העלאת ניצוצות

 

קדושת לוי קדושות לפורים קדושה רביעית ד"ה ועתה נבאר

... אפס נראה, כי מה שבן רשע כמו אחשורוש יזכה בנו לבנות בית המקדש. אף על פי שהיה דריוש טהור מאמו, אף על פי כן טמא מאביו היה (אסתר רבה ח, ג; ויקרא רבה יג, ה). ונראה לי, בעבור שעל פי גזירת אחשורוש נתלה המן ועשרת בניו ונקם מאויבינו ויתר הדברים, אף על פי שהאל הכריח אותו לזה הגזירה, זכה בנו לבנות בית השני.

והנה היה באחשורוש בודאי ניצוצות הקדושה, כנודע מדברי האר"י ז"ל כי בכל דבר יש נצוצות קדושה וצריך להעלות מקליפות בסוד "חיל בלע ויקיאנו" (איוב כ', טו), ובזה שצוה אחשורוש לתלות את המן ועשרת בניו ונעשה תשועה גדולה על ידו, (ו)על ידי זה היה עליות לניצוצות קדושה שבתוך אחשורוש וזכה בנו לבנות בית המקדש.

 

 

ר' לוי יצחק מברדיטשב - נולד בסביבות שנת ת"ק (1740). לימים התקרב ר' לוי יצחק לר' דב בר המגיד ממזריטש ולר' שמואל שמלקה מניקלשבורג, והפך לאחד מגדולי החסידות. שימש במספר קהילות והאחרונה והידועה שבהן היא ברדיטשב, שם גם נפטר בשנת תק"ע (1810). היה מפורסם באהבת ישראל המיוחדת שלו, בסנגוריה על עם ישראל, כולל גם על הרשעים. עוד היה מפורסם בדרכו המיוחדת בקיום מצוות ותפילה מתוך שמחה והתפעלות. ספרו 'קדושת לוי' על התורה והמועדים, הוא מספרי היסוד של החסידות.

Volver al capítulo

נאומו השני של צופר

 
נאומו השני של צופר מצטיין במבנה פשוט: עיקרו של הנאום הוא תיאור קודר ומליצי של גורל הרשע.
 
1. עיינו בפסוקים ב-ג. מה הניע את צופר לענות לאיוב?
 
2. השוו בין נאומו הראשון של צופר (פרק י"א) לבין נאומו השני. מהם ההבדלים הבולטים ביניהם? שימו לב האם צופר מאשים את איוב, מה היחס בין דברי האשמה לדברי ההדרכה והעידוד. האם צופר שינה את דעתו על איוב? עיינו גם בדבריו של פרופ' קליין:
 
...ואולם תיאור גורל הרשע מפי צופר מוגזם, כללי ואובייקטיבי, ואין הוא רומז במילה אחת שדבריו מתייחסים אל איוב. נראה אפוא שצופר לא שינה בעיקרו של דבר את דעתו על איוב, ואין הוא בעיניו רשע גמור. לפיכך יש לראות בנאום ויכוח עקרוני בין צופר ובין איוב על תורת הגמול. בשעה שאיוב מבקש להסיק מן המקרה שלו כי תורת הגמול לא תמיד מיושמת, ולעתים צדיקים סובלים ורשעים - טוב להם, מבקש צופר להדגיש כי אין מקרהו של איוב מוכיח זאת. איוב צריך לקבל את ייסוריו בהכנעה ולקוות שהסבל שהיה מנת חלקו יכפר על חטאיו שחטא, ואז עדיין יש לו פתח תקווה, וגורלו לא יהיה כגורל אותו רשע גמור המתואר בנאום.
(י' קליין, עולם התנ"ך, עמ' 119-118)
 
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
Volver al capítulo

ספר הזיכרון של איוב

 

במענה העשירי מאז פתח איוב את פיו, הצליח בלדד לפגוע באיוב בנקודה הרגישה ביותר, באבדן ילדיו ומשפחתו. הפעם לא יוכל איוב לחמוק ממודל 'הרשע' שהולבש עליו בדיוק כפי שקרה לו, ולא יוכל להמציא רעיונות, שיהפכו את התמונה.

לכן, איוב יגיב במלוא העוצמה דווקא בתוך המודל של בלדד – הוא יתאר את מצבו הנורא בנקודה הקריטית של אובדן משפחתו עוד ביתר שאת, וכמו קינה נוראה תתפרץ מפיו; מתוך דבריו נלמד, למשל, שכל קרוביו ובני ביתו התרחקו ממנו, ואולי אפילו אשתו עזבה. "אַחַי מֵעָלַי הִרְחִיק... חָדְלוּ קְרוֹבָי... רוּחִי זָרָה לְאִשְׁתִּי..." (י"ט, יג-יז).

גם עבדיו מתעלמים ממנו, ואף אחד איננו מתקרב לאיש מוכה שחין. אחרי שבאו הרֵעים לבקרו ושמעו את דבריו, הפכו גם הם למאשימיו ורודפיו, ויחסם הולך ומתנכר יותר ויותר במהלך העימות.

מול המצב הנורא הזה המציא איוב (דווקא בתגובה הזאת) את החזון של ספר איוב כזיכרון לדורות, כמצבה חיה שתגאל את זכרו ואת צדקתו עד דור אחרון.

מאז הפעם הראשונה שקראתי את מענה איוב זה (פרק י"ט) אני חש בו צמרמורת ממש – הלוא אני קורא ולומד ומלמד על איוב מתוך הספר שאיוב חזה, שראה בו מענה יחיד באין כל ברירה אחרת; זה תמיד מזכיר לי את נבואת ישעיהו (נ"ו, ה) על "יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת – שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת"!

"מִי יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי – מִי יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ – בְּעֵט בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת – לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבוּן – וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי – וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם... וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱ-לוֹהַּ" (י"ט, כג-כו).

אחרי שביקש למות ב"מִי יִתֵּן..." (ד', ח-ט), אחרי שביקש "מִי יִתֵּן בִּשְׁאוֹל תַּצְפִּנֵנִי, תַּסְתִּירֵנִי עַד שׁוּב אַפֶּךָ, תָּשִׁית לִי חֹק וְתִזְכְּרֵנִי" (י"ד, יג). אחרי שביקש צדק לפני שימות (י"ג, יח; ט"ז, כ-כב) – כעת הוא מבקש "מִי יִתֵּן" 'ספר זיכרון', וזה הספר שאנו קוראים בו!

מה עוד אפשר לומר?!
וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:

עַד אָנָה תּוֹגְיוּן (=תְצַעֲרוּ) נַפְשִׁי? וּתְדַכְּאוּנַנִי בְמִלִּים?
זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים תַּכְלִימוּנִי, לֹא תֵבֹשׁוּ, תַּהְכְּרוּ (=תִתנַכְּרוּ) לִי!
וְאַף [אם] אָמְנָם שָׁגִיתִי, אִתִּי תָּלִין (=שמוּרה) מְשׁוּגָתִי [ולא כהאשמותיכם] –
אִם אָמְנָם עָלַי תַּגְדִּילוּ, וְתוֹכִיחוּ (=תוכחות) עָלַי חֶרְפָּתִי (=אשמות שקר) –

דְּעוּ אֵפוֹ כִּי אֱ-לוֹהַּ עִוְּתָנִי [במחלה האיומה], וּמְצוּדוֹ  (=וחומת בדידות) עָלַי הִקִּיף;
הֵן אֶצְעַק [על] חָמָס, וְלֹא אֵעָנֶה; אֲשַׁוַּע [לצדק], וְאֵין מִשְׁפָּט!
אָרְחִי (=דַרכִּי) גָדַר וְלֹא אֶעֱבוֹר, וְעַל נְתִיבוֹתַי חֹשֶׁךְ יָשִׂים;
כְּבוֹדִי מֵעָלַי הִפְשִׁיט, וַיָּסַר עֲטֶרֶת רֹאשִׁי;
יִתְּצֵנִי (=יִשְבְּרֵני מִ)סָבִיב וָאֵלַךְ [לאבדון], וַיַּסַּע (=ויעקור) כָּעֵץ תִּקְוָתִי;
וַיַּחַר (=הבעיר) עָלַי אַפּוֹ (=כָּּעֲסוֹ), וַיַּחְשְׁבֵנִי לוֹ כְצָרָיו (=כאויב לו];
יַחַד יָבֹאוּ גְדוּדָיו [משְׁבָא וכשדים], וַיָּסֹלּוּ עָלַי דַּרְכָּם (=דרסו אותי),
וַיַּחֲנוּ סָבִיב לְאָהֳלִי (=לפגוע במשפחתי).

אַחַי מֵעָלַי הִרְחִיק, וְיֹדְעַי אַךְ זָרוּ (=התרחקו) מִמֶּנִּי;
חָדְלוּ קְרוֹבָי [מִלָבוֹא], וּמְיֻדָּעַי שְׁכֵחוּנִי;
גָּרֵי בֵיתִי וְאַמְהֹתַי לְזָר תַּחְשְׁבֻנִי, נָכְרִי הָיִיתִי בְעֵינֵיהֶם;
לְעַבְדִּי קָרָאתִי וְלֹא יַעֲנֶה, בְּמוֹ פִי אֶתְחַנֶּן לוֹ [והוא יתעלם];
רוּחִי זָרָה לְאִשְׁתִּי, וְחַנֹּתִי (=ותחנונַי זרים) לִבְנֵי בִטְנִי;
גַּם עֲוִילִים (=תינוקות) מָאֲסוּ בִי, אָקוּמָה (=אם אָקוּם), וַיְדַבְּרוּ בִי (=נגדי).
תִּעֲבוּנִי כָּל מְתֵי (=אנשי) סוֹדִי, וְזֶה (=ואשר) אָהַבְתִּי נֶהְפְּכוּ בִי [לשונאים];
בְּעוֹרִי וּבִבְשָׂרִי דָּבְקָה עַצְמִי (=שלד עַצמותַי), וָאֶתְמַלְּטָה (=ונוֹתַרתי) בְּעוֹר [בלי] שִׁנָּי.

חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי, כִּי יַד אֱ-לוֹהַּ נָגְעָה בִּי!
לָמָּה תִּרְדְּפֻנִי כְמוֹ אֵ-ל? [ללא תועלת], וּמִבְּשָׂרִי לֹא תִשְׂבָּעוּ?!

מִי יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי, מִי יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ (=יֵחָקְקוּ) –
בְּעֵט בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת, לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבוּן –
וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי, וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם [לְסַפֵּר צדקתי] – [כי כעת] –  
וְאַחַר (=תחת) עוֹרִי נִקְּפוּ (=נֶחְתְכוּ) זֹאת (=המילים), וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה [דִברֵי] אֱ-לוֹהַּ.
אֲשֶׁר [רק] אֲנִי אֶחֱזֶה לִּי (=קורא אותם), וְעֵינַי רָאוּ וְלֹא זָר,
[כי] כָּלוּ כִלְיֹתַי (=כל מה שגופי הכיל) בְּחֵקִי.

כִּי תֹאמְרוּ מַה (=לא סתם) נִּרְדָּף לוֹ, וְשֹׁרֶשׁ דָּבָר (=חטא ופשע) נִמְצָא בִי?!
גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב [נוקמת], כִּי חֵמָה [מעוררים] עֲו‍ֹנוֹת חָרֶב (=שנאה וחורבן),
לְמַעַן תֵּדְעוּן שַׁדּוּן (=שיש [בסוף הדרך] דין צדק)!


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

המשך לא יבוא

 

את שיא הפגיעה באיוב משמיע בלדד - הרשע לא יהיה לו המשך בעולם, כי בניו ימותו, אשתו תבגוד, משפחתו תתפרק, חבריו יתרחקו, ולא יהיו לו צאצאים -
והרי זה בדיוק מה שקרה לאיוב! הפגיעה באיוב - נוראה!

ככל שיצליח הרשע ויחגוג בשלוותו - הנר שלו ידעך, ולא יישאר ממנו כלום.

בניגוד לאליפז, החופר בסודות האדם והבריאה, בלדד, איש המחשבה הדתית הקלאסית, לא מתעמק בפחדים ובחרדות של הרשע בזמן שטוב לו; כמובן, אם הוא מודע למלכודות שהוא טומן לאחרים, אז גם הוא אחוז חרדה מהסתבכות במלכודות של עצמו, או של אחרים; אבל בלדד מוכן לקבל שיש 'רשע וטוב לו' באופן זמני, אלא שזכרו יֹאבַד כי לא יישארו צאצאים אחריו, "זכרו אבד מני ארץ... לא נין לו ולא נכד בעמו" (י"ח, יז-יט) - ומה ערך יש לטוב הזמני גם אם יחיה בו כמה שנים?

תגובת איוב תגיע גם היא לשיא של זעזוע (אבל לא נקדים את המאוחר).

וַיַּעַן בִּלְדַּד הַשֻּׁחִי וַיֹּאמַר:

עַד אָנָה תְּשִׂימוּן קִנְצֵי (=שטויות קצוצות) לְמִלִּין, תָּבִינוּ וְאַחַר נְדַבֵּר –
מַדּוּעַ נֶחְשַׁבְנוּ כַבְּהֵמָה, נִטְמִינוּ (=נראים כמטומטמים) בְּעֵינֵיכֶם?

טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ (=מבקש למות) –
הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ? וְיֶעְתַּק צוּר מִמְּקֹמוֹ? [1]

גַּם אוֹר רְשָׁעִים יִדְעָךְ [2], וְלֹא יִגַּהּ (=יתלקח) שְׁבִיב אִשּׁוֹ [לאש גדולה] –
אוֹר חָשַׁךְ בְּאָהֳלוֹ (=בביתו), וְנֵרוֹ עָלָיו יִדְעָךְ;
יֵצְרוּ (=בשביל צר) צַעֲדֵי אוֹנוֹ (=בניו), וְתַשְׁלִיכֵהוּ (=ותַכשילֵהוּ) עֲצָתוֹ;
כִּי שֻׁלַּח (=נתפס) בְּרֶשֶׁת בְּרַגְלָיו, וְעַל שְׂבָכָה (=מלכודת) יִתְהַלָּךְ;
יֹאחֵז בְּעָקֵב [הרשע], פָּח [שטמן לאחרים), יַחֲזֵק (יִקָשֵר) עָלָיו צַמִּים (=חבל/ים);
טָמוּן [בדרך] בָּאָרֶץ חַבְלוֹ, וּמַלְכֻּדְתּוֹ עֲלֵי נָתִיב;
סָבִיב בִּעֲתֻהוּ בַלָּהוֹת (=חרדות) [ממלכודות], וֶהֱפִיצֻהוּ [בדרכים] לְרַגְלָיו.

יְהִי רָעֵב אֹנוֹ (=בניו), וְאֵיד (=ואסון) נָכוֹן לְצַלְעוֹ (=למשפחתו);
יֹאכַל [האסון] בַּדֵּי (=ענפי) עוֹרוֹ, יֹאכַל בַּדָּיו (=צאצאיו), בְּכוֹר מָוֶת (=ימות);
יִנָּתֵק מֵאָהֳלוֹ (=מאשתו) מִבְטַחוֹ, וְתַצְעִדֵהוּ לְמֶלֶךְ בַּלָּהוֹת (=למלאך המָוֶת) [3]
תִּשְׁכּוֹן [אשתו תעזוב ותשכון] בְּאָהֳלוֹ מִבְּלִילוֹ (=באוהל זר, שאינו שלו),
יְזֹרֶה (=יְפוּזַר) עַל נָוֵהוּ גָפְרִית [ואֵש].

מִתַּחַת שָׁרָשָׁיו יִבָשׁוּ, וּמִמַּעַל יִמַּל (=יתיבשו) קְצִירוֹ (=ענפיו);
זִכְרוֹ אָבַד מִנִּי אָרֶץ, וְלֹא [יִשָאֵר] שֵׁם לוֹ עַל פְּנֵי חוּץ;
יֶהְדְּפֻהוּ (=יִדחֲפוּהוּ) מֵאוֹר אֶל חֹשֶׁךְ, וּמִתֵּבֵל [למדבר] יְנִדֻּהוּ (=יַרחיקוּהוּ);
לֹא נִין לוֹ וְלֹא נֶכֶד בְּעַמּוֹ (=במשפחתו), וְאֵין שָׂרִיד בִּמְגוּרָיו (=בנדודיו);
עַל יוֹמוֹ (=גורלו) נָשַׁמּוּ (=ישתוממו) אַחֲרֹנִים,
וְקַדְמֹנִים אָחֲזוּ שָׂעַר (=סמרו שערותיהם).

אַךְ (=אכן) אֵלֶּה מִשְׁכְּנוֹת [4] עַוָּל (=רשע),
וְזֶה מְקוֹם [כּוֹפֵר, אשר] לֹא יָדַע אֵ-ל!
____

[1] פסוק זה מכוון מול דברי איוב (י"ד, יח-יט) - "ואולם הר נופֵל יִבּוֹל, וצוּר יֶעְתַק מִמְקֹמוֹ, אבנים שָחֲקוּ מים, תִשטֹף סְפיחֶיהָ עֲפַר ארץ - ותִקְוַת אֱנוֹש הֶאֱבַדְתָּ"! ובלדד תוקף את איוב על היומרה שלו, כאילו הוא מרכז העולם.
[2] המקבילה במשלי (י"ג, ט) - "אור צדיקים ישמח, ונֵר רשעים יִדעָך".
[3] אשתו של איוב הציעה לו (ב', ט) - "בָּרֵך א-להים וָמֻת".
[4] שלא יהיה לו שום מקום לשכון.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

רגע לפני שאמות

        

רוּחִי חֻבָּלָה – יָמַי נִזְעָכוּ (=דועכים) – קְבָרִים [מוכנים] לִי!
אִם לֹא הֲתֻלִים (=רֵעים לועגים) עִמָּדִי, וּבְהַמְּרוֹתָם [נגדי] תָּלַן עֵינִי [בלילה] –
[א-לוה] שִׂימָה נָּא (=תן לי יד) עָרְבֵנִי (=שחררני בעַרבוּת) עִמָּךְ,
מִי הוּא לְיָדִי יִתָּקֵעַ (=כי אין לי חבר שיתן לידי עַרבוּת) –
כִּי לִבָּם [של הרֵעים] צָפַנְתָּ מִּשָּׂכֶל, עַל כֵּן לֹא תְרֹמֵם (=יתרומם שמך).

לְחֵלֶק (=לדברי חֲלָקוֹת) יַגִּיד (=יקרא) רֵעִים, וְעֵינֵי בָנָיו תִּכְלֶנָה [מלסמוך עליו] –
וְהִצִּיגַנִי [אליפז] לִמְשֹׁל (=כמָשָל ל)עַמִּים, וְתֹפֶת לְפָנִים אֶהְיֶה [בפי אנשים] –
וַתֵּכַהּ (=ותִכְהֶה) מִכַּעַשׂ עֵינִי, וִיצֻרַי (=ויצורים) [אראה] כַּצֵּל כֻּלָּם.

יָשֹׁמּוּ (=ישתוממו) יְשָׁרִים עַל זֹאת, וְנָקִי עַל (=נגד) חָנֵף יִתְעֹרָר –
וְיֹאחֵז צַדִּיק דַּרְכּוֹ [להגן על צדקת איוב], וּטְהָר יָדַיִם יֹסִיף אֹמֶץ!

וְאוּלָם כֻּלָּם [שֶקמים ללכת] –  תָּשֻׁבוּ וּבֹאוּ נָא!
וְלֹא (=ולמה לא) אֶמְצָא בָכֶם חָכָם [שיבין אותי]?

יָמַי עָבְרוּ, זִמֹּתַי (=מחשבותי) נִתְּקוּ (=התנתקו), מוֹרָשֵׁי (=ירושות) לְבָבִי –
לַיְלָה לְיוֹם יָשִׂימוּ? אוֹר קָרוֹב מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ? [הכל אשליות] –
אִם אֲקַוֶּה שְׁאוֹל בֵּיתִי (=קברי), בַּחֹשֶׁךְ רִפַּדְתִּי יְצוּעָי –
לַשַּׁחַת קָרָאתִי אָבִי אָתָּה, אִמִּי וַאֲחֹתִי לָרִמָּה –

וְאַיֵּה אֵפוֹ תִקְוָתִי, וְתִקְוָתִי מִי יְשׁוּרֶנָּה (=יִרְאֶנה)?
בַּדֵּי (=תקוות השקר) שְׁאֹל תֵּרַדְנָה, אִם [כולנו] יַחַד עַל עָפָר נָחַת (=נשכב).

הנה מתבררת הציפיה הגדולה של איוב מחבריו, שכבר הפכה לאכזבה ולייסורי נפש נוספים לכאבי הגוף (כאילו היו גם הרֵעים שליחי השטן?!); אבל הציפיה מכוונת גם לכל אדם צדיק וישר, שיקום להגן עליו ועל צדקתו לפני א-לוהים, ויהיה מוכן לתת עבורו 'ערבות', כלומר, להיות ערב בעדו, כדי לשחרר אותו לפני שימות; זה צריך לקרות מהר כי הזמן אוזל, המוות קרוב והקבר כבר מוכן, ואם לא יתגלה הצדק בחייו, יישאר כתם חמור על מידת הצדק בעולם.

הצדיקים באמת יוסיפו אומץ אם יעמדו בתפילה "זַכָּה", לימינם של אנשים הסובלים נוראות "על לא חמס" בכפם!

דווקא כאשר הרֵעים התייאשו ממנו והוא התייאש מהם, ודווקא אחרי שנפל איוב גם מעצם יכולתו לדבר ישירות "אל א-לוה", צפה ועולה התקווה האמיתית שלו לישועתו מצרותיו, לפני שימות, כדי שהצדק העליון ישוב ויתגלה.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

שנאה ותפילה זכה

 

מענות איוב במחזור השני מזעזעים מאד, כל אחד בנקודה אחרת. במחזור הראשון הסתיימו שלושת מענות איוב בפנייה ישירה אל הא-לוה, בעוצמה של ביטחון עצמי בצדקתו, מתוך אמת ויושר מוחלטים; אולם בסוף המענה השלישי חזר איוב אל הייאוש העמוק (י"ד, יט) – "וְתְקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַדְתָּ".

אחרי הייאוש, ואחרי שאליפז העביר את מוקד הדיון מ'צדיק ורע לו' אל 'רשע וטוב לו', איוב מתקשה מאד לפנות שוב לא-לוה בפנייה ישירה. הוא אמנם מנסה לרגע (פנייה ישירה בחצאי פסוקים; ט"ז, ז-ח; י"ז, ג-ד) – "הֲשִׁמּוֹתָ כָּל עֲדָתִי (=מה שהיה לי) – וַתִּקְמְטֵנִי, לְעֵד הָיָה", אך מיד נופל, וחוזר ללשון נסתר; עצם הניסיון הכושל מ-ז-ע-ז-ע – אילולא ניסה היינו אולי מבינים את אובדן התקווה, אבל כשאנו רואים את איוב מנסה להתרומם לשיאים שבמחזור הראשון ונופל, אי אפשר להכיל – איוב מאבד את היכולת של דיבור ישיר.

במקום פנייה ישירה, ואל מול קירות הזעם המשדרים לאיוב שנאה, כאילו הסגיר אותו הא-ל לידי השטן (ט"ז, ט-יא) – "אַפּוֹ טָרַף וַיִּשְׂטְמֵנִי... יַסְגִּירֵנִי אֵ-ל אֶל עֲוִיל", אנו שומעים זעקת תפילה מדהימה (ט"ז, יז-יט) – "עַל לֹא חָמָס בְּכַפָּי, וּתְפִלָּתִי זַכָּה... אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי... גַּם עַתָּה הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי, וְשָׂהֲדִי בַּמְּרֹמִים" – כי באמת הוא בטוח שהא-ל בשמים יודע את צדקתו, ואם רק יסיר את החיץ השטני, תתגלה האמת – ותוך כדי תפילה נואשת, גם כופר איוב לחלוטין בפרשנות אליפז לחרדותיו בימי שלוותו והצלחתו, כאילו "שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי, וְאָחַז בְּעָרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי, וַיְקִימֵנִי לוֹ לְמַטָּרָה" (ט"ז, יב).

ועוד הפתעה – איוב מתחנן שהצדק יתגלה מהר, בטרם ימות, שהרֵעים יעידו לטובתו במקום להצטרף לשלוחי האויב (השטן?!) המכים בו, ובשמים יעידו עליו והא-לוה בעצמו יגאל אותו גם מייסורי הגוף שהביא עליו, וגם מהאשמות הרֵעים, שפוצעות את נפשו.

וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:

שָׁמַעְתִּי כְאֵלֶּה רַבּוֹת, מְנַחֲמֵי עָמָל (=שקר) כֻּלְּכֶם!
הֲקֵץ לְדִבְרֵי רוּחַ, אוֹ מַה יַּמְרִיצְךָ [אליפז] כִּי תַעֲנֶה [דברי הבל]?
גַּם אָנֹכִי כָּכֶם אֲדַבֵּרָה, לוּ  (הייתם במצבי=) יֵשׁ נַפְשְׁכֶם תַּחַת נַפְשִׁי;
אַחְבִּירָה (=אֶשתַפֵּך) עֲלֵיכֶם בְּמִלִּים, וְאָנִיעָה עֲלֵיכֶם בְּמוֹ רֹאשִׁי;
אֲאַמִּצְכֶם [דברי חיזוק] בְּמוֹ פִי, וְנִיד שְׂפָתַי יַחְשֹׂךְ (=יציל) [כביכול] –
[אבל אני] אִם אֲדַבְּרָה לֹא יֵחָשֵׂךְ (=יִמָנַע) כְּאֵבִי,
וְאַחְדְּלָה (=ואם אשתוק), מַה [מסבלי] מִּנִּי (=ממני) יַהֲלֹךְ?!

אַךְ עַתָּה הֶלְאָנִי [א-לוה] –
הֲשִׁמּוֹתָ כָּל עֲדָתִי!
וַתִּקְמְטֵנִי! – לְעֵד הָיָה (=כולם רואים),
וַיָּקָם בִּי כַחֲשִׁי (=גופי הכָּחוּש), בְּפָנַי יַעֲנֶה –
[חוזר אל האויב המכה בו =השטן?!]
[ב]אַפּוֹ טָרַף וַיִּשְׂטְמֵנִי, חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו,
צָרִי (=אויבי) יִלְטֹשׁ עֵינָיו לִי [בשנאה] –
[ואז] פָּעֲרוּ עָלַי בְּפִיהֶם [הרֵעים], בְּחֶרְפָּה הִכּוּ לְחָיָי,
יַחַד עָלַי יִתְמַלָּאוּן (=יתנפלו בהאשמות);
יַסְגִּירֵנִי אֵ-ל אֶל עֲוִיל (=רשע, שטן?!), וְעַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי (=יפילני).

שָׁלֵו הָיִיתִי [לפני כן] –  וַיְפַרְפְּרֵנִי (=פּוֹרֵר אותי),
וְאָחַז בְּעָרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי (=שבר אותי), וַיְקִימֵנִי לוֹ לְמַטָּרָה [להתעללות] –
יָסֹבּוּ עָלַי רַבָּיו (=שליחיו הרבים),

יְפַלַּח (=יְבַקַע) כִּלְיוֹתַי וְלֹא יַחְמֹל, יִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ מְרֵרָתִי (=מיצֵי קֵיבתי) –
יִפְרְצֵנִי(=יַחתוך בי) פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָרֶץ, יָרֻץ עָלַי כְּגִבּוֹר.

שַׂק תָּפַרְתִּי עֲלֵי גִלְדִּי (=עורי הפצוע), וְעֹלַלְתִּי (=וכיסיתי) בֶעָפָר קַרְנִי (=כבודי);
פָּנַי חֳמַרְמְרוּ (=התאדמו) מִנִּי בֶכִי, וְעַל עַפְעַפַּי צַלְמָוֶת (=צל שחור);
[וכל זה] עַל לֹא חָמָס בְּכַפָּי, וּתְפִלָּתִי זַכָּה –
אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי, וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי [שתפרוץ ותישמע] –
גַּם עַתָּה הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי (=) וְשָׂהֲדִי בַּמְּרֹמִים.

מְלִיצַי רֵעָי (=העידו לטובתי) – אֶל אֱ-לוֹהַּ דָּלְפָה עֵינִי [בבכי של תחנון] –
וְיוֹכַח [א-לוה צדקתי] לְגֶבֶר [בריבי] עִם אֱ-לוֹהַּ, וּבֶן אָדָם לְרֵעֵהוּ (=מול הרֵעים) –
כִּי שְׁנוֹת מִסְפָּר יֶאֱתָיוּ (=הזמן אוזל), וְאֹרַח לֹא אָשׁוּב (=ודרך מוות) אֶהֱלֹךְ.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

עעעעעעעעע

Volver al capítulo

יד א-להים בחוזה

Volver al capítulo

מענה איוב לבלדד

 

נאומו זה של איוב מופנה בעיקרו לרעים והוא אינו מדבר ישירות אל ה'. הנאום כולל שלוש פניות אל הרעים, וביניהן משובצים קטעי תלונה ובקשה הנוגעים לא-ל.
 
1. מהי טענתו של איוב כלפי הרעים בפסוקי הפתיחה (פסוקים א-ו)?
 
2. בפסוקים ז-כ מתאר איוב את המצור שהא-ל הטיל עליו על לא עוול בכפו. בחנו את המימדים השונים של המצור ובדקו מהן השלכותיו של המצור על מעמדו החברתי.
 
3. מה מבקש איוב מן הרעים בפסוקים כא-כב וכיצד הוא מנמק את בקשתו בפסוקים כג-כז?
 
4. פסוקים כה-כז בפרק י"ט הם מן הפסוקים הקשים ביותר בספר כולו. מיהו הגואל אשר איוב מדבר עליו בפסוק כה? עיינו בפירוש הרשב"ם והרמב"ן מצד אחד ובציטוט שמביא הרמב"ן מדברי ראב"ע. מיהו הגואל לפי כל אחד מהפרשנים?
רשב"ם פסוק כב: וכי לא דיי לי במה שהקדוש ברוך הוא רודף אחריי, כי גם אתם רודפים אותי?! ומה הנאה לכם? לא תהיו שביעים מבשרי! ...(כה) ואחרון - והקדוש ברוך הוא, שהוא אחרון, יקום על הארץ לנקום נקמתי מכם.
רמב"ן פסוק כה: ואני ידעתי גואלי חי - יאמר, כי ירצה שיחמולו עליו חביריו ולא ירדפוהו (ראה לעיל, כב), וירצה שיכתבון מליו (ראה לעיל, כג), אולי יחמולו עליו אחרים השומעים טענותיו, אע"פ שהוא יודע שלא יגאל באלה (ע"פ וי' כה,נד); רק הגואל אשר יוכל לגאלו הוא חי מאז, וישאר אחרון מכל הנבראים, ויתקיים לנצח, והוא הא-להים יתעלה. והמפרשים אמרו (ראה ראב"ע), כי יאמר: ארצה שיכתבון מלי (ראה לעיל,כג) לפי שהגואל אותי מיד טענותיכם הוא חי עתה, או יוולד אחרי כן; כי אי אפשר שלא יהיה חכם, מֵבִין טענותי ודבריכם, ויהיה לי לעזר. והראשון נכון יותר.
 
5. מה כוונתו של איוב במילים "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱ-לוֹהַּ" (כו) עיינו בפירוש הרשב"ם ופירושו של הרמב"ן. מה ההבדל בין שני הפירושים?
רשב"ם פסוק כו: א-לוה- שם דְבר משפט, 'יושטיצא' (בלעז), כמו "א-להים לא תקלל" (שמ' כב, כז).
רמב"ן פסוק כו: ומבשרי אחזה א-לוה- כי בראותי בשרי כלה ואני חי, אדע כח א-לוה על בריותיו, כי ישיב אנוש עד דכא (ע"פ תה' צ,ג).
 
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
Volver al capítulo
Hebrew

Pages

x