רגע של עברית בשיר השירים ח'

 

"מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ" (ז) -

הביטוי "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" מוכר לנו כביטוי חיובי על עוצמת האהבה. מקור הביטוי הוא בפרקנו, וזה ההקשר של הפסוק "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה. מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ" (ו-ז).

כפי שניתן לראות אמנם הכתוב מדבר על עוצמת האהבה אך דווקא מציג את הצד השלילי של האהבה. האהבה קשה כמוות והיא שורפת. כך למשל מפרש עמוס חכם בדעת מקרא:

"וכמו שהמות אכזרי ואינו יודע רחם כן האהבה עלולה להיות נוקמת ואכזרית כשפוגעים בה... כאן שומעים אנו שיש באהבה גם קשיות ואכזריות הקנאה. כגדל האהבה כן גדל הקנאה הצמודה אליה".

 

Volver al capítulo

לכל זמן ועת

 

"לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם
עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת
עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר...
עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא
עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת 
עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק
עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד... 

עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק... 
עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד... 
עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר
עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר 
עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא
עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם
" (א-ח)

Volver al capítulo

לכל זמן

 

עת לשמור על מה שיש 
ועת לרוץ קדימה 
עת לנצור את כל האש 
ועת לשכוח אמא 

עת לרצות להיות לבד 
ועת להיות ביחד 
עת להיות כמו אחד 
ועת לדעת פחד 

עת לשיר, לשיר ברוק-נ-רול 
ועת לקרוא בספר 
עת לא, לא להפסיק לשאול 
ועת להיות בסדר 

לכל זמן 
ועת לכל חפץ 
ותחת השמיים 
לכל זמן 

עת ללכת לצבא 
ועת ל-"אור שמח" 
עת לחיות באהבה 
ועת גם לכאסח 

עת לצאת, לצאת אל הרחוב 
ועת לכאוב בשקט 
עת ללכת, ללכת עד הסוף 
ועת לעמוד מנגד 

לכל זמן... 

היו ימים שהתווכחתי 
ניסיתי להסביר 
היום אני חושב אחרת 
אני כבר לא כל כך צעיר 
יושב הרבה בבית 
עם תה ועוגיות 
אומר תודה על מה שיש 
אפילו על שטויות 

לכל זמן... 

עת לשמור על מה שיש 
ועת לרוץ קדימה 
עת לנצור את כל האש 
ועת לשכוח אמא 

עת ללכת לצבא 
ועת ל-"אור שמח" 
עת לחיות באהבה 
ועת גם לכאסח 

לכל זמן... 

Volver al capítulo

מיהו קהלת?

 

מיהו המכונה 'קהלת'? מסורת היא בידי חכמים שקהלת הוא כינוי לשלמה המלך.

רש"י מביא שני טעמים לכינוי הזה:

"על שם שקיהל חכמות הרבה וכן במקום אחר קוראו אגור בן יקא (משלי ל', א) שאגר כל החכמה והקיאה, ויש אומרים שהיה אומר כל דבריו בהקהל".

פסוקים רבים במגילה מחזקים את הזיהוי של קהלת עם שלמה.

קהלת מעיד על עצמו: "אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים" (א', יב)

את מעשיו בירושלים הוא מתאר כך:

"הגדלתי מעשי, בניתי לי בתים, נטעתי לי כרמים. עשיתי לי גנות ופרדסים, ונטעתי בהם עץ כל פרי. עשיתי לי ברכות מים, להשקות מהם יער צומח עצים. קניתי עבדים ושפחות, ובני בית היה לי, גם מקנה בקר וצאן הרבה היה לי, מכל שהיו לפני בירושלים. כנסתי לי גם כסף וזהב, וסגולת מלכים והמדינות, עשיתי לי שרים ושרות, ותענוגות בני האדם שידה ושידות" (ב', ד-ח)

התיאור הזה מתאים לשלמה. אין עוד מלך שהיה עשיר ובעל נכסים כשלמה. על פעולות הבניה והנטיעה של שלמה מסופר הרבה במקרא: במלכים א פרק ז' מסופר ששלמה בנה את ביתו שלש עשרה שנה.

במגילת שיר השירים מסופר: "כרם היה לשלמה" (שיר השירים ח', יא)

במלכים א פרק י' מסופר: "וכל כלי משקה המלך שלמה זהב, וכל כלי בית יער הלבנון, זהב סגור, אין כסף, לא נחשב בימי שלמה למאומה... ויגדל המלך שלמה מכל מלכי הארץ לעושר ולחכמה". תאור מפורט של עושרו של שלמה נמצא בדברי הימים ב פרק ט'. 

שלמה היה מפורסם לא רק בעושרו אלא בעיקר בחכמתו:

"ויתן אלהים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד... ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם, ומכל חכמת מצרים" (מלכים א ה', ט-י)

וקהלת מעיד על עצמו: "אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפני על ירושלים" (טז), "וגדלתי והוספתי מכל שהיה לפני בירושלים, אף חכמתי עמדה לי" (ב', ט). ובסיום המגילה מסופר: "ויותר שהיה קהלת חכם, עוד למד דעת את העם ואזן וחקר, תקן משלים הרבה" (י"ב, ט)

ואמנם חלק מן הרעיונות המובאים במגילת קהלת מצויים בספרים אחרים בתנ"ך בשמו של שלמה, בעיקר בספר משלי.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

שירי סוף הדרך

הדרך יפה עד מאוד - אמר הנער                      צובעה השקיעה שיבתו בפז ואודם    
הדרך קשה עד מאוד - אמר העלם                    הדשא מבהיק לרגליו בטל הערב 
הדרך ארכה עד מאוד - אמר הגבר                   ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת
ישב הזקן לנוח בצד הדרך.                              התזכור מה יפתה, מה קשתה מה ארכה הדרך.  (השיר הראשון)

אמרת יום רודף יום ולילה - לילה                      והנה אתה בא בימים, זקנת ושבת, 
הנה ימים באים בליבך אמרת                           ימיך ספורים ויקר מניינם שבעתיים,
ותראה ערבים ובקרים פוקדים חלונך,                ותדע כל יום אחרון תחת השמש 
ותאמר: הלא אין חדש תחת השמש.                ותדע חדש כל יום תחת השמש.   (השיר השני)

למדני, אלהי, ברך והתפלל                              למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל,                 בהתחדש זמנך עם בקר ועם ליל,
על החרות הזאת: לראות, לחוש, לנשים,           לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום,
לדעת, ליחל, להכשל.                                    לבל יהיה עלי יומי הרגל.   (השיר השלישי)   

                   

לאה גולדברג היטיבה להכיר את ספר קהלת והוא מופיע בשירתה באופנים שונים. על פי המדרש היצירתי שלה, היו בחיי שלמה שלוש תקופות, ועוד אחת, "לעת זקנת שלמה, סמוך למיתתו". על השלב הזה בחייו היא טוותה את מחזור שירי סוף הדרך שהוא לדעתנו אגדה שירית שגיבורה הוא שלמה-קהלת החוזר בו לעת זקנתו, סמוך למיתתו, מכל עמדותיו הידועות ומגיע להבנה חדשה על משמעות החיים.

שירי סוף הדרך מתארים שני תהליכי השתנות העוברים על הגיבור. התהליך הראשון התרחש "בדרך", ובה הפך שלמה מהנער שחיבר את שיר השירים לקהלת. התהליך השני התרחש "בצד הדרך", ובו איבד הזקן בזה אחר זה את כל מאפייניו של קהלת.

כשהלך האיש בדרך הוא עבר שלוש תחנות. התחנה הראשונה הייתה בנעוריו, אז אמר שהדרך יפה עד מאוד (שלמה כמחברו של שיר השירים). התחנה השנייה הייתה בימי עלומיו, אז אמר שהדרך קשה עד מאוד (שלמה כמחברו של משלי). והתחנה האחרונה הייתה בימי בגרותו, אז אמר שהדרך ארוכה עד מאוד (שלמה כמחברו של ספר קהלת). כשאמר האיש שהדרך ארוכה עד מאוד, לא היו עוד לדרך בעיניו לא משמעות ולא תוכן ונשארה רק העובדה הטכנית של קיומה. את דרכו הוא התחיל ביופי וסיים בלא כלום – "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" (קהלת א', ב)

ראשיתו של התהליך בצד הדרך בשלווה גדולה. כשישב הזקן לנוח בצד הדרך, נעשה לו נס והוא נעשה דומה לגיבורו הצעיר של שיר השירים. הזקן שהתחיל את דרכו בצד הדרך מקביל לנער שאמר שהדרך יפה עד מאוד (שלמה של שיר השירים). שניהם התחילו את המסע מן היופי העצום. אך כגודל הדמיון כן גודל ההבדל ביניהם. הנער אמר על הדרך שהיא יפה עד מאוד, ואילו הזקן אינו אומר דבר. הוא חי את היופי. וזה ההבדל העקרוני בין שלמה-קהלת לבין הזקן: שלמה-קהלת דיבר על העולם והזקן חי אותו.

בצד הדרך רכש לו הזקן הבנות הפוכות להבנותיו של קהלת. האיש שטען ש"אין זכרון לראשונים" (קהלת א', יא) התחיל לזכור ולראות את הדברים במורכבותם, הספקן הגדול הגיע אל הידיעות הוודאיות ("חדש כל יום תחת השמש") ועוד. שירי סוף הדרך הם ראי שבו משתקפת דמותו ההפוכה של קהלת.

שלוש התחנות שעבר הגיבור "בדרך" עד שנעשה קהלת מסמנות את שלבי דעיכת תחושת החיים בקרבו, ושלוש התחנות שעבר "בצד הדרך" עד שפשט מעליו את דמות קהלת עשו אותו ליותר חי ממה שהיה אי פעם בחייו. וכשהוא התפלל לא-לוהיו שלא להיות עוד קהלת (בשיר השלישי), הוא הגיע לסוף הדרך.

שירי סוף הדרך בוחנים שתי חלופות לנורמות חיים: הנורמה של קהלת כפי שהיא מובעת בספר קהלת, והנורמה של המשוררת. לאה גולדברג דוחה מכול וכול את תפיסת עולמו של קהלת, והיא עושה כן בעדינות רבה, בחסד וברחמים.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מאת ד"ר לאה מזור, מתוך אתר מט"ח

Volver al capítulo

ציון בחורבנה

 

מגילת איכה, המכונה בפי חז"ל 'קינות' מורכבת מחמישה פרקים, שכל אחד מהם מהווה קינה עצמאית על חורבן ירושלים והמקדש ועל גלות יהודה. הקינות משקפות את המשבר הדתי והלאומי העמוק בעקבות החורבן ואת האבל והצער הנורא של האומה, והן נעות בין יאוש לתקוה ולתפילה לגאולה ותיקון. לפי המסורת התחברה המגילה בידי ירמיהו, נביא החורבן. בין הקינות יש זיקות ברורות וגם התפתחות מסוימת. פרקים א', ב', ד' פותחים בקריאה 'איכה', ואילו פרק ג' פותח במילים 'אני הגבר', והקינה שבו בעלת אופי אישי יותר. פרק ה' החותם את המגילה כולל בקשה ותפילה ציבורית.

פרק א' הינו קינה שהיא אקרוסטיכון בת עשרים ושניים פסוקים, לפי סדר האלף בית, בה כל פסוק כולל תמונה מזעזעת של האסון. נקודת המוצא של הפרק היא המצב הקשה של העיר לאחר החורבן. בין התמונות בפרק נמתח קו ברור המתאר את ציון כאשה בודדה שאין לה מנחם. הפרק נחלק לשני חלקים: החלק הראשון (א-יא) כולל קינה על ירושלים בגוף שלישי. בחלק השני (יב-כב) ירושלים מדברת על עצמה בגוף ראשון.

1. הקינה בפרקנו פותחת במילה 'איכה', מילה זו אף העניקה למגילה את שמה. מה מבטאת הקריאה 'איכה' בכלל (ראו למשל ישעיהו א', כא), ובאיזה הקשר היא מופיעה בפרק? עמדו על מערכת ההיפוכים המתוארת בעקבותיה בפסוקים א-ב.

2. ציון מדומה במהלך הפרק לאשה בכמה מצבים: אלמנה (א), אהובה נבגדת (ב, יט), נידה (ח-ט, יז). חשבו מה משמעותו של כל דימוי ביחס לירושלים ואיזה היבט באסונה הוא מדגיש?

3. בניגוד לשאר החלק השני בו מדברת ציון על עצמה, פסוק יז מתאר את ציון הפורשת ידיה בייאושה. זהו תיאור בגוף שלישי של האמור בפסוק הקודם (טז), והוא מחלק את החלק לשני חלקי משנה: יב-טז, יח-כב. עמדו על ההבדל העקרוני בין שני החלקים ביחסה של בת ציון אל ה'. התייחסו לפעלי החורבן בפסוקים יב-טז, ולעומת זאת שימו לב כיצד פותח פסוק יח. מה תפקידו של פסוק יז בהיפוך שמתחולל בבת ציון?


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

בהסתכלות אגוצנטרית - הכל הבל

 

הביטוי "תחת השמש" המופיע הרבה במגילת קהלת, בא ללמד שלפנינו בחינת עולם ללא ערכים נצחיים.

הדגשת המלה "אני" במגילת קהלת, מצביעה על נסיון לראות את הטבע, ההיסטוריה וכל הקנינים - הרוחניים והגשמיים גם יחד - מבחינה אגוצנטרית.

המחבר של מגילת קהלת ניסה להתבונן בחיים ולבחון את ערכיהם ללא קשר עם עולם הערכים הנצחיים.

בכל המקרא כולו, פרט לספר קהלת, מסתכלים תמיד בחיים ומעריכים אותם כגילוי הא-לוהות, כמסגרת למילוי התפקידים שהוטלו על האדם למלא...

לכן עשה מחבר המגילה גדולות ונצורות בשעה שניסה לראות בהעזה, וכמעט באכזריות, את החיים כמו שהם, בלי המַעֲטֶה של עולם עילאי המשפיע את אורו על העולם השפל. אם לחיות בעולם כיחיד ולדון על הכל מבחינת ה'אני' - הרי אפילו הדברים הנראים כבעלי ערך, כמו החכמה, גם הם אין בהם משום תוכן של ממש ואין בהם כדי לחזק את אהבת החיים.

על פי הנחתנו, שמגמת הספר הייתה להתבונן בחיים ולבחון את ערכיהם ללא קשר עם התגלות העולם העליון ועם ערכי הנצח, אנו מבינים היטב את הצורך בסיום הכפול של הספר: פעם הוא מסתיים באותו משפט הערכה שבו הוא התחיל (השווה א', ב לי"ב, ח) ופעם מסיים המחבר את חקירתו בסוף דבר ממין אחר באומרו: "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, כי את כל מעשה האלקים יבא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע" (י"ב, יג-יד).

שתי צורות הסיום הכרחיות הן ומשלימות זו את זו. בשעה שאני מסתכל בעולם 'תחת השמש' ומבחינת הדגשת ה'אני' - הרי המסקנה צריכה להיות 'הבל הבלים'... 

הסתכלות מעין זו אמנם הכרחית היא בתור ניסוי כדי להגיע להערכה נכונה, אבל היא ראייה מסולפת וחד צדדית; היא מתעלמת מהמציאות הבלתי נראית של עולם הנצח והערכים הנצחיים.

ולכן יש לשים לב במיוחד להדגשה המרובעת של המלה 'כל' בשני הפסוקים האחרונים, ההופכים עולם ללא טעם ומובן ויעוד לעולם שלם והרמוני, ובמקום היחסיות והאפסות של כל מאמץ אנושי - מופיע עולם מלא של קיום המצוות לאדם הנוצר בצלם א-לוהים.

 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך המאמר "הצביון הדתי של מגילת קהלת", המובא בספר "לבעיית הגמול במקרא", עמ' 59-71

Volver al capítulo

תחת השמש

 

מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת (ג-ד)
מַה-שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (ט)

Volver al capítulo

Vayigash: Preparations

“And Yehuda he sent ahead of him to Yosef to prepare [le-horot] for him in Goshen, and they came to the Land of Goshen.” Yaakov has experience with wandering. It is not for nothing that his symbol is the staff that he used to cross the Jordan.  We can learn from him how to prepare for transition periods. He agrees to go to Egypt with his big family to the house of Yosef, but he does not hurry into it haphazardly. Yaakov deals with planning and preparations, not only with those deriving from the immediate needs of packing and leaving. For example, he fills the journey itself with meaningful content, and does not relate to it merely as a necessary intermediate stage, as we can learn from his offering sacrifices in Beersheba (Genesis 46:1). Similarly, Yaakov takes an additional step: he sends Yehuda ahead of him (46:28). Sending Yehuda ahead of him can be interpreted very simply – on the level of interpersonal relations and etiquette:

When people travel to a new place, it is proper practice to have other people go ahead of them, as the Torah states (Genesis 46:28) ‘And Yehuda he sent ahead of him…’ (Arvei Nahal, Bemidbar Shelach 1).  

A person who respects himself does not come to a new place without preparing the groundwork for his stay.  According to this idea, “to prepare [le-horot] for him in Goshen” means that Yehuda was given the task of announcing and preparing the way for Yaakov’s impending arrival – as a guide for Yaakov. “That he should set out before they entered the city so as to guide them where to go and what to do” (Radak, ibid.); and the Pesikta states, too:  “’ to prepare [le-horot] for him in Goshen’ – to tell him ‘your father has made it to Goshen’” (Pesikta Zutrata, Vayigash 46).

            The midrash presents this interpretation as subject to a dispute between Rabbi Hanina son of Rabbi Aha and Rabbi Hanina: “’And Yehuda he sent ahead’ – Rabbi Hanina  son of Rabbi Aha and Rabbi Hanina [debated,] – one said ‘to set up place to live’ and the other said “to set up a meeting place so that he could teach Torah, so that the tribes would study ther” (Midrash Rabbah, Vayikra 95).

            According to one opinion, Yaakov sent Yehuda ahead to set up a dwelling-place. This interpretation follows from the explanations presented above. Yehuda was sent to prepare for Yaakov’s stay, so that Yaakov would not find himself homeless and vulnerable on the streets. And so he is instructed to find somewhere appropriate for Yaakov’s needs, prepare the surrounding community, and set up the necessary groundwork; thus paving the way for Yaakov to acclimatize successfully.

             This interpretation, though, did not gain much traction relative to the second interpretation which explains that Yehuda was sent to set up a meeting-place where Yaakov would teach Torah. According to this other opinion, Yehuda was sent to establish a Yeshiva before Yaakov set out for Egypt – to prepare the place where it would be possible to delve into the study of Torah. Although this can serve as a source attesting to the importance already ascribed in ancient times to the education system in Israel, we will be focusing on the significance of the Yeshiva being a vital need of prime importance.

            “’And Yehuda he sent ahead of him’ – to set up a house of study from which instruction would come. A moral lesson from this is that for every action that a person does- first of all, he should plan as part of this action something for a higher purpose. Someone who merits to build a house should first plan in his mind which room in the house will be designated as ready for him to seclude himself for Torah study, prayer, and hitbodedet and a place ready to be meeting-place for Sages, and afterward plan things for his own needs. (Sh’lah, Derekh Hayyim Tokhahat Mussar, 78).

The Sh’lah wishes to learn something from Yaakov’s actions and the establishment of the Yeshiva in Egypt before he himself arrived there. The moral lesson is about priorities in building. The main purpose of a house is to be the spiritual centre of its inhabitants. It is the place from which emanates one’s unique light of Torah. Therefore, all preparations for a home need to be such that it will be comfortable to study and delve into Torah there – whether it is preparing a spot for a library and computer, setting aside a quiet corner for study and prayer, or making the place convenient and able to have an influence on the rest of the house. The remaining rooms in the house and their use are already secondary to it being a meeting-place of study and thought.

            Other source went further, in light of this Midrashic approach, to discuss the importance of Torah study specifically on the eve of exile, as a formula for the preservation of Israel’s identity and connection to God during times that are shrouded in darkness.

            These interpretations constitute opposing viewpoints about the question of how Yaakov prepared to go to Egypt. The form of preparation is apparently derived from a general estimate of what the expected social or spiritual challenges would be; what was the most basic pressing need – comfort and having a base, or intellectual blossoming. But there is no debate over whether sending Yehuda to Egypt was part of the preparations for moving there. And thus the two interpretations emphasize the importance of preparing and organizing – whether material or spiritual – in anticipation of what is coming. As Tiferet Shlomo explains about our parasha: “lehorot” – in the sense of the word herayon [pregnancy].

            Hassidic thought ascribes special emphasis on the importance of preparation, in the footsteps of the original pious ones (Hassidim) who would spend an hour in reflection and personal preparation before prayer. Preparation is meant to focus one’s environment, to ensure that the vessels are appropriate for what they need to receive and contain. But the main innovation is that preparation is not merely a time whose content and design is only focused on the future. There is an understanding that preparation is an opportunity to focus on the process as one with intrinsic value that requires scrutiny and scrupulousness. A school is a preparation stage for intelligently contending with future situations, but has intrinsic value; acquiring an academic degree is a preparation stage for specializing and finding employment, but the experience of the student is one of fulness and significance; our lives are merely “vestibules of the banquet hall” – nevertheless, we take them seriously and ascribe great importance  to them.

            Yehuda, who is sent to lay the groundwork, is revealed as someone talented in plowing the field and preparing the furrows. His greatness is not manifest in impressive operations, bearing fruit, or standing at the forefront of the action. His majesty is present in the ability to facilitate processes and establish them. He is the presenter (mangish) – just as Yehuda approaches Yosef and, with his wit, saves the people of Israel (Vayigash), so does he save the people of Israel in his going to Goshen and softening the exile (Goshen).

            In relating to Yehuda’s actions, the Midrash suggests an interesting angle: as Kohelet notes, people who work “behind the scenes” laying the groundwork are forgotten quickly; generally speaking, people do not pay attention to them. The main part of their task is to do it without leaving traces of their efforts. People would not have known the names of the Maccabiah bridge-builders if the work had been carried out properly (and if it had not collapsed). Nobody remembers who invented the wheel, but many accomplish great things because of the wheel’s existence.

            This vantage point of the Midrash paves the way for a third interpretation – not one that is humanistic-societal, and not one that is spiritual, but a mystical interpretation. This viewpoint is connected to the view of a division of labor that creates a full picture, one that sees the processes from above as completing one another. Some people plow, and some plant. At the end, the combined efforts produce the full process. Joined with this is the idea of “the deeds of the forefathers are a sign for the sons,” which ascribes hints about the future and the processes that they will represent in the future redemption: Yehuda is sent because there is a higher purpose for a meeting between Yehuda and Yosef, in the sense of “and the wolf will dwell with the lamb”: “And Yehuda he sent ahead of him” – it is written (Isaiah 65) “wolf and lamb will graze as one and the lion, like cattle, will eat straw” (Genesis Rabbah, Vayigash, 95). The lion is Yehuda, and the cattle- the ox – is Yosef. The unity of the two brothers is necessary to embed meaningful processes in history to prepare for the future redemption.

 

Volver al capítulo

ביאת הגואל

"וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב" (רות ד', א)

 

לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) רות פרק ד סימן א

"ובועז עלה השער וישב שם והנה הגואל" (רות ד', א) - זהו טוב. אמר רבי ברכיה: כך דרשו שני גדולי עולם ר' אליעזר ור' יהושע, ר' אליעזר אמר: בועז עשה את שלו ורות עשתה את שלה ונעמי עשת[ה] את שלה, אמר הקדוש ברוך הוא אף אני אעשה את שלי, מיד שיגר הקדוש ברוך הוא למלאך והוליך את טוב והעבירו משם, שנאמר: "ובועז עלה השער והנה הגואל עבר... ויאמר סורה שבה פה פלוני אלמוני" (שם).

ר' שמואל בר נחמן אמר: אלמון היה מדברי תורה, אמר כלום מתו הראשונים אלא מפני שנשאו אותם ואני הולך ומערבב פסולות בבני, שנאמר (רות ד', ו): "פן אשחית את נחלתי", והוא לא ידע שכבר נתחדשה הלכה 'עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית'

 

 

 

לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) - לקח טוב הוא ילקוט מדרשי שחיבר ר' טוביה בן אליעזר במאה ה-11 ביוון. הילקוט מרכז מדרשי חז"ל בהלכה ובאגדה לפי סדר הפסוקים לחמשת חומשי התורה והמגילות וכן פירושים של מחבר הילקוט על דרך הפשט והדרש. בדפוס הראשון של הילקוט, ובעקבותיו, הוא כונה בטעות בשם "פסיקתא זוטרתא". הדרשות בילקוט מעובדות ומתורגמות מארמית, יוונית ולטינית לעברית. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.