ציון בחורבנה

 

מגילת איכה, המכונה בפי חז"ל 'קינות' מורכבת מחמישה פרקים, שכל אחד מהם מהווה קינה עצמאית על חורבן ירושלים והמקדש ועל גלות יהודה. הקינות משקפות את המשבר הדתי והלאומי העמוק בעקבות החורבן ואת האבל והצער הנורא של האומה, והן נעות בין יאוש לתקוה ולתפילה לגאולה ותיקון. לפי המסורת התחברה המגילה בידי ירמיהו, נביא החורבן. בין הקינות יש זיקות ברורות וגם התפתחות מסוימת. פרקים א', ב', ד' פותחים בקריאה 'איכה', ואילו פרק ג' פותח במילים 'אני הגבר', והקינה שבו בעלת אופי אישי יותר. פרק ה' החותם את המגילה כולל בקשה ותפילה ציבורית.

פרק א' הינו קינה שהיא אקרוסטיכון בת עשרים ושניים פסוקים, לפי סדר האלף בית, בה כל פסוק כולל תמונה מזעזעת של האסון. נקודת המוצא של הפרק היא המצב הקשה של העיר לאחר החורבן. בין התמונות בפרק נמתח קו ברור המתאר את ציון כאשה בודדה שאין לה מנחם. הפרק נחלק לשני חלקים: החלק הראשון (א-יא) כולל קינה על ירושלים בגוף שלישי. בחלק השני (יב-כב) ירושלים מדברת על עצמה בגוף ראשון.

1. הקינה בפרקנו פותחת במילה 'איכה', מילה זו אף העניקה למגילה את שמה. מה מבטאת הקריאה 'איכה' בכלל (ראו למשל ישעיהו א', כא), ובאיזה הקשר היא מופיעה בפרק? עמדו על מערכת ההיפוכים המתוארת בעקבותיה בפסוקים א-ב.

2. ציון מדומה במהלך הפרק לאשה בכמה מצבים: אלמנה (א), אהובה נבגדת (ב, יט), נידה (ח-ט, יז). חשבו מה משמעותו של כל דימוי ביחס לירושלים ואיזה היבט באסונה הוא מדגיש?

3. בניגוד לשאר החלק השני בו מדברת ציון על עצמה, פסוק יז מתאר את ציון הפורשת ידיה בייאושה. זהו תיאור בגוף שלישי של האמור בפסוק הקודם (טז), והוא מחלק את החלק לשני חלקי משנה: יב-טז, יח-כב. עמדו על ההבדל העקרוני בין שני החלקים ביחסה של בת ציון אל ה'. התייחסו לפעלי החורבן בפסוקים יב-טז, ולעומת זאת שימו לב כיצד פותח פסוק יח. מה תפקידו של פסוק יז בהיפוך שמתחולל בבת ציון?


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

בהסתכלות אגוצנטרית - הכל הבל

 

הביטוי "תחת השמש" המופיע הרבה במגילת קהלת, בא ללמד שלפנינו בחינת עולם ללא ערכים נצחיים.

הדגשת המלה "אני" במגילת קהלת, מצביעה על נסיון לראות את הטבע, ההיסטוריה וכל הקנינים - הרוחניים והגשמיים גם יחד - מבחינה אגוצנטרית.

המחבר של מגילת קהלת ניסה להתבונן בחיים ולבחון את ערכיהם ללא קשר עם עולם הערכים הנצחיים.

בכל המקרא כולו, פרט לספר קהלת, מסתכלים תמיד בחיים ומעריכים אותם כגילוי הא-לוהות, כמסגרת למילוי התפקידים שהוטלו על האדם למלא...

לכן עשה מחבר המגילה גדולות ונצורות בשעה שניסה לראות בהעזה, וכמעט באכזריות, את החיים כמו שהם, בלי המַעֲטֶה של עולם עילאי המשפיע את אורו על העולם השפל. אם לחיות בעולם כיחיד ולדון על הכל מבחינת ה'אני' - הרי אפילו הדברים הנראים כבעלי ערך, כמו החכמה, גם הם אין בהם משום תוכן של ממש ואין בהם כדי לחזק את אהבת החיים.

על פי הנחתנו, שמגמת הספר הייתה להתבונן בחיים ולבחון את ערכיהם ללא קשר עם התגלות העולם העליון ועם ערכי הנצח, אנו מבינים היטב את הצורך בסיום הכפול של הספר: פעם הוא מסתיים באותו משפט הערכה שבו הוא התחיל (השווה א', ב לי"ב, ח) ופעם מסיים המחבר את חקירתו בסוף דבר ממין אחר באומרו: "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, כי את כל מעשה האלקים יבא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע" (י"ב, יג-יד).

שתי צורות הסיום הכרחיות הן ומשלימות זו את זו. בשעה שאני מסתכל בעולם 'תחת השמש' ומבחינת הדגשת ה'אני' - הרי המסקנה צריכה להיות 'הבל הבלים'... 

הסתכלות מעין זו אמנם הכרחית היא בתור ניסוי כדי להגיע להערכה נכונה, אבל היא ראייה מסולפת וחד צדדית; היא מתעלמת מהמציאות הבלתי נראית של עולם הנצח והערכים הנצחיים.

ולכן יש לשים לב במיוחד להדגשה המרובעת של המלה 'כל' בשני הפסוקים האחרונים, ההופכים עולם ללא טעם ומובן ויעוד לעולם שלם והרמוני, ובמקום היחסיות והאפסות של כל מאמץ אנושי - מופיע עולם מלא של קיום המצוות לאדם הנוצר בצלם א-לוהים.

 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך המאמר "הצביון הדתי של מגילת קהלת", המובא בספר "לבעיית הגמול במקרא", עמ' 59-71

Volver al capítulo

תחת השמש

 

מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת (ג-ד)
מַה-שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (ט)

Volver al capítulo

Vayigash: Preparations

“And Yehuda he sent ahead of him to Yosef to prepare [le-horot] for him in Goshen, and they came to the Land of Goshen.” Yaakov has experience with wandering. It is not for nothing that his symbol is the staff that he used to cross the Jordan.  We can learn from him how to prepare for transition periods. He agrees to go to Egypt with his big family to the house of Yosef, but he does not hurry into it haphazardly. Yaakov deals with planning and preparations, not only with those deriving from the immediate needs of packing and leaving. For example, he fills the journey itself with meaningful content, and does not relate to it merely as a necessary intermediate stage, as we can learn from his offering sacrifices in Beersheba (Genesis 46:1). Similarly, Yaakov takes an additional step: he sends Yehuda ahead of him (46:28). Sending Yehuda ahead of him can be interpreted very simply – on the level of interpersonal relations and etiquette:

When people travel to a new place, it is proper practice to have other people go ahead of them, as the Torah states (Genesis 46:28) ‘And Yehuda he sent ahead of him…’ (Arvei Nahal, Bemidbar Shelach 1).  

A person who respects himself does not come to a new place without preparing the groundwork for his stay.  According to this idea, “to prepare [le-horot] for him in Goshen” means that Yehuda was given the task of announcing and preparing the way for Yaakov’s impending arrival – as a guide for Yaakov. “That he should set out before they entered the city so as to guide them where to go and what to do” (Radak, ibid.); and the Pesikta states, too:  “’ to prepare [le-horot] for him in Goshen’ – to tell him ‘your father has made it to Goshen’” (Pesikta Zutrata, Vayigash 46).

            The midrash presents this interpretation as subject to a dispute between Rabbi Hanina son of Rabbi Aha and Rabbi Hanina: “’And Yehuda he sent ahead’ – Rabbi Hanina  son of Rabbi Aha and Rabbi Hanina [debated,] – one said ‘to set up place to live’ and the other said “to set up a meeting place so that he could teach Torah, so that the tribes would study ther” (Midrash Rabbah, Vayikra 95).

            According to one opinion, Yaakov sent Yehuda ahead to set up a dwelling-place. This interpretation follows from the explanations presented above. Yehuda was sent to prepare for Yaakov’s stay, so that Yaakov would not find himself homeless and vulnerable on the streets. And so he is instructed to find somewhere appropriate for Yaakov’s needs, prepare the surrounding community, and set up the necessary groundwork; thus paving the way for Yaakov to acclimatize successfully.

             This interpretation, though, did not gain much traction relative to the second interpretation which explains that Yehuda was sent to set up a meeting-place where Yaakov would teach Torah. According to this other opinion, Yehuda was sent to establish a Yeshiva before Yaakov set out for Egypt – to prepare the place where it would be possible to delve into the study of Torah. Although this can serve as a source attesting to the importance already ascribed in ancient times to the education system in Israel, we will be focusing on the significance of the Yeshiva being a vital need of prime importance.

            “’And Yehuda he sent ahead of him’ – to set up a house of study from which instruction would come. A moral lesson from this is that for every action that a person does- first of all, he should plan as part of this action something for a higher purpose. Someone who merits to build a house should first plan in his mind which room in the house will be designated as ready for him to seclude himself for Torah study, prayer, and hitbodedet and a place ready to be meeting-place for Sages, and afterward plan things for his own needs. (Sh’lah, Derekh Hayyim Tokhahat Mussar, 78).

The Sh’lah wishes to learn something from Yaakov’s actions and the establishment of the Yeshiva in Egypt before he himself arrived there. The moral lesson is about priorities in building. The main purpose of a house is to be the spiritual centre of its inhabitants. It is the place from which emanates one’s unique light of Torah. Therefore, all preparations for a home need to be such that it will be comfortable to study and delve into Torah there – whether it is preparing a spot for a library and computer, setting aside a quiet corner for study and prayer, or making the place convenient and able to have an influence on the rest of the house. The remaining rooms in the house and their use are already secondary to it being a meeting-place of study and thought.

            Other source went further, in light of this Midrashic approach, to discuss the importance of Torah study specifically on the eve of exile, as a formula for the preservation of Israel’s identity and connection to God during times that are shrouded in darkness.

            These interpretations constitute opposing viewpoints about the question of how Yaakov prepared to go to Egypt. The form of preparation is apparently derived from a general estimate of what the expected social or spiritual challenges would be; what was the most basic pressing need – comfort and having a base, or intellectual blossoming. But there is no debate over whether sending Yehuda to Egypt was part of the preparations for moving there. And thus the two interpretations emphasize the importance of preparing and organizing – whether material or spiritual – in anticipation of what is coming. As Tiferet Shlomo explains about our parasha: “lehorot” – in the sense of the word herayon [pregnancy].

            Hassidic thought ascribes special emphasis on the importance of preparation, in the footsteps of the original pious ones (Hassidim) who would spend an hour in reflection and personal preparation before prayer. Preparation is meant to focus one’s environment, to ensure that the vessels are appropriate for what they need to receive and contain. But the main innovation is that preparation is not merely a time whose content and design is only focused on the future. There is an understanding that preparation is an opportunity to focus on the process as one with intrinsic value that requires scrutiny and scrupulousness. A school is a preparation stage for intelligently contending with future situations, but has intrinsic value; acquiring an academic degree is a preparation stage for specializing and finding employment, but the experience of the student is one of fulness and significance; our lives are merely “vestibules of the banquet hall” – nevertheless, we take them seriously and ascribe great importance  to them.

            Yehuda, who is sent to lay the groundwork, is revealed as someone talented in plowing the field and preparing the furrows. His greatness is not manifest in impressive operations, bearing fruit, or standing at the forefront of the action. His majesty is present in the ability to facilitate processes and establish them. He is the presenter (mangish) – just as Yehuda approaches Yosef and, with his wit, saves the people of Israel (Vayigash), so does he save the people of Israel in his going to Goshen and softening the exile (Goshen).

            In relating to Yehuda’s actions, the Midrash suggests an interesting angle: as Kohelet notes, people who work “behind the scenes” laying the groundwork are forgotten quickly; generally speaking, people do not pay attention to them. The main part of their task is to do it without leaving traces of their efforts. People would not have known the names of the Maccabiah bridge-builders if the work had been carried out properly (and if it had not collapsed). Nobody remembers who invented the wheel, but many accomplish great things because of the wheel’s existence.

            This vantage point of the Midrash paves the way for a third interpretation – not one that is humanistic-societal, and not one that is spiritual, but a mystical interpretation. This viewpoint is connected to the view of a division of labor that creates a full picture, one that sees the processes from above as completing one another. Some people plow, and some plant. At the end, the combined efforts produce the full process. Joined with this is the idea of “the deeds of the forefathers are a sign for the sons,” which ascribes hints about the future and the processes that they will represent in the future redemption: Yehuda is sent because there is a higher purpose for a meeting between Yehuda and Yosef, in the sense of “and the wolf will dwell with the lamb”: “And Yehuda he sent ahead of him” – it is written (Isaiah 65) “wolf and lamb will graze as one and the lion, like cattle, will eat straw” (Genesis Rabbah, Vayigash, 95). The lion is Yehuda, and the cattle- the ox – is Yosef. The unity of the two brothers is necessary to embed meaningful processes in history to prepare for the future redemption.

 

Volver al capítulo

ביאת הגואל

"וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב" (רות ד', א)

 

לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) רות פרק ד סימן א

"ובועז עלה השער וישב שם והנה הגואל" (רות ד', א) - זהו טוב. אמר רבי ברכיה: כך דרשו שני גדולי עולם ר' אליעזר ור' יהושע, ר' אליעזר אמר: בועז עשה את שלו ורות עשתה את שלה ונעמי עשת[ה] את שלה, אמר הקדוש ברוך הוא אף אני אעשה את שלי, מיד שיגר הקדוש ברוך הוא למלאך והוליך את טוב והעבירו משם, שנאמר: "ובועז עלה השער והנה הגואל עבר... ויאמר סורה שבה פה פלוני אלמוני" (שם).

ר' שמואל בר נחמן אמר: אלמון היה מדברי תורה, אמר כלום מתו הראשונים אלא מפני שנשאו אותם ואני הולך ומערבב פסולות בבני, שנאמר (רות ד', ו): "פן אשחית את נחלתי", והוא לא ידע שכבר נתחדשה הלכה 'עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית'

 

 

 

לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) - לקח טוב הוא ילקוט מדרשי שחיבר ר' טוביה בן אליעזר במאה ה-11 ביוון. הילקוט מרכז מדרשי חז"ל בהלכה ובאגדה לפי סדר הפסוקים לחמשת חומשי התורה והמגילות וכן פירושים של מחבר הילקוט על דרך הפשט והדרש. בדפוס הראשון של הילקוט, ובעקבותיו, הוא כונה בטעות בשם "פסיקתא זוטרתא". הדרשות בילקוט מעובדות ומתורגמות מארמית, יוונית ולטינית לעברית. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

סגירת מעגל

 

פרק ד' מתמקד במעמד הגאולה בשער בית לחם, ובמרכזו פעילותו של בעז. המגילה חותמת באחרית הטובה של רות בעז ונעמי, בתיאורי לידה ותולדות, וצופה לעתיד – אל דוד מלך ישראל העתיד להיוולד מנישואים אלה. מעשי החסד השזורים לאורך המגילה הם המניעים את גלגלי העלילה מייאוש, קללה ומוות – לחיים, ברכה ותקווה באחריתה.

1. פרק ד' סוגר את המעגלים שנפתחו בפרק א'. נעמוד על כמה מהם:

א. המילה המנחה בפרק א' היא המילה 'שוב'. בדקו מהי המילה המנחה בפרק ד' וחשבו מהו היחס בין שתי מלים אלה וכיצד הוא מתמצת את מהלכה של המגילה?

ב. בשני הפרקים פועלים שני צמדי דמויות: בפרק א' רות וערפה, ובפרק ד' בעז והגואל. כיצד מאופיינת 'דמות המשנה' בכל צמד, ובאיזה אופן היא מאירה את מעשי ה'גיבור הראשי'?

ג. מקהלת נשים מופיעה בשני הפרקים (א',יט; ד',יד-טו)– עמדו על תפקידה בכל פרק ועל השינוי המשתקף בעזרתה. מהו המפתח לתיקון בדברי המקהלה בפרקנו?

ד. עקבו אחרי האירועים המרוכזים במצג של המגילה (א',א-ו), כיצד הם מתהפכים בסופה (ד',יג-יז)?

2. אזכורו של דוד בסוף המגילה מקביל לציון הזמן בפתיחתה: 'ויהי בימי שפוט השופטים', ויוצר למגילה מסגרת היסטורית הנוטעת אותה בנקודת מפנה בתולדות ישראל: בין תקופת השופטים לתקופת המלוכה. נסו לשער כיצד נקשר סיפור המגילה למפנה ההיסטורי אליו היא מובילה? היזכרו בסיפורים הקשים החותמים את ספר שופטים – פסל מיכה ופילגש בגבעה (המספרים שניהם על מסע של אנשים מבית לחם יהודה, ומתארים את ההדרדרות המוסרית ה'סדומית' של שבטי ישראל), ולעומתם בסיפור הולדת שמואל, הפותח את ספר שמואל. 


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

מיהו הגבר?

 

פרק ג' פותח בפסוק "אני הגבר ראה עוני" (א). פסוק זה מעורר את השאלה: מיהו הגבר המדבר בפרק זה?

רבים מהמפרשים והחוקרים התלבטו בשאלה זו, וניתן להביא לשאלה זו לפחות ארבע תשובות:

א. האפשרות הראשונה בה הולכים רוב הפרשנים הקלאסיים היא שהמדבר בקינה זו הוא ירמיהו (למשל רש"י ואחרים). הנחה זו מתבססת על שני דברים: האחד הוא שלפי חז"ל ירמיהו חיבר את מגילת איכה ולכן טבעי הוא שאם מצאנו במגילה דובר יהיה זה ירמיהו הנביא. והשני הוא ההקבלות הרבות שיש בפרק לספר ירמיהו. 

ב. האפשרות השנייה היא שמדובר ב"אני" קולקטיבי. ה"אני" יכול להיות ירושלים שמדברת על כאבה או עם ישראל כקולקטיב (כך סובר למשל ר' ישעיה מטארני: "ישראל אומרים כך"). לפי אפשרות זו המדבר מייצג קבוצה גדולה יותר, וכך גם מתגשר הפער בין הקינה הזו והקינות האחרות שנאמרות בלשון רבים.

ג. האפשרות השלישית היא שמדובר ביחיד מעם ישראל, כלשהו. כך מפרש הראב"ע: "אמרו קדמונינו ז"ל כי זאת המגלה - ירמיהו חיברה. אם כן יהיה הוא האומר: אני הגבר, או: יאמר כן כל אחד מישראל". לפי פירוש זה, אין לזהות את הדובר עם מישהו ספציפי אלא להבין שכל אחד מעם ישראל יכול לומר את הקינה הזו. ההבדל בין האפשרות הזו והאפשרות השנייה הוא שבאפשרות הזו הגבר לא מייצג קבוצה או דמות אחרת אלא הגבר מדבר ממש על עצמו, אלא שאין לנו דרך לדעת מיהו אותו הגבר אלא רק לומר שמדובר במישהו מעם ישראל.

ד. האפשרות הרביעית מרחיקה עוד את הזיהוי של הגבר עם דמות מסוימת ולפיה הגבר מייצג את דמות הצדיק הסובל. הגבר הוא לא דמות מציאותית אלא דמות ספרותית של מישהו סובל. בכתיבת הקינה רצה המקונן להעביר את התחושה של הצדיק הסובל (בדומה לדמותו של איוב). בגישה זו פירש פרופ' יעקב קליין: "דמות זו נועדה לשמש מופת לכל אחד מבני האומה, שעברו עליו מוראות החורבן והגלות. ממנו יוכלו ללמוד איך להתגבר על ייאושם ועל ספקותיהם" (י' קליין, "אני הגבר מופת הצדיק הסובל במקרא ובמזרח הקדום", בתוך: איכה (עולם התנ"ך), עמ' 138-137)

להעמקה נוספת בשאלת 'מיהו הגבר?' עיינו גם במדור חברותא

Volver al capítulo

הקינה החמישית: סבלות שארית הפליטה ותפילתם

 

בקינה החמישית מתנה שארית הפליטה את סבלותיה ואת חרפתה. וכאן נשמעת זעקת שרידי החרב למראה "הר ציון ששמם" (יח). 

הקינה פותחת בבקשה שהיא גם מעין תלונה: "זכר ה' מה היה לנו" (א), ואחריה כמה תיאורים ל"מה היה לנו": "יתומים היינו ואין אב" (ג), "על צוארנו נרדפנו" (ה), "עבדים משלו בנו" (ח). בקשר עם אלה באים תיאורים של אכזריות האויב: "נשים בציון עינו" (יא), "שרים בידם ניתלו" (יב), ולפיכך "שבת משוש לבנו... נפלה עטרת ראשנו" (טו-טז).

הקינה חותמת בבקשה מה' שישיב את ישראל אליו: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" (כא), ובכתוב חותם זה יש לראות את עיקר הספר ותכליתו.

כנגד הבדידות הבאה בפתיחת הקינה הראשונה, באה בחתימתה של הקינה האחרונה תפילה לשיבה אל ה' ולחידושם של ימי קדם, הם ימי גילוי שכינת ה' על עמו לעיני כל.

אפשר אולי לראות בסדרן של הקינות בספר מעין תכנית ארכיטקטונית מחושבת:

בשתי הקינות הראשונות באים תאורי החורבן ובדידותה של האומה.

בקינה השלישית, הסדורה באמצעיתו של הספר, באה התבוננות של "הגבר" בדרכי השגחת ה'.

ובשתי הקינות האחרונות נרמזת, אגב תיאור מוראות החורבן ומצבה המחריד של שארית הפליטה, בשורת הגאולה: "תם עוונך... לא יוסיף עוד להגלותך" (ד', כב), ליד הבקשה לשיבה שלמה ונאמנה של האומה לאיש בריתה ולחידוש ימים כקדם.

 

מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, מבוא לפירוש מגילת איכה, עמ' 4

Volver al capítulo

התקווה הגדולה

 

הקינה החמישית בניגוד לשאר הקינות (מלבד הקינה השלישית המובאת בפרק ג') לא נפתחת ב"איכה". בפרק ג' אין סיבה שהקינה תפתח ב"איכה" מכיוון שפרק ג' אינו קינה קלאסית אלא מזמור תלונה אישי שיש בו גם רובד לאומי. בפרקנו, לעומת זאת, מדובר בקינה של ממש וכן היינו מצפים לפתיחה ב"איכה". בנוסף הקינה שבפרקנו מתאפיינת בתיאורים פחות קשים באופן יחסי. אם מצאנו בתחילת המגילה תיאורים כמו: "כָּל-עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְּשִׁים לֶחֶם נָתְנוּ מחמודיהם [מַחֲמַדֵּיהֶם] בְּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה" (א', יא) הרי שבקינה האחרונה תיאור הרעב צנוע יותר: "בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַמִּדְבָּר" (ה', ט). מלבד כל זאת ניתן לפרש כי מי שמדבר כאן אינם בני הדור שראה את חורבן ירושלים אלא ילדיהם: "אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ אינם [וְאֵינָם] אנחנו [וַאֲנַחְנוּ] עֲו‍ֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ" (ז).

למעשה הקינה האחרונה שבמגילה מתרכזת בשאלת ההתמודדות עם החורבן והאבל לא יום לאחריו, אלא שנים מאוחר יותר. זאת גם הסיבה לכך שבסוף המגילה אנחנו מוצאים את התקווה הגדולה של מגילת איכה: "אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדוֹר וָדוֹר. לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים. הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ ונשוב [וְנָשׁוּבָה] חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (יט-כא). הדוברים מביעים תקווה ברורה: אתה לעולם תשב ולכן אתה עתיד לשוב אלינו. התקווה שלהם הופכת להיות מעין עובדה. כך גם הדוברים לא מסיימים את המגילה במילים "חדש ימינו כקדם" (כא) כפי שאנו רגילים לחתום אותה בתשעה באב אלא בתלונה כלפי ה': "כִּי אִם-מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד-מְאֹד" (כב). גם אם מאסת בנו - זה נראה לנו יותר מדי. עליך לשוב ולרחם עלינו. כאמור אמירה כזו טבעי שתאמר זמן לא קצר אחרי החורבן, אך האם תקווה גדולה כזו יכולה להיות מובעת גם רגע אחרי האבל? האם באמת אפשר להתמודד עם האבלות הנוראה ולהיאחז בתקווה? כיצד אבלות נראית רגע אחרי הפורענות הקשה וכיצד היא נראית שנים מאוחר יותר?

Volver al capítulo

כוס אדומה

 

בסוף הקינה הרביעית המקונן לועג לאדום ואומר לה: "שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם יושבתי [יוֹשֶׁבֶת] בְּאֶרֶץ עוּץ גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי" (כא). הכוס עליה מדבר המקונן היא כוס התרעלה או כוס החמה המוכרת לנו מפסוקים רבים אחרים במקרא. במטאפורה הכוס במקרא מייצגת את גורל האדם. ייתכן כי האדם יקבל גמול רע על מעשיו ולכן ייפרע בשתיית הכוס (כמו למשל: "שִׁכָּרוֹן וְיָגוֹן תִּמָּלֵאִי כּוֹס שַׁמָּה וּשְׁמָמָה כּוֹס אֲחוֹתֵךְ שֹׁמְרוֹן"; יחזקאל כ"ג, לג) ובמקרים אחרים האדם יקבל גמול חיובי ולכן ירווה מהכוס ויזכה לברכה ממנה (כמו למשל: "תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה"; תהילים כ"ג, ה). ברוב המקרים מטאפורת הכוס משתמשת בדימוי השלילי ולא החיובי, כמו במקרה שלנו. כאן הכוס משמשת כסמל לפורענות ולפנינו גם מרכיב השכרון שמאפיין את מוטיב כוס החמה (ראו למשל: ישעיהו ס"ג, ו; ירמיה כ"ה, טו-כח ועוד). 

השוני בתיאור כאן שמופיע במקום נוסף אחד (ראו: חבקוק ב', טו-טז) הוא שהשימוש במוטיב הכוס לא נעשה כחלק מנבואת פורענות אלא כחלק מקינה. אחד המאפיינים של הקינה הוא השמחה לאיד. המקונן לועג לבני אדום ואומר להם "גם עליך תעבר כוס" (כא). המילה "גם" מתייחסת לכוס ששתתה ירושלים, כפי שעולה בבירור מספר ישעיהו: "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה' אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית" (ישעיהו נ"א, יז). עם ישראל קיבל את המנה שלו מכוס התרעלה ועכשיו גם תור האויבים לשתות מכוס החמה, להשתכר ולקבל את הפורענות המגיעה להם. אם נרצה מעט להרחיק לכת ייתכן שיש קשר מסויים בין שתיית הכוס ובין "בת אדום". ברגע שבת אדום שותה מכוס התרעלה הופכת היא כולה לאדומה - מלאה בדם הפורענות.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.