חסדי ה'

"חַסְדֵּי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו
חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" (כב-כג)

חסדי ה' המושפעים על בני האדם אינם נגמרים, אלא שופעים תמיד. יש מפרשים ש"חסד" הוא נאמנות לברית, ולפי זה, ה' נאמן לבריתו עם ישראל באופן נצחי.

חסדים אלה מתחדשים בכל בוקר, כפי שאומר הפסוק: "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" (על פי פרוש דעת מקרא).

במדרש תהלים למזמור כ"ה, מרחיבים את משמעות הפסוק "חדשים לבקרים רבה אמונתך":

אמר ר' אלכסנדרי: בשר ודם, מפקידין בידו חדשים, ושוהין אצלו, והוא מחזירן בלויים וישנים. אבל הקב"ה, מפקידין בידו בלויין ושחוקין, והוא מחזירן חדשים. תדע לך שהוא כן, שהרי הפועל הזה עושה מלאכה כל היום, ונפשו יגעה עליו ושחוקה; וכשהוא ישן - הוא יגע ומשלים נפשו ונפקדת ביד הקב"ה, ולשחרית היא חוזרת לגופו בריאה חדשה. שנאמר 'חדשים לבקרים רבה אמונתך' (איכה ג', כג).
ר' שמעון בשם ר' סימון אומר: ממה שאתה מחדשינו לבקרים, אנו מאמינים ומכירין שאתה מחזיר לנו נשמותינו לתחיית המתים.
ר' אלכסנדרי אומר: ממה שאתה מחדש אותנו לבקרים של גלויות, אנו יודעים שאמונתך רבה לגאלנו.

(ראה גם מדרש איכה רבה פרשה ג סימן ח)

לפי מדרש זה האמונה שה' עתיד להחיות מתים מבוססת על העובדה שבכל בוקר אדם מתעורר משנתו, ונשמתו שבה אליו

ובאותו אופן, האמונה בגאולה של עם ישראל לעתיד לבא מבוססת על העובדה שעם ישראל שורד בכל הגלויות ומתחדש שוב ושוב למרות הצרות.

Volver al capítulo

שפכי כמים ליבך

"שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה'" (יט)

Volver al capítulo

על אלה אני בוכיה

"עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה
עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם
כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי" (טז)

לחן: ר' שלמה קרליבך ביצוע: גלעד פוטולסקי ותזמורת שלהבת

Volver al capítulo

שפת הייסורים

אחרי ההקדמה וההתנצלות (על הגיל, ועל ההעזה, בפרק הקודם), פנה אליהוא ישירות אל איוב, 'בגובה העיניים', או (בלשון אליהוא) - "הֵן אֲנִי כְפִיךָ לָאֵ-ל, מֵחֹמֶר קֹרַצְתִּי גַם אָנִי" (לג, ו) - ומיד ציטט מאיוב את הטענה, שהוא זך ונקי, ולכן, הא-ל הפך לו לאויב - "יַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לוֹ" (לג, י) - על זה אמר אליהוא לאיוב: 'אתה טועה' -

"הֶן זֹאת לֹא צָדַקְתָּ אֶעֱנֶךָּ, כִּי יִרְבֶּה אֱ-לוֹהַּ מֵאֱנוֹשׁ"! (לג, יב).

שימו לב היטב: לא 'אתה חוטא', אלא, 'אתה טועה'!

זאת באמת תפנית דרמטית, וזה רק הפתח להסתערות חזיתית על פירוש החיזיון שתיאר אליפז עם הקול מן הדממה (ד, יז) - "הַאֱנוֹשׁ מֵאֱ-לוֹהַּ יִצְדָּק"?

מה פירוש "יִצְדָּק" - 'צדיק' - או 'צודק'?

אליפז פירש 'צדיק', והבין זאת כעין 'בת-קול' שגונבה לאוזניו, המעידה על איוב, שחטא!

אליהוא פירש 'צודק', ולכן אמר לאיוב, שהוא טועה!

לא זו בלבד, אלא, שאליהוא מצטט במפורש את תיאורו של אליפז, אבל מתאר זאת כהתגלות ברורה, בלי 'גניבת דבר', בלי "שֵׁמֶץ מֶנְהוּ", ובהחלט לדעת בבהירות גמורה, מי מדבר אל האדם - (הבה נעמיד זה מול זה את שני התיאורים):

אליפז (ד, יב-יט): "וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב, וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ; בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה, בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים; פַּחַד קְרָאַנִי וּרְעָדָה, וְרֹב עַצְמוֹתַי הִפְחִיד; וְרוּחַ עַל פָּנַי יַחֲלֹף, תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי; יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ, תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי - דְּמָמָה, וָקוֹל אֶשְׁמָע: הַאֱנוֹשׁ מֵאֱ-לוֹהַּ יִצְדָּק?? אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר גָּבֶר... אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם...";

אליהוא (לג, יב-יח): "הֶן זֹאת לֹא צָדַקְתָּ אֶעֱנֶךָּ - כִּי יִרְבֶּה אֱ-לוֹהַּ מֵאֱנוֹשׁ! מַדּוּעַ אֵלָיו רִיבוֹתָ, כִּי כָל דְּבָרָיו לֹא יַעֲנֶה? כִּי בְאַחַת יְדַבֶּר אֵ-ל, וּבִשְׁתַּיִם לֹא יְשׁוּרֶנָּה - בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים, בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב! אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים, וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם - לְהָסִיר (=למנוע) אָדָם [מִ]מַעֲשֶׂה [רע], וְגֵוָה (=וגאוה) מִגֶּבֶר יְכַסֶּה; יַחְשֹׂךְ (=יציל) נַפְשׁוֹ מִנִּי [מנפילה לבור] שָׁחַת..."

ההשוואה ממש זועקת -

איוב טעה מתוך ייסורים נוראים, ואילו אליפז טעה בפירוש החיזיון 'הנבואי', והסיק מסקנה מוטעית וקשה ביחס לאיוב, בגלל טעותו בהבנת הקול מן הדממה! - זו ממש 'רעידת אדמה' מקראית, כמו הנביא ירמיהו (כח) מול חנניה בן עזור, כי יש כאן טעות קריטית בהבנה של חיזיון 'נבואי' - ירמיהו וחנניה בן עזור אמרו שניהם, שבבל תיפול, אבל חנניה נקב זמן של שנתיים, ועודד את רוחות המרד, שהביא לחורבן; ירמיהו אמר 70 שנה, וזה היה הפער בין חורבן בית ראשון, לבניין בית שני.

להתגלות הא-להים "בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה", יש גם מטרה, והיא מפורשת בספר בראשית כ, ג; לא, כד) אצל אבימלך, ואצל לבן - למנוע אותם מליפול לחטא חמור, ואכן זו המטרה בפי אליהוא!

אבל יש גם דרך שנייה, בה הא-ל מתגלה לאדם - "וּבִשְׁתַּיִם לֹא יְשׁוּרֶנָּה" (לג, יד), ובה לא רואים ולא שומעים כלום, והיא הייסורים הקשים והנוראים (כמו אלה שאיוב סבל) - "וְהוּכַח בְּמַכְאוֹב עַל מִשְׁכָּבוֹ... וַתִּקְרַב לַשַּׁחַת נַפְשׁוֹ" (לג, יט-ל) - הפרשנים[1] ברובם ראו את העיקר בלימוד זכות של "מַלְאָךְ מֵלִיץ", שיכול להציל מבור שחת, גם במצבים החמורים ביותר, אבל קודמת לזכות זו האמירה של אליהוא לאיוב, שהייסורים אינם 'מחיצת ברזל מפסקת' בין האדם לבין א-להים, אלא דווקא שפה מיוחדת, בה הא-ל מדבר עם האדם -

'איוב שים לב - א-להים מדבר אליך בשפת הייסורים'!
זו איננה התנכרות - זו 'שפה' של התגלות!
אליהוא - נביא הספר!

------------------------------------------------------

[1] כמו הרמב"ם והרמב"ן, שנזכרו בפרק הקודם, ובהערות שם.
[2] אליהוא ציטט מדברי איוב (יג, כד,כז) – "לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר? וְתַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לָךְ... וְתָשֵׂם בַּסַּד רַגְלַי, וְתִשְׁמוֹר כָּל אָרְחוֹתָי".
[3] לפי חז"ל (שבת לב ע"א) – 'מלאך אחד מאלף מלאכים, מלמד זכות להגיד על האדם יושרו, לפני א-להים', וזה יציל אותו – לפי מסורת הטעמים – 'מלאך אחד, מספר לאדם, אחד מאלף מיושרו של א-להים'!
[4] לפי הכתיב, זה המשך התודה של המתרפא; לפי הקרי, אלו דבריו של אליהוא.
[5] חז"ל (יומא פו ע"ב) קשרו פסוק זה עם נבואת הפתיחה החוזרת בעמוס (א-ב) - "על שלשה פשעי... ועל ארבעה לא אשיבנו", ואמרו, שליחיד יש 3-2 פתחי זכות והצלה, ולציבור ולעם יש 4-3 פתחי הצלה.

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מגילת הספר

בפרק ל"ו שבספר ירמיהו מסופר על מגילה שהכתיב ירמיהו לברוך בן נריה מזכירו. ירמיהו ציווה על ברוך לקרוא את המגילה באזני העם ביום צום שנקבע בחודש כסליו. ברוך קורא את המגילה, והדבר מגיע במהירות אל השרים המבקשים לשמוע את המגילה ישירות מפי ברוך. ברוך חוזר וקורא את המגילה בפניהם, והם, מבוהלים, מוסרים את הדברים למלך יהויקים. ירמיהו וברוך מסתתרים, ואיש יהודי קורא את המגילה בפני המלך. "ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה, יקרעה בתער הסופר והשלך אל האש אשר אל האח, עד תום כל המגילה על האש אשר על האח" (ירמיהו ל"ו, כג). המלך פותר את בעיית המגילה בדרך שמלכים מסוימים פותרים בעיות: הוא מתעלם מן הדברים, ושורף אותם באש.

תחילה עלינו להבין את התקופה ואת הרקע למעשה. יהויקים הומלך על ידי פרעה נכה. 4 שנים אחרי מלכו מתרחש קרב כרכמיש, על נהר פרת, מצרים מוכה בקרב, ונבוכדנצר משתלט על כל האזור. שנה לאחר מכן, בשנה החמישית ליהויקים, מכריזים צום בירושלים, וירמיהו קורא לפני העם את המגילה שעוררה תדהמה רבה כל כך. מה היו הדברים המסתוריים הללו, שהטילו מורא כל כך גדול בלב העם, ואשר עוררו את חמת המלך עד כדי כך שהוא עצמו יתלוש את המגילה דף אחר דף, וישרוף באש?

לפי מסורת חז"ל (מסכת מועד קטן כ"ו, ע"א), המגילה שנקראה ביום צום זה, היתה מגילת איכה. העם מתאסף מלא חרדה בגלל ניצחון חלקי של נבוכדנצר מלך בבל שקיבל לידו את אשקלון, וירמיהו קורא באוזניהם את מגילת החורבן - חורבן שיבוא בעוד 17 שנים!

ירמיהו מתאר עם וארץ בהתפוררותם. מורל נמוך, מסים גבוהים, בכי וחוסר בטחון בכל מקום. אנשים בוגדים איש ברעהו. יורדים מן הארץ בגלל עוני וקשיי חיים. דרכי ציון אבלות, אין בטחון בדרכים, הכהנים נאנחים על המקדש ששמם. העם והשרים נבהלים, ואילו המלך – מנותק מהמציאות, שומע כל זאת באווירה האינטימית של לשכתו המחוממת, ואינו מזדעזע. לא הדרכים האבלות, לא הירידה לגלות, לא השערים השוממים והכוהנים הנאנחים. גם לא הבתולות הנוגות.

אבל, לפי דברי חז"ל באותו מדרש, כאשר שומע המלך כי "היו צריה לראש" (איכה א', ה) - כי השלטון יעבור ממנו לאויביו, זאת אין הוא יכול לשאת עוד. והוא מוחק את שם ה', שורף את המגילה, ומסתיר פניו מראות את המציאות המקיפה אותו.

עוד על אותו עניין ניתן לשמוע בשיעורו של הרב דוד מנחם 'הדבר שזעזע את יהויקים'

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

לפרוץ את מעגל האדישות

כשנעמי ורות חוזרות לבית לחם, והן נמצאות במצוקה קשה, פורחות הסקרנות והרכילות, אך הן אינן מניבות עניין אמיתי במושא הרכילות, וכך צומחות גם קהות חושים ואדישות.

נשות בית לחם הקולניות, שתהו "הזאת נעמי" (א', יט), נאלמות לפתע עד היום הטוב של הסיפור, שבו יש להן שוב מה להגיד (יד-יז), אלא שבין הפתיחה לסיום אין אחת מהן מקישה על דלתה של נעמי לדעת מה שלומה.

בפרק הרביעי של מגילת רות אנו למדים שהיו עוד בני משפחה, קרובים דיים עד כדי התייחסות לאלימלך איש נעמי כאל "אחינו", ואף הם היו מודעים כל הזמן לנוכחות הנשים בעיר ולמצבן. כל הידע הזה אינו מוביל לדאגה אמיתית לשרידיה החיים של משפחת אלימלך.

לתוך העולם המאובן והמקובע הזה פורצת רות כרוח מרעננת; היא שוברת מוסכמות ופורצת גדרים לחיוב; בנדיבות רוח אמיתית, ומעל ומעבר לדרישות המחויבות המשפחתית, היא פועלת לטובת נעמי, הן בלוותה אותה בשיבתה המבזה לארצה, הן בתמיכתה הכלכלית בה בצאתה ללקט בשדות בית לחם, והן בצייתנותה המוחלטת ומלאת האמון גם אל מול הצעות שערורייתיות שנעמי מציעה לה. ודוגמתה של רות משפיעה עמוקות על בועז; הופעתה המדהימה בלילה בגורן משחררת אותו מן הקיפאון שהוא שרוי בו, והוא מתעורר לעשייה אמיתית של חסד פעיל.

גם על יתר הדמויות שבמגילה משפיעה רות לטובה. רקמת היחסים המשפחתיים, השבטיים והלאומיים מתחיה ומתרעננת, כשאין רואים ברות 'נערה מואביה' אלא "האשה הבאה אל ביתך" (יד), או 'כלת' נעמי. אנשי בית לחם אינם מסתגרים עתה איש איש בנחלתו הפרטית, אלא מתייחסים לכלל: יש כבוד לזקנים היושבים בשער, והם מעבירים הלאה את המורשת הרוחנית לחוליה חדשה בשלשלת הדורות הארוכה: לפתע 'זוכרים' את רחל ולאה אימהות האומה, ואת תמר אם השבט. גם נשות בית לחם אינן עוד נשים אנונימיות ומנוכרות, אלא 'שכנות' השמחות שמחת אמת עם נעמי. נמצא שבהכניסם את הזרה בחום ובאהבה לחיק המשפחה המורחבת, נמצאו אנשי בית לחם נשכרים יותר ממנה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

Mikketz: Suspects

Mikketz: Suspects

Suspicion is a complex nexus of internal and external aspects of a person. At times there is a full-on clash with enormous frustration, and at times one heroically comes to terms with the wretched situation.

Time and again, the sons of Yaakov find themselves suspected of serious crimes. First, Yosef accuses them of espionage, saying “you are spies coming to see the nakedness of the land” (Genesis 42:9). Later on, when they are on their way back to the Land of Canaan, they discover that their money has been returned, and their hearts sink “and each man trembled with his brother to say ‘What is this that God has done to us?’” When they return to Yaakov and tell him about all that has happened to them, he accuses them of negligence and lack of responsibility. He asks them: “Why have you worsened things for me to tell that man that you have another brother?!’” Afterward, they are quick to tell the Egyptian authorities that their money was returned to them, and then they are embarrassed by the head of Yosef’s household who tells them “It is well for you; do not fear…your money has reached me” (43:23). And then they prepare to sell themselves as slaves to expiate themselves from the guilt of Yosef’s stolen cup that is dropped on them. “The one who is [found to have stolen] it will die, and we, too, will be slaves…” (44:9). Their mourning is deep when it becomes apparent that they are implicated in the crime, when “the goblet was found in Binyamin’s sack” (44:9). Years later, the brothers would be suspicious of Yosef after the death of Yaakov, worrying that he would seek revenge on them for the selling of Yosef. They made up a story, saying “Your father commanded before his death…” (Genesis 50:16; Yevamot 65b).

The first suspicion that befalls the sons of Yaakov is a complete surprise. It did not even occur to them to spy on Egypt. This was an accusation that came from nowhere; the type of accusation that leaves the accused gaping, unable to respond. The Sages explain that they divided themselves up when they came into Egypt, with each one coming through a different gate. When it became clear that they were brothers, their behavior was viewed as suspicious and evasive.

The emotion that comes with being suspected without any basis is intense frustration. The other type of suspicion is different – they themselves open their sacks to discover money that does not belong to them, so they fill in the picture of how things look from the outside: there will not only be suspicion – there is hard evidence of wrongdoing! There is no satisfying explanation for this circumstance. They knew very well that not only did they not steal—it never occurred to them to do something like this. They are being lined up as a wretched band of thieves and spies. They feel empty and abandoned, and express this by saying “What has God done to us?!” These words also express the loss of their self-esteem. The brothers simultaneously lose their presumption of innocence and become a burden in their own eyes.

There are two Halakhot connected to suspicion that parallel these two types of suspicion – that which lacks any basis, and that which seems more substantive. Masekhet Yoma describes the order of the study and preparation that the Kohen Gadol undergoes before the Yom Kippur Service in the Temple. As part of this preparation period, the Kohen would be taught the correct Ketoret service according to the laws of the Pharisees. He would then have to swear an oath that he would not stray from the order of the Service, as the Sadducees posited that the Ketoret was to be offered outside instead of instead. There was a concern that the Kohen Gadol would act according to the Sadducee opinion (Mishna Yoma 1:5).

In the Mishna’s description of the oath-ceremony, both sides cry – the side requiring the oath and the side taking the oath. The Talmud explains that the Kohen was crying because they were suspicious of him, and they were crying because they knew that it is bad to be suspicious of innocent people (Yoma 19b.

There are no words to defend against suspicion that has no substance to it whatsoever. Weeping is the only possible way of expressing the feeling of injustice. When someone is accused of being a mamzer, the Talmud says that his silence demonstrates that he is not a mamzer (see Rashi on Ketuvot 14b, s.v. ve-ha de-shatik).

A Halakha related to suspicion that has some basis is the case of the Sotah woman. There, too, there is a chance that it will become apparent that she did not sin, and that the whole fuss was not necessary. But the Halakhic process requires a disagreeable investigation of the compromising circumstances.

There is a fascinating treatment of the connection between the internal and the external by the Kli Yakar on the verse “And make an ark of acacia wood, two amot and a half lengthwise…and you shall overlay it with pure gold, inside and outside overlay it – and you shall make a band of gold around it” (Exodus 25:10-11). The verse twice emphasizes the command to overlay the ark with gold – to overlay the interior and the exterior. The Kli Yakar changes the punctuation, saying that we should read it thus: “At first…’ you shall overlay it with pure gold inside.” And afterward ‘and outside you shall overlay it’ – and it does not mention the ‘pure gold.’” According to the new punctuation of this verse, it seems that there is no command to overlay the exterior with pure gold, specifically. The Kli Yakar explains that by default, the exterior is the significant part. Every artisan would overlay the exterior in pure gold; the problem is the internal overlaying. The part that is not seen by passersby is usually the part where unpolished seams, uncovered parts, etc. show. Similarly, man is commanded to overlay himself on the outside to work on purifying his internal self. We rely on the fact that he will invest in the exterior even without specific instructions. But it is also possible to explain otherwise, as the Kli Yakar writes:

When one purifies his inner self, God accepts him when he is pure in thought, but to purify himself from the outside is a very difficult task, because it is the way of our people to judge everyone unfavorably; because who do we have who is greater than Moshe? But they suspected him, too, without substance, and if the [great ones] are subject to [evil speech], what will the [lesser folk] do:” (ibid.)

It must be admitted that the instruction to overlay the exterior in gold is not practical in our world, all the more so among Jews. If it is possible to explain someone’s actions as improper, then that is how people are most likely to explain it. Therefore, man is commanded to make his heart pure gold, but for the external – he can only try. Thus we have various Halakhot that are based on the need to escape suspicion. one of them appears in the Rambam on the Halakhot of Megilla and Hanukka: a courtyard with two entrances in different directions requires two candles, so that the passersby of one direction will not say: ‘He did not set out Hanukka candles’ (Mishneh Torah Megilla ve-Hanukka 4:10).

The hope that we raise with the lighting of the Hanukka candles is the hope to remove barriers; to actualize the potential to spread the internal outward in the sense of “the candle of God is the human soul.”

Volver al capítulo

מפגש בחשכת הליל

פרק ג' פותח ביוזמתה של נעמי למצוא מנוח לרות כלתה. בדומה לפרק ב' שבמרכזו עמד המפגש בין בעז לרות בשדה לאור יום, במרכזו של פרק ג' מצוי מפגש בין בעז לרות בגורן בחשכת הליל.

1. השוו בין התכנית (א-ה) לביצועה (ו-יג):

א. האם רות עושה את כל אשר צותה עליה חמותה? מה עשוי להיות טעם הדבר? היעזרו בדברי רש"י, ושימו לב לאופי הגלוי של המפגש העולה בדבריו. רש"י: 'ותרד הגורן ותעש - היא אמרה לה ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך ואחר כך וירדת הגורן והיא לא עשתה כן אלא אמרה אם ארד כשאני מקושטת הפוגע בי והרואה אותי יאמר שאני זונה, לפיכך ירדה בתחלה הגורן ואחר כך קשטה את עצמה כאשר צותה חמותה'.

ב. בדקו את תוצאת המעשה: האם הוא תואם את תכניתה של נעמי? ראו את דברי נעמי (ד) והשוו לדברי רות (ט) ובועז (יא). מה לדעתכם הביא לשינוי זה?

2. שני סיפורים על 'הקמת זרע' באמצעות מעשי פיתוי וזנות מצויים ברקע המגילה: האחד הוא סיפור בנות לוט, שמצאצאיהן יצאה רות, והשני הוא סיפור תמר ויהודה שמצאצאיהם יצא בעז.

א. עמדו על קוי הדמיון בין הסיפורים (הדמויות ויחסיהן, המניעים של כל דמות, דרך הפעולה), וחשבו במה שונה מהותית המפגש בין בעז לרות?

ב. נסו לזהות את מימד התיקון הקיים במפגש זה, והעזרו בדברי המדרש: 'א"ר יוסי, שלשה הן שבא יצרן לתוקפן ונזדרזו עליו ונשבעו לו. ואלו הן: יוסף ודוד ובעז... בעז אמר, חי ה' שכבי עד הבקר. א"ר יודן, כל אותו הלילה היה יצרו מקטרגו ואומר, את פנוי ומבקש אשה והיא פנויה ומבקשת איש, עמוד ובעלה ותהי לך לאשה. ונשבע ליצרו ואמר לו, חי ה' אם אגע בה'. (רות רבה פרשה ו)

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

בשדה בעז

פרק ב' מתאר את המפגש הראשון בין בעז לרות בשדה בעז. הוא פותח בתחילת קציר שעורים, ומסיים ב"כלות קציר השעורים וקציר החיטים" ומציג לפנינו נתון חשוב להמשך: הזיקה בין בעז לנעמי, שתיחשף לרות בהמשך.

1. נסו לאפיין את יחסו של הנער הניצב על הקוצרים לרות (ו-ז) כינויה ותיאור מעשיה. השוו בין תיאור מעשי רות בפיו "אלקטה נא ואספתי בעמרים" לבין מצוות הלקט. ראו משנה פאה ו, ה: 'שני שבלים לקט ושלשה אינן לקט'. כיצד מצטיירת דמותה של רות ויחסו של הנער אליה מבעד לדבריו?

2. יחסו של בעז לרות: כיצד הוא מכנה אותה (ח)? מהו יחסו למעשיה בשדה (טו-טז)? נסו לשרטט את קווי רגישותו האנושית והמוסרית, ותשומת הלב שלו למצבה של רות, המשתקפים מבעד לדבריו. כיצד מתקיימת מצוות הלקט בשדה בעז?

3. במהלך הפרק מופיעות כמה רמיזות לסיפור נישואי יצחק ורבקה בבראשית כ"ד: בתחילת פרק ב' נאמר ''ויקר מקרה" (ג), ואילו העבד אומר לפני המפגש עם רבקה "הקרה נא לפני היום". נעמי אומרת "ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים" (כ), והעבד אומר "ברוך ה'... אשר לא עזב חסדו..." – בשני המקרים ההודיה בעקבות גילוי הזיקה משפחתית. כיצד תורם הדמיון בין הסיפורים להבנת משמעות המפגש במגילת רות? חשבו על אופיו, מטרתו ותוצאתו של המפגש, והיחס בין מעשה האדם להתערבות ההשגחה בשני הסיפורים.

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

השיבה לבית לחם

פרק א' פותח ב'מצג' (א-ו), המתאר את הרקע ההיסטורי והמשפחתי לסיפור, ומעביר לנגד עינינו את קורות משפחת נעמי ואלימלך במשך כעשר שנים. הסיפור עצמו נפתח בפסוק ז, בתיאור שיבתה של נעמי, האלמנה והשכולה, משדה מואב אל בית לחם יהודה. תיאור זה בנוי כולו משיחה בין נעמי לכלותיה. השיחה חושפת בפנינו את מצבה של נעמי ואת דבקותה של רות בחמותה.

1. הפסקה הראשונה (א-ו) מתארת את שרשרת האסונות שניחתו על משפחת נעמי, והם הבסיס לסיפור המגילה, אולם אין בה הסבר לאסונות אלה.

א. עיינו בדברי הירושלמי: 'למה נענש אלימלך ע"י שהפיל לבן של ישראל עליהם... אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור, וכשבאו שני רעבון אמר עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי, זה בקופתו וזה בקופתו, עמד וברח לו מפניהם'. במה נעוץ חטאו של אלימלך לפי הירושלמי, וכיצד הדבר נלמד מהפסוקים? חשבו כיצד מתיישב הסבר זה עם תהליך התיקון בהמשך המגילה.

2. 'וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶ לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה' (ז) מיד לאחר המצג אנו עדים לשיחתן של שלוש הנשים האלמנות, ההולכות בדרך ממואב ליהודה. השאלה העיקרית המרחפת ברקע השיחה היא אופיה ומשמעותה של השיבה לבית לחם: האם תוכל נעמי לשוב בחזרה למקומה הראשון ולנקודת המוצא שלה, או שמא זו שיבה מאוחרת, ללא תקווה.

א. בשיחה שלושה שלבים (ח-י, יא-יד, טו-יט), וכל אחד מהם פותח בדברי נעמי וממשיך בתגובת הכלות בחנו את דרכי השכנוע של נעמי – כיצד היא משכנעת את כלותיה בכל שלב לשוב?

ב. עמדו על ההבדל בין הנימוק של רות וערפה להישארותן עם נעמי (י) לדברים המרגשים שמשמיעה רות לבדה (טז-יז). כיצד מתבלטת דמותה של רות על רקע תגובת ערפה?

ג. 'ויהי כְּבאָֹנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהםֹ כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן' (יט) המסע נחתם בתיאור הגעתן של רות ונעמי לבית לחם, והשתיקה שאפפה את מסען מופרת באחת. מה ממחישה לנו תגובת הנשים, ומה מוסיפה עליהן תגובתה של נעמי? חשבו מה מסמלת משמעות החלפת השם בפיה וכיצד הוא משקף את יחסה של נעמי לגורלה (היעזרו במקרים אחרים של שינוי שם בתנ"ך: אברהם, יעקב ועוד).

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

חסדי ה'

שפכי כמים ליבך

על אלה אני בוכיה

שפת הייסורים

מגילת הספר

לפרוץ את מעגל האדישות

Mikketz: Suspects

מפגש בחשכת הליל

בשדה בעז

השיבה לבית לחם

Pages

📲 Instala nuestra App