מענה איוב לאליפז
Chayei Sarah: More than a Story
"The discussions of the servants of our patriarchs are more beloved than the Torah of their children” (Rashi, Breisheet, 24:22). This enigmatic statement is the explanation given for the fact that Torah spends 67 verses detailing and then repeating the story of how the servant of Abraham finds a marriage partner for Yitzchak, whereas other laws of the Torah are either “flying in the wind” i.e. the nullification of vows or are “mountains held up by a piece of hair” i.e. the laws of Shabbat; (Chagiga 10a), with little or no textual support.
Our Sages are not merely referring to the quantity of space allocated to the story. Rather, they are teaching us that the Biblical stories - even those involving slaves, so how much more so those directly dealing with our founding families? - are of greater significance that the actual laws of the Torah. Law may teach us how to act, but it is the Biblical narrative that tells us how to live.
In our particular context, the Torah's repetition highlights the great dedication and wisdom used by Abraham's servant in finding a wife for Yitzchak. Though the servant is assumed to be Eliezer, his name is never explicitly mentioned in the text, testifying to his total dedication and humility in fulfilling his mission. Not only did he not seek credit, our Sages note that he had a daughter whom he would have liked to be Yitzchak's wife. Nonetheless, he faithfully carried out his mission.
Even as Eliezer was subconsciously hoping his mission would fail, he was doing everything in his power to ensure that he would succeed. There are subtle but important differences in the story recorded as it occurred, as compared to Eliezer's recounting of the story to Rivka's family. The many “changes” were made in order to increase the chance that the family would agree to let Rivka become part of the covenantal community. Eliezer, for example, downplays Abraham's total devotion to G-d while overemphasizing the wealth of his master. He stresses the importance of finding a wife who is a member of the family (whereas Abraham only insisted on a wife from his homeland), while neglecting to mention that Yitzchak would never return to visit. The words of the servant teach us much.
The notion that we can learn more from Biblical stories than from Biblical law is a recurring theme of the Torah. It is the basis of the entire book of Breisheet. Rashi's own answer notwithstanding, it is the answer to his question as to why the Torah does not start with Parshat Bo, detailing the first mitzvoth given to the Jewish people. It is the basis of the rabbinic teaching that “greater is service of a scholar than learning from him” (Brachot 7b).
Derech eretz kadma LeTorah. Before we can properly observe Jewish law, we must refine our character. And this is what the Biblical narrative, the conversation even of mere servants, is all about. Chesed, loving kindness, gevura, spiritual strength, and emet, truth, are the traits that our Sages see epitomized in Abraham, Isaac and Jacob.
The biblical account of creation teaches us little about the science of creation (how could it in only 31 verses?), but much about the nature of man. Created in the image of G-d, he must emulate the 13 attributes of G-d: mercy, kindness, slowness to anger, forgiveness, patience. No law can teach character development as effectively as a close reading of Breisheet can.
Rav Soloveitchik would often lament that while he had great success in teaching the legal aspects of Torah, he was unable to mentor generations of Jews to feel the necessary passion for Judaism. His students were interested in his intellect while ignoring what was in the heart. And Judaism without a heart cannot long survive intact.
We as a community have made great strides in the teaching of and the observance of Jewish law. Halacha for many is as natural as walking. At the same time, our focus on halacha has at times caused us to forget the larger messages of Torah. We often neglect to go beyond the law—l’f’nim m’shurat hadin. Perhaps if we recognized the wisdom and insight that is contained beyond the law, we might demonstrate the beauty and relevance of Torah to the majority of the Jewish world, who do not feel bound by Jewish law.
Courtesy of Torah in Motion - www.torahinmotion.org
This week’s d’var Torah is sponsored in celebration of the wedding of Rachellie Friedman and Eitan Nat. May they build a beautiful Jewish home. Mazal-Tov to the extended families.
נאומו השלישי של אליפז
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
איוב חוטא כאנשי סדום
כמו במענהו השני כן גם במענהו זה, נתחזק אליפז יותר בדעתו, שאיוב הוא רשע שמקבל את ענשו, וכמו במענהו השני כן גם עתה, תלונות איוב עצמן משמשות לאליפז הוכחה לרשעתו. איוב אמר דבריו מתוך אמונה עמוקה באלוקים, אלא שאליפז אינו מבין את דברי איוב, ורואה בהם אות שאיוב הוא רשע כדוגמת אותם הרשעים שמסופר עליהם בסיפורים העתיקים על דור אנוש, דור המבול, דור הפלגה ואנשי סדום. יש דרגות ברורות בהאשמותיו של אליפז את איוב בשלושת מעניו. במענה הראשון ייחס אליפז לאיוב חטאים כדוגמאת חטאי המלאכים, במענהו השני ייחס לו חטאים במחשבה וחטאים משותפים לכל בשר ודם, במענהו השלישי ייחס לו חטאים כבדים כדוגמת אנשי סדום.
במענה זה מסיים אליפז את דבריו לאיוב בהטפה לתשובה ואף בשידולים כמתחנן לאיוב שישוב. והוא מפליג בהבטחותיו לאיוב, שלכשישוב עוד יוכל להגיע למדרגה גבוהה של צדיק המגן בזכותו על בני דורו. ועם זאת, מטיל אליפז על איוב תיקוני תשובה חמורים מאוד: עליו להפקיר את כל רכושו שרכש בעושק. מדברים אלה ניתן להסיק שבאמת לא זז אליפז מדעתו שאיוב הוא מהרשעים שתשובתם קשה מאוד. אלא שרצה אליפז לסיים את דבריו בדברי נחמה. וכוונתו, שכל עוד הרשע חי, יש לו עוד תקווה ובמאמצים גדולים יכול גם רשע גמור כאיוב לכפר על עוונותיו ולזכות.
מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר איוב, סיכום פרק כב
ההתפרצות הגדולה כלפי איוב
בפרק זה, הפותח את המחזור השלישי של הוויכוח עם הרֵעים, מגיעה הדרמה לשיאה בעת שאליפז מסתער על איוב ללא רמזים וללא מילות נימוס, ומטיח כלפיו ישירות את 'רשעתו' ואת 'עוונותיו':
"הֲלֹא רָעָתְךָ רַבָּה וְאֵין קֵץ לַעֲוֹנֹתֶיךָ: כִּי תַחְבֹּל אַחֶיךָ חִנָּם וּבִגְדֵי עֲרוּמִּים תַּפְשִׁיט: לֹא מַיִם עָיֵף תַּשְׁקֶה וּמֵרָעֵב תִּמְנַע לָחֶם: וְאִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ וּנְשׂוּא פָנִים יֵשֶׁב בָּהּ: אַלְמָנוֹת שִׁלַּחְתָּ רֵיקָם וּזְרֹעוֹת יְתֹמִים יְדֻכָּא:... וְאָמַרְתָּ מַה יָּדַע אֵל הַבְעַד עֲרָפֶל יִשְׁפּוֹט" (ה-יג)
והקורא תמה: מה טעם בוויכוח על עובדות פשוטות? המקרא בפרק הפתיחה מתאר את איוב כ"תם וישר, וירא א-לוהים וסר מרע" (א', א). איוב עצמו (להלן בפרק ל"א) עתיד לתאר לנו את צדקתו במשפט ואת עזרתו ליתומים ולאלמנות: "אִם אֶמְנַע מֵחֵפֶץ דַּלִּים וְעֵינֵי אַלְמָנָה אֲכַלֶּה: וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי וְלֹא אָכַל יָתוֹם מִמֶּנָּה" (ל"א, טז-יז) וכאן מתאר לנו אליפז איש אחר, רשע אלים, שאינו בוחל בעושק יתומים ואלמנות. מהנחה פשוטה, שהמספר בפרק הפתיחה צודק, מה טעם בטענות הסרק של אליפז?!
הוויכוח אינו על עובדות יבשות אלא על שיפוטן. להלן במשלו הגדול של איוב (כ"ט-ל"א) נגלה שאיוב מכהן כשופט עליון במחוז מגוריו. נדון שם על מעלותיו כשופט וגם על חסרונותיו, חסרונות מהותיים בעולם השפיטה. איוב ידחה טענות אלו על הסף. שאלת היסוד תהיה האם צדק במשפטיו, או שמא הכריע בהם מהר מדי, ובביטחון עצמי רב מדי. האם כל משפטיו היו צדק, או שמא דבק בהם עיוות דין בשל בטחונו העצמי כשופט.
אם נניח שכל משפטיו היו צדק, ודאי נקבל את שבחו על עזרתו ליתומים, לאלמנות ולחלשים:
"כִּי אֲמַלֵּט עָנִי מְשַׁוֵּעַ וְיָתוֹם וְלֹא עֹזֵר לוֹ: בִּרְכַּת אֹבֵד עָלַי תָּבֹא וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן: צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי כִּמְעִיל וְצָנִיף מִשְׁפָּטִי: עֵינַיִם הָיִיתִי לַעִוֵּר וְרַגְלַיִם לַפִּסֵּחַ אָנִי" (כ"ט, יב-טו).
אך אם נניח שהיה במשפטיו עיוות דין, בעיקר בשל בטחונו העצמי בידיעתו ובשיקול דעתו הרי הופך "כי אמלט עני משווע" (כ"ט, יב) ל "כי תחבול אחיך חנם" (כ"ב, ו). שהרי הנידון שאיוב עזר לו, הוא האמור להתחייב בדינו, והנידון שאיוב הרשיעו הוא הצדיק בדינו. הגע בעצמך: יתום שבא למשפט מול אלמנה, לטובת מי עלינו ללכת? אם נצדק בדין, סייענו ליתום. אם נטעה בו, עשקנו את האלמנה!
הוויכוח על מקומו של השופט בדין הוא ויכוח עקרוני. עוד נעסוק בו להלן במשלו של איוב.
ויכוח הוגן
לפעמים, במהלך ויכוח, עולה בדעתנו נימוק שיכול לעזור לשיטתו של הצד השני, אולם אנחנו חוששים שאם נגלה אותו נעזור לצד השני ונפגע בעמדה שלנו. לפי חלק מהדעות, הסתרה של נימוקים כאלו היא מעשה של חָמָס:
"הן ידעתי מחשבותיכם, ומְזִמּוֹת עלי תחמסו" (כז)
חמס = מעשה רע שיש בו קלקול והשחתה.
1. לפי חלק מהמפרשים: מזימות = מחשבות עמוקות, והתלונה של איוב היא - אתם מסירים מדעתכם את המחשבות העמוקות שיכולות לסייע לדעה שלי; אתם מחפשים רק את המחשבות שמתאימות לדעה שלכם, ובכך אתם משחיתים את דעתכם: "הנה ידעתי מה שאתם חושבים להשיב על אמרי... אבל מה מן המחשבות אשר המה מקבילות ומנגדות להם, הנה אותם תסירו בעבורי, ולא תאמרום; כאומר: הנה הדברים המסייעים להם תאמרו, ולא את המקבילות" (מצודת דוד, וכך מפרש גם רלב"ג).
לפי פירוש זה, איוב טוען שרעיו מעלים רק טיעונים התואמים את עמדתם, באופן חד צדדי, ולא מוכנים לחשוב ולהעלות טיעונים מנוגדים, לטובת איוב.
אולם, בדרך-כלל, המילה מזימה משמעה מחשבות שמטרתן לפגוע בחלשים, ולא נימוקים בויכוח; ולכן נראה שפשוטו של מקרא הוא אחר:
2. "הן ידעתי מחשבותיכם, והמזמות אשר עלי תחמוסו - תריעו לחשוב חמס" (רש"י), כלומר - אני יודע שיש לכם מזימות - לעשות עליי מעשי חמס.
ובכל זאת, כדאי לזכור את הפירוש הראשון כשנמצאים בויכוח סוער, ולא לחמוס את הנימוקים שיכולים לעזור לזולת...
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך אתר הניווט בתנ"ך
מקום קבלת הגמול
תשובתו הבהירה של איוב בפרקנו, במענה המסכם למחזור השני, לפתרונותיהם של רעיו לבעיית 'רשע וטוב לו' פותחת לנו צוהר לבעיה הקיימת בתורת הגמול המקראית מול פתרונם של חז"ל לבעיית הגמול.
על טענת בלדד ש'נר רשעים ידעך' (י"ח) שואל איוב בפרקנו ובצדק: "כמה נר רשעים ידעך?!" (יז). והרי אנו רואים את העולם ואת הרשעים הממשיכים לעשות בו חיל עוד ועוד. איוב ממשיך ומעמיד מולנו את ראי המציאות העגומה:
"זֶה יָמוּת בְּעֶצֶם תֻּמּוֹ כֻּלּוֹ שַׁלְאֲנַן וְשָׁלֵיו: עֲטִינָיו מָלְאוּ חָלָב וּמֹחַ עַצְמוֹתָיו יְשֻׁקֶּה: וְזֶה יָמוּת בְּנֶפֶשׁ מָרָה וְלֹא אָכַל בַּטּוֹבָה: יַחַד עַל עָפָר יִשְׁכָּבוּ וְרִמָּה תְּכַסֶּה עֲלֵיהֶם" (כג-כו)
לפי דברי איוב, המוות הוא חידלון, ואין אחריו דבר ולא גמול. לימים יאמר גם קהלת (בטענה הנפרכת במסקנת הספר):
"כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה" (קהלת ט', י)
אכן, אם המוות סותם את הגולל על תורת הגמול, אין מה שיכפר על חוסר הצדק בכך ששניים מתו יחדיו ורימה מכסה אותם, אך בחייהם רשע אחד שבע ודשן ונהנה, וחברו מת בנפש מרה.
אך חז"ל בכל מקום, וכך היא גם מסקנת קהלת, לא ראו במוות את סתימת הגולל על הדין, אלא אדרבה, את תחילתו של יום הדין והגמול על מעשי האדם בעולם הזה. והרי כך דרש רבי עקיבא בדורו של שמד, בעת שהרשע הרומאי שבע ודשן, ודמם של עובדי ה' נשפך כמים:
"למען ייטב לך בעולם שכולו טוב, והארכת ימים לעולם שכולו ארוך" (רות רבה ו).
מענה איוב לצופר
(י' קליין, עולם התנ"ך, עמ' 123).
1. מהו גורלם של הרשעים לפי דברי איוב (ז-טז)? האם איוב מקנא ברשעים? השוו לתהילים ע"ג, ב-יג.