בראשיתה של הקינה מדבר המקונן בסבל שלאחר החורבן וברעב שבא בעקבותיו. הרעב פגע בכל תושבי העיר והביא לידי מעשים נוראים של אכזריות. האמהות המיניקות התאכזרו על ילדיהן ולא היניקום, ואף בישלום ואכלום. בסיומה של הקינה מדובר בחורבן הממלכה ובלכידתו של מלך יהודה לבית דוד "רוח אפינו משיח ה'" (כ). ולא פירש המקונן באיזה מלך מדובר. לפי פשוטם של הכתובים ניתן המעשה הרמוז להתפרש גם על יאשיהו וגם על צדקיהו.
בקינה זו רומז המקונן על הסיבות שגרמו לחורבן ולמוראותיו, והפליג המקונן ואמר כי חטאת יהודה גדולה מחטאת סדום, והחטא תלוי בנביאי השקר שלא הוכיחו את העם, ובכהנים שלא הורו את דרך הישר, והגיעו לידי שפיכות דמים, ועוון זה הוא שגרם לחיתום הדין. המקונן גם מזכיר את דרכם הנלוזה של ראשי הממלכה, שפנו אל עמים אחרים שיושיעום, ואלה הכזיבום ולא באו לעזרתם. על שיטה זו של מלכי ישראל ויהודה לשים מבטחם בממלכות שכניהם הוכיחו כמעט כל נביאי האמת, ותבעו מהם שישימו מבטחם רק בה'. כיוון שהניחו ישראל את בטחונם בה', סילק ה' השגחתו מהם, ו"לא יוסיף להביטם" (טז). סילוק ההשגחה הביא לחורבן ולגלות. מרוב יאוש נדמה לעם כי בא הקץ עליהם: "קרב קצנו מלאו ימינו כי בא קצנו" (יח).
המקונן חותם את קינתו זו בדברי נחמה, כי היסורים מרקו את עוונם, ובאה שעת הגאולה: "תם עוונך בת ציון לא יוסיף להגלותך" (כב).
עם דברי הנחמה לישראל, מקלל המקונן את אויביהם, על דרך שירת "האזינו": "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקם ונקם ישיב לצריו..." (דברים ל"ב, מג), וכך נסתיימו גם הקינות הקודמות בקללות נקם לאויבים.
מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, מגילת איכה, סיכום פרק ד, עמ' לח