Vayechi: Blossoming in Exile

The parasha’s opening line summarizing Yaakov’s lifespan fits with the substance of the entire parasha, which focuses on Yaakov’s farewell to this world: Jacob lived seventeen years in the land of Egypt, so that the span of Jacob’s life came to one hundred and forty-seven years. (Genesis 47:28).[1] Amid the technical details and lack of sentiment, a surprising fact emerges: Yaakov descended to Egypt after two years of the famine. Yosef had informed him that five more years of famine were still expected in the Land of Canaan, and that it would not make sense to stay there:

It is now two years that there has been famine in the land, and there are still five years to come in which there shall be no yield from tilling. God has sent me ahead of you to ensure your survival on earth, and to save your lives in an extraordinary deliverance. So, it was not you who sent me here, but God; and He has made me a father to Pharaoh, lord of all his household, and ruler over the whole land of Egypt. “Now, hurry back to my father and say to him: Thus says your son Joseph, ‘God has made me lord of all Egypt; come down to me without delay. You will dwell in the region of Goshen, where you will be near me—you and your children and your grandchildren, your flocks and herds, and all that is yours. (Genesis 45:6-11)

Yaakov had descended to Egypt because of this. However, the famine had ended over a decade before, and Yaakov was still in Egypt.

            Rabbi Zadok HaKohen of Lublin, in his comments to our parasha, stresses an additional surprising aspect that comes from this verse. The element of surprise is typical, but it, too, leads to the same conclusion: Yaakov’s life in Egypt is comfortable and desirable for him and he is not rushing to abandon it:

We find in the Torah that the details of the life of Yaakov are not written clearly, but are alluded to, as is written in Megilla 17A: Why were the years of Yishmael counted? In order to relate the longevity of Yaakov's life - to teach us that he was blessed (by Isaac) at the age of 63, and that he was 14 years in the study halls of Shem and Ever (although this was never explicitly stated anywhere in the Torah itself). This is true especially when he arrived in Egypt and said to Pharoah: The days of my sojourn are 130 years, and since we know that he lived 147 years old, we know from this that he was in Egypt for 17 years. If this is the case his age is obvious, and there is no need for us to be told his final age of 147 years. There is therefore no need to mention both his final age or his 17 years that he lived in Egypt (we could derive one from another quite simply (ed))! (Pri Zadik, Vayehi)

According to these words or Rabbi Zadok, the detail relating to the short and final time period in Yaakov’s life stands out as an exception from the descriptions of his life events until this time. The details of Yaakov’s earlier past are not explicit, and it is upon the readers to glean and deduce things like what happened at which year of his life. Here, though, it is easy for us to calculate the number of years that Yaakov spent in Egypt because we know how old he was when he descended to Egypt and at what age he died - the Torah takes the time to tell us that it is a period of seventeen years.

According Rabbi Zadok, this seemingly superfluous detail points to the quality and intensity of these years. In this respect he follows the idea brought in the Zohar , according to which the Torah began with the “He lived” instead of “He dwelt” in order to teach that Yaakov revived, as it were, during this time period. Rabbi Zadok includes some explanation of the Zohar:  “The 17 years that Jacob was in Egypt revived some of those bad years which befell him” (Rabbi Zadok HaCohen of Lublin, ibid.) and continues: “… and only in Egypt did he merit to complete them in his holiness”

            Yitzhak was called upon to be a pure “whole offering” – to remain in the Land of Israel; but Yaakov, in complete contrast to him, reveals himself in the darkness of exile and in the depths of the impurity of Egypt. This possibility of growth and development specifically under difficult conditions is a possibility that is thought of as “closed off.”

            Rabbi Zadok emphasizes the surprising nature of this revelation and explains that, in truth, it was throughout the long years of exile that “specifically in exile…  the secrets of the Torah were revealed…”  Indeed, the renewal and innovation of important parts of the Oral Torah, including enormous branches of its commentary, came together outside of the Land of Israel. And as long as prophecy cannot occur outside of the Land of Israel, it is clear that Torah, processed by human beings, grows and increases especially in exile.

            It is possible to attempt to explain the reasons for this development in a number of ways. The simple answer is reminiscent of Rembrandt’s paintings. In these paintings, the dark background and surroundings allows for multiple hues of light to be visible. So, too, the darkness of exile is fertile ground for discussions, deliberations and debating fine points. The light is discernable in the midst of darkness, but in a place filled with light, the hues and nuances are not noticeable.

            Another vantage point on the blossoming that can take place in exile can be learned by pondering life’s existence and its significance. There are many ways to relate to existence and to define it in terms of joy and abundance, if life is full of these elements. But there are other ways of relating to it; to evaluate the strength of life by the enormous lack that is in its shadow. In Ethics and Infinity, Emmanuel Levinas writes of presence of absence, describing silence as booming. He compares the sense of that absence and silence are tangible and roaring to the presence of God before Creation – the total presence.  

            But there is also another approach to exile.

As opposed to viewing exile as a deafening absence that booms, which germinates life itself, and as the ground upon which one can reach Godliness, one can relate to exile as a change of address, and as a new place to live. Man’s nature is to wander, and may very well live in a number of places. The place where someone chooses to live can become a basic means of sustenance. However, it is possible to relate to one’s home as creating structure. In this sense, a home can stabilize a person and turn his life into something concrete. Location and positioning call for a certain type of internal thought, of blossoming convergence and retreat that enables devoting the necessary attention to internal substance and personal strengths.

            In this sense, Yaakov’s settling contrasts with his pursued wanderings, and with “Few and hard have been the years of my life” (Genesis 47:9).

            Now he is settled comfortably and receives a context. Of course, this process must also involve the refreshing of various strengths and concentration that comes from being settled in one place. Indeed, as Rabbi Zadok writes, exile creates a general spiritual decline, but it enables personal growth and development, and it is fertile ground that develops all sorts of things. Nevertheless, at the end of the parasha, Yaakov wishes to reveal the End to his sons. He wishes to see beyond the lush and fertile soil where he has been living and prospering.

            The Sefat Emet quotes his father as saying that knowing the date of the end of exile makes exile too easily bearable. In this he reveals that exile is a metaphor for darkness and absence. When he explains his father’s words, we see the end as a frame that covers and hides, like sunglasses, which filter the sun’s rays and their potential damage – a way of protecting growth. But exile is not ever the true catalyst, and is not a force in and unto itself. His saying that revealing the ending would make it not an exile at all – reveals another point.  When the diminishment that enables a person to develop his own voice dissipates, it leaves a person facing a more complex picture, full of voices – each of which has an element of truth. This broad view, revealed at the End of Days, which includes all sides and details,  humors the individual, supporting his relative stance – and finally unites all of the voices into one harmonious whole.

.

 

 

 

 

[1] Note: All translations of primary sources come from Sefaria.org.

Volver al capítulo

לאבד או להרוג?

"אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ" (אסתר ג', ט)

"וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז" (אסתר ג', יג)

 

שגנב לבו, שלא אמר לו שרוצה להשמידם רק לאבדם,

שפשטות ביאורו הוא לאבד צורת האומה, שהיא דתם, לבטל דתם ולהכריחם לשמור דתות של יתר העמים,

או יותר ענינים כאלה שיעשו תחבולות שישבת עניני העם ההוא וחוקיהם ונמוסיהם,

ולא כוון אחשורוש כלל אל הריגה ואבוד נפשות,

"ועשרת אלפים" - אמר בל תחשוב כי תצטרך להוציא על זה הוצאה רבה ולהחזיק פקידים הממונים על כך ונבוני לב אשר יחרצו במלאכה הזאת להעבירם מדתם. כי עושי המלאכה הזאת שהם המדיחים אותם יעשוהו כל כך בשמחה עד שהם עוד ישקלו כסף עבור זה...

ובזה רִמה את המלך, שכל העמים ישמחו בזה להשיב תועים אל דרך.

 

 

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

האם אחשורוש מיתמם?

"וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי: כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד... וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן" (אסתר ז', ג-ה)

 

בית הלוי שמות פרק לב

והנה אחשורוש אמר "מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן" (ז', ה).

ויש להבין: היאך יכול להכחיש את אשר בא כתוב וחתום בטבעתו גלוי לכל המדינות?! 

רק הענין דהמן אמר לאחשורוש "ודתיהם שונות מכל עם, אם על המלך טוב יכתב לאבדם" (ג', ח-ט).

דיבר עימו על ענייני דתם שהם משונים וניכרים בפני עצמם ועל כן יכתב לאבדם.

ונמצא דכוונת אחשורוש הוא שינתן פקודה על היהודים שיעזבו דתם המיוחד להם ויהיו מעורבים בין העמים ולא עם בפני עצמו,

והנה הנהוג כשמלך נותן פקודה אומר רק עיקר הפקודה דזהו תכלית הנרצה לו ורק השר והשני למלך כששולח פקודת המלך להשרים שבכל עיר הוא מוסיף עליו לבאר בו כל הפרטים והעונשים המגיע למי שיעבור על אותו הפקודה....

והנה אחשורוש היה עיקר תכלית רצונו העברה על דתם וכמו שביקש זאת המן ממנו "יכתב לאבדם" (ג', ט).

וזהו שאמר לו "והעם לעשות בו כטוב בעיניך" (ג', יא), לא אמר 'והעם לעשות לו כטוב בעיניך' דאז היה משמעו דנותן להמן רשות להרוג אותם

רק אמר "לעשות בו כטוב בעיניך" דפירושו שנותן לו רשות לעשות בהם כפי אשר ירצה עד שיגיע לתכליתו המבוקש.

והמן התחיל לכתוב הפקודה בקצה האחרון שכתב "להרוג ולאבד את כל היהודים" (ג', יג).

דבאמת שני הענינים, דהיינו להעבירם על הדת וההריגה למי שלא יעזוב, נכללו במאמר המלך

רק המן התחיל בההריגה דמשמעו דעיקר המבוקש הוא ההריגה ליהודים..

 ועל כן כתב בתחילה "להרוג" ואחר כך "לאבד" שכן בדעתו היה עיקר תכליתו המבוקש ההריגה.

וזהו שאמרה לו אסתר "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד" (ז', ד)

ובאמת דזה הוא בזיון גדול שיהיה עיקר מבוקשתו להרוג אומה שלמה על לא חמס

וזהו שכיחש בו ואמר "מי הוא זה... אשר מלאו לבו לעשות כן?" (ז', ה).

 

 

 

בית הלוי - רבי יוסף דב בר הלוי סולוביצ'יק. נולד בליטא בשנת תק"פ (1820). נינו של רבי חיים מוולוז'ין. למד בוולוז'ין אצל רבי יצחק בנו של רבי חיים מוולזי'ן. בשנת תרי"ד (1845) נקרא לכהן כראש ישיבת וולוז'ין לצידו של ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), בשל מחלוקת עם הנצי"ב עזב את הישיבה בשנת תרכ"ה (1865) ואת וולוז'ין ועבר לכהן כרבה של סלוצק. בשנת תרל"ח (1878) מונה לרבה של בריסק שבליטא. ר' יוסף דב נודע בכינויו 'בית הלוי' על שם ספריו, שו"ת 'בית הלוי' - שהוא ספר למדני יותר מאשר הלכתי, ו'בית הלוי' על התורה והמועדים. הוא נפטר בבריסק בשנת תרנ"ב (1892). 

Volver al capítulo

זכור ה' מה היה לנו

זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ             אוֹי
הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ    אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ...
אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם            אוֹי
וַאֲנַחְנוּ סוֹבְלִים אֶת עֲוֹנָם      אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ
עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ                אוֹי
כִּי שִׁלּוּחַ עֲבָדִים בִּטַּלְנוּ        אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ...
נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ           אוֹי
כִּי נִשְׂרַף בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ        אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ
עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ          אוֹי
כִּי נֻטַּל כְּבוֹד מַאֲוַיֵּנוּ            אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ
עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם             אוֹי
כִּי נִתַּן עָלָיו שִׁקּוּץ מְשׁוֹמֵם    אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ

אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב          כִּסְאֲךָ לְדוֹר וָדוֹר
לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ            תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים
הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה      חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם
כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ           קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד
הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה      חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם

קינה זו פותחת את הקינות של ליל תשעה באב בקהילות אשכנז ומזרח אירופה. מנהג עתיק הוא לחזור שוב על הפרק האחרון במגילת איכה (פרק ה') ובין פסוק לפסוק לומר 'אוי' ו'אוי מה היה לנו'. הקינה הזו היא שילוב של הפרק האחרון במגילת איכה עם המנהג הזה. המשורר האנונימי פותח את הקינה בפסוקים הראשונים של פרק ה' באיכה וחותם בפסוקים האחרונים של הפרק. מרכזה של הקינה הוא החלק הראשון של כל פסוק ופסוק מפרק זה - כל שורה בקינה פותחת בחלק הראשון של פסוקי פרק ה' באיכה כסדרם ואז נאמרת אנחת 'אוֹי'. חלקה השני של השורה הוא מלות המשורר עצמו, הפותח כל שורה במלת כִּי - כהסבר על מה ולמה הסבל והחורבן - וחותם באנחת 'אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ'. לכל פסוק הלקוח מהמגילה והמתאר את החורבן נותן המשורר הסבר כיצד חטאיהם של ישראל המיטו על ראשם את הפורענות והחורבן. 


מתוך אתר 'הזמנה לפיוט'

Volver al capítulo

החכמים - יודעי העיתים

 

אור המאיר שמות מגילת אסתר ד"ה ויאמר המלך

ויש להבין למה בחר הכתוב לייחס לחכמים דייקא ליודעי העתים, מה משפט העתים לחכמים?

ונראה בכאן מוסר השכל כי לא כל מי שרוצה ליטול את השם יבא ויטול, לכנות אליו שם חכם,

כאשר ראו עיני ולא זר, עתה בדור הזה רבים הם עמי הארץ המדמים בנפשם שחכמים המה בעיניהם וחכמת מה להם,

וידע נאמנה אפילו הוא גדול בתורה וגדול בחכמה, אם נעדר ממנו החכמה והמדע לקשור הבינה לפרטי העיתים, לנהוג את עצמו בעבודת הבורא כפי העת והזמן שהוא יתברך נתראה ונתגלה את עצמו אל עם קרובו ישראל... ואפילו בפרטי ימי החול גם כן משתנה פניו יתברך ככרום מפאת המקבלים, לנהוג עמהם לערך התקשרותם והתעוררותם אל התורה והעבודה, לפעמים במדת הדין חס ושלום ולפעמים במדות הרחמים כאשר גזרה חכמתו יתברך, והכלל אין יום אחד דומה לחבירו, ובכל יום מהימים צריך לעבוד את הבורא ברוך הוא בבחינות שונות לערך העת והזמן...

והחכם עיניו בראשו יודע ומבין טרם בוא עת המועד, מכין את עצמו ומעורר לבו להיות כלי קיבול ומוכשר לקבל טובו שתתגלה בזה העת, ונפשו יודעת מאד שהעת והזמן גרם ככה לגלות טובו הגנוז...

מול זה בא הרמז: "ויאמר המלך" - מלך הקדוש,

למי מגלה אמריו? לחכמים האמיתים, והן המה אשר יודעי העתים כמדובר,

"כי כן דבר המלך" לגלות סודו אל עבדיו הנביאים,

וחכם עדיף מנביא

ידבר המלך אליו "לפני כל יודעי דת ודין", להמתיקו בשורשו לערך העתים. 

 

 

רבי זאב וולף הלוי מז'יטומיר - בעל הספר "אור המאיר",  מגדולי תלמידיו של ר' דב בר, המגיד ממזריטש. שימש כדרשן בעיר זיטומיר. דרשותיו נדפסו על ידי תלמידיו. 

Volver al capítulo

להחזיר את הפקדון נקי

"וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת י"ב, ז)

 

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנב עמוד ב

תנו רבנן: "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" - תנה לו כמו שנתנה לך, בטהרה - אף אתה בטהרה.

משל למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות לעבדיו. פקחין שבהן קיפלום והניחום בקופסא, טפשים שבהן הלכו ועשו בהן מלאכה.

לימים ביקש המלך את כליו, פקחין שבהן החזירום לו כשהן מגוהצין, טפשין שבהן החזירום לו כשהן מלוכלכין.

שמח המלך לקראת פקחין, וכעס לקראת טפשין.

על פקחין אמר: ינתנו כלי לאוצר, והם ילכו לבתיהם לשלום.

ועל טפשין אמר: כלי ינתנו לכובס, והן יתחבשו בבית האסורים.

אף הקדוש ברוך הוא, על גופן של צדיקים אומר "יבוא שלום ינוחו על משכבותם" (ישעיה נ"ז, ב) ועל נשמתן הוא אומר "והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים" (שמואל א כ"ה, כט).

על גופן של רשעים הוא אומר "אין שלום אמר ה' לרשעים" (ישעיה מ"ח, כב) ועל נשמתן הוא אומר "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע" (שמואל א כ"ה, כט).  

 

Volver al capítulo

בין עבד לבן חורין

"אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ, 
 
אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ בִּגְבוּרָה וְלֹא בַשְּׁתִי" (קהלת י', טז-יז)

 

הנה "בן חורין" (יז) אינו מקביל אל "נער" (טז) 

אך יתכן אומרו "נער" הוא לשון משרת משועבד אל אדוניו,

כמו דאת אמר [=כמו שנאמר] : "גחזי נער אלישע" (מלכים ב ה', כ), "ופורה נערו" (שופטים ז', יא), וכאלה אין מספר שהוא לשון משרת.

ונבא אל הענין והוא כי ידוע כי אשר ישתעבד ליצרו הרע יקרא משועבד כמשרת ועבד לו,

אך אשר ישתעבד ליצרו הטוב עושה רצונו תמיד הוא יקרא בן חורין ולא משועבד, כי אין לך בן חורין כעוסק בתורה ומצות,

כי העושה רצון יצרו הטוב עושה רצון קונו והאדם הוא חלקו, נמצא עבד לעצמו, והוא גדר החרות בעצם. 

 

 

 

אלשיך - ר' משה אלשיך (1507-1600), נולד באדריאנופול, למד אצל ר' יוסף קארו. עלה לארץ והתיישב בצפת, שם היה דיין, פוסק הלכה ועמד בראש שתי ישיבות. נסמך על ידי ר' יוסף קארו. פירושו על התורה נקרא "תורת משה", ומבוסס על דרשות שלו.

Volver al capítulo

בני ציון היקרים

"בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר" (איכה ד', ב)

 

איכה רבה (וילנא) פרשה ד 

מעשה בר' יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורין בקלון. הלך שם, ראה תינוק אחד יפה עינים טוב רואי, וקווצותיו סדורות לו, עומד בקלון. עמד על פתחו לבדקו וקרא עליו הפסוק הזה: "מי נתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים" (ישעיה מ"ב, כד). ענה התינוק אחריו: "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו" (שם). כיון ששמע ר' יהושע קרא עליו: "בני ציון היקרים המסולאים בפז" (איכה ד', ב) וזלגו עיניו דמעות. ואמר: מעיד אני שמים וארץ, שמובטח אני בזה, שמורה הוראה בישראל. והעבודה, שאיני זז מכאן, עד שאפדנו בכל ממון שיפסקו עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה. ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל. ומנו? [=ומיהו?] ר' ישמעאל בן אלישע

 

 

 

איכה רבה - מדרש אגדה פרשני על מגילת איכה. המדרש נערך בארץ ישראל, ככל הנראה במאה החמישית או השישית לספירת הנוצרים. לאחר עריכתו נעשה שימוש רב במדרש בדרשות בציבור בתשעה באב, וכך במשך הזמן הפך לשני חיבורים נפרדים, המשקפים נוסחים שונים של המדרש. נוסחים אלה התפתחו במקומות שונים: נוסח אחד התפתח באיטליה ובאשכנז והנוסח השני התפתח בספרד ובמזרח; לכל אחד מן הנוסחים נוספו מקורות שונים ומגוונים שעניינם אבל ונחמה. בידינו שתי מהדורות דפוס של המדרש המשקפות את שני נוסחיו: מדרש איכה רבה, בתוך 'מדרש חמש מגילות', ומדרש איכה רבה במהדורת בובר (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

בזמן המצור

 

פרק ד' בדומה לפרק ב', עוסק בתיאור המצור והחורבן. מהלך הפרק מבוסס על שלבי ההתפתחות של המצור והחורבן, והוא עוקב אחרי החמרתם ההדרגתית. 

1. בדומה לפרקים א'-ב', גם פרק ד' פותח במילת הקינה 'איכה': השוו בין שלוש הפתיחות – במה מתמקדת כל פתיחה, וכיצד היא מאפיינת את תוכן הקינה בכל פרק? מהו הייחוד בנושאה של קינה זו בהשוואה לפרק ב'?

2. 'גַּם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן' (ג-ה)

בתמונה הראשונה בפרק מתוארים העוללים והיונקים הרעבים והצמאים, הראשונים להיפגע ממוראות המצור. כיצד ממחישה תמונה מזעזעת זו את תהליך ההידרדרות האנושית בעת המצור? שימו לב להשוואה הכפולה לבעלי החיים – תנים מחד ויענים מאידך. 


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

השמחה בספר קהלת

 

קהלת רואה בשמחה ערך חשוב לכל אדם. על רעיון זה חוזר קהלת שבע פעמים.

השמחה האמיתית אינה תלויה בעושר ובנכסים,

היא היפוכם של העמל ורעות הרוח: "טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח" (ד', ו),

היא תודעה שמה שנתן לו א-לוהים לאדם - הוא חלקו, ואין לו לקנא בחלקם של אחרים.

אמנם, גם תכונה זאת היא מתת א-לוהים ולמי שרצה נתנה (ב', כו; ה', יח), אבל היא תלויה גם במעשיו ובהכוונתו של האדם, אם הוא טוב לפני הא-לוהים ולא חוטא (ב', כו).

שמחה זו היא מתמדת בניגוד לשמחה של הוללות (ב', ב) אחותה התאומה של הסכלות,

שמחה זו - מלווה בתודעה "כי הא-לוהים מענה (משמח) בשמחת לבו" (ה', יט), והיא מסוייגת על ידי הידיעה: "כי על כל אלה יביאך הא-לוהים במשפט" (י"א, ט).

על שמחה זאת אומר קהלת: "לך אכול בשמחה לחמך, ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה א-לוהים את מעשיך" (ט', ז).

תשובתו של קהלת לשאלה: מה יעשה האדם מספר ימי חייו? מסתכמת באמרה: "לשמוח ולעשות טוב בחייו" (ג', יב); שמחת הלב ועשיית מעשים טובים - היא הדרך בה יכול האדם למצוא יתרון תחת השמש. ספר קהלת הוא אפוא ספר מוסר יהודי, וכן הבינו אותו חז"ל שאמרו עליו: "שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה" (שבת ל ב).


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.