כתובות קדמוניות שנחקקו בצורים כבר נמחקו ונשברו ונשכחו ואבדו מן העולם. ודברי איוב נמסרים ועוברים מדור לדור. וכל הסובלים והמעונים שבכל הזמנים קוראים בהם ומוצאים בהם מבע לייסוריהם שלהם ולהתלבטויותיהם שלהם. כי זאת אחת מכוונותיו של איוב בזעקותיו ובתלונותיו, להיות לפה לכל האדם הסובל ייסורים על לא עוול בכפיו. וכבר אמרו במדרש: "כל מה שארע לאיוב אירע לציון". והכוונה שיש שתלונות היוצאות מפי איוב מבטאות נאמנה את סבלות עם ישראל בגלותו. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא זעקת איוב: "ארץ אל תכסי דמי ואל יהי מקום לזעקתי" (איוב ט"ז, יח). שלמעשה היא זעקת כל בית ישראל על דם בניו הנשפך כמים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך "עיונים בפרקי מקרא" ששודרו בקול ישראל
אשר בידו נפש כל חי
"אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ" (י)
אזכורים לפסוק זה המופיע בפרקנו מופיעים בשלושה פיוטים:
א. בפיוט "צמאה נפשי", שחיבר ר' אברהם אבן עזרא:
צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי
לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ לְאֵל חָי
...
רָם עַל כֹּל כְּבוֹדוֹ כָּל פֶּה יְחַוה הוֹדוֹ
בָּרוּךְ אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי
ב. בפיוט "נשמת כל חי" הנאמר בתפילות שבת והחגים בסוף פסוקי דזמרא:
נִשְמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ ה' אֱלֹהֵינוּ,
וְרוּחַ כָּל בָּשָׂר תְּפָאֵר וּתְרוֹמֵם זִכְרְךָ מַלְכֵּנוּ תָּמִיד,
מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אַתָּה אֵל.
וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶך גוֹאֵל וּמוֹשִיעַ,
פּוֹדֶה וּמַצִּיל וּמְפַרְנֵס וְעוֹנֶה וּמְרַחֵם בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה,
אֵין לָנוּ מֶלֶךְ עוֹזֵר וְסוֹמֵךְ אֶלָּא אָתָּה.
ג. בפיוט "ונתנה תוקף", מאת ר' אמנון ממגנצא:
וכל באי עולם יעברון
לפניך כבני מרון,
כבקרת רועה עדרו,
מעביר צאנו תחת שבטו,
כן תעביר ותספור ותמנה
ותפקוד נפש כל חי,
ותחתוך קצבה לכל בריה,
ותכתוב את גזר דינם.
בכל הפיוטים, משתמשים באזכורים מפסוק זה כדי להביע את גדולתו של ה', אך יש הבדל גדול ביניהם: ב"צמאה נפשי" וב"נשמת כל חי", מודים לה' אשר בידו נפש כל חי, מפני שהוא ממלא את מחסורם של כל בריותיו.
לעומת זאת, בפיוט "ונתנה תוקף" האווירה שונה לגמרי: ה', אשר בידו נפש כל חי, גוזר את דינם של ברואיו, והם יראים מפניו.
בספר איוב, פסוק זה אכן מבטא את גדולתו של ה', אך נראה כי כוונתו של איוב דומה יותר לתוכן דבריו של הפיוט "ונתנה תוקף", ואולי אף יותר קשה: בפסוקים הבאים טוען איוב שה' משתמש בכחו הגדול כדי להרוס ולא כדי להיטיב ולבנות: "עִמּוֹ חָכְמָה וּגְבוּרָה לוֹ עֵצָה וּתְבוּנָה: הֵן יַהֲרוֹס וְלֹא יִבָּנֶה יִסְגֹּר עַל-אִישׁ וְלֹא יִפָּתֵחַ" (יג-יד).
נע בין תלונה לתחינה
כפי שניתן לראות, מענהו השני של איוב לאליפז קצר ממענהו הראשון. כפי שמציין פרופ' גרינשטיין:
עקב הקשיים הרבים במענה זה והסגנון המקוטע והלקוני של חלקים ממנו, קשה לקבוע בבירור אם איוב מביע בו רעיונות חדשים, או רק חוזר על הרעיונות והרגשות שהביע בנאומיו הקודמים... בתביעתו לדין צדק פונה איוב אל הארץ בזעקה גדולה וחריפה: "אֶרֶץ, אַל תְּכַסִּי דָמִי, וְאַל יְהִי מָקוֹם, לְזַעֲקָתִי" (ט"ז, יח)... אולם לרגעים נדמה שאיוב מתנער מייאושו התהומי ומדבר אל ה' בלשון תחינה, שכן מבצבצת בו ההכרה כי בסופו של דבר אין מי שיוכל לריב את ריבו עם הא-ל ולהושיעו, אלא הא-ל עצמו. לפיכך הוא אומר בנימת פיוס ותקווה: "גַּם עַתָּה, הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי; וְשָׂהֲדִי, בַּמְּרמִֹים. מְלִיצַי רֵעָי; אֶל אֱ-לוֹהַּ, דָּלְפָה עֵינִי. וְיוֹכַח לְגֶבֶר עִם אֱ-לוֹהַּ; וּבֶן אָדָם לְרֵעֵהוּ" (ט"ז, יט-כא). ההתנודדות הזו בין ייאוש לתקווה, בין תלונה מרה לתחינה רכה - היא המעניקה לדמותו של איוב המיוסר אמינות ועומק שאין להם תקדים ביצירות מקבילות מן המזרח הקדום.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"