אי הוודאות צריכה להניע לעשייה

 

אחת העצות של קהלת לחיים מעניינים ומאתגרים היא:

"שמר רוח לא יזרע, וראה בעבים לא יקצור.

כאשר אינך יודע מה דרך הרוח, כעצמים בבטן המלאה,

ככה לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה את הכל.

בבקר זרע את זרעך, ולערב אל תנח ידך

כי אינך יודע אי זה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים" (ד-ו)

עצה זו, המתייחסת לרוח, עומדת בניגוד לדבריו של קהלת בתחילת הספר: "הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן, סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ" (א', ו) -

בתחילת הספר הדגיש קהלת את הוודאות - במבט כולל, המתבונן במציאות מלמעלה, ההתנהגות של הרוח היא קבועה, הרוח תמיד הולך וסובב באותם מקומות, ולכן החיים משעממים;

לקראת סוף הספר, קהלת מדגיש דווקא את אי-הוודאות - מנקודת מבט אנושית: "אינך יודע מה דרך הרוח" (ה); אי אפשר לדעת מה בדיוק יהיה כיוון הרוח ובאיזה דרך יילך, ולכן החיים מעניינים.

אי-הוודאות לגבי כיוון הרוח, ובאופן כללי יותר - מזג האויר, מציבה אתגר בפני החקלאי - החקלאי צריך לדעת מה יהיה מזג האויר בזמן הקרוב, כדי לדעת אם כדאי לזרוע, ואם הזרעים יצליחו; אבל קהלת מציע לחקלאי שלא לחכות, כי "שומר רוח - לא יזרע, ורואה בעבים - לא יקצור" (ד): מי ששומר ומחכה שהרוח תהיה בכיוון הנכון, ייתכן שיחכה לנצח ולא יזרע כלל; מי שמחכה שיגיעו עננים, ובאופן כללי יותר - שמזג האויר ישתנה בהתאם לחשבונותיו, ייתכן שלא יזרע כלל ולכן גם לא יהיה לו מה לקצור.

הרוח היא רק משל, כמו שנאמר בפסוק הבא: "כאשר אינך יודע מה דרך הרוח... ככה לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה את הכל" (ה): אי אפשר לדעת מה התכניות של ה', ולכן צריך לדעת לפעול גם בתנאים של אי-וודאות, ולא לחכות ולצפות שכל העובדות יתבררו.

ואיך אפשר לפעול בתנאים של אי-וודאות? כמו שכתוב בפסוק הבא: "בבוקר זרע את זרעך, ולערב אל תנח ידך" (ו): מכיוון שאיננו יודעים את דרך הרוח, יש לזרוע פעמיים - גם בבוקר וגם בערב, בתקוה שלפחות פעם אחת תצליח. הזריעה היא משל לתחילת הביצוע של רעיון חדש; אי הוודאות בחיים צריכה להביא אותנו, לא לשיתוק אלא להיפך, לעשייה כפולה - לעשות עוד ועוד, לנסות לבצע עוד ועוד רעיונות חדשים, בתקוה שלפחות חלק מהם יצליחו: "כי אינך יודע אי זה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים" (ו).


מתוך אתר הניווט בתנ"ך

Volver al capítulo

כדאי לעשות חסד

"שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ" (קהלת י"א, א)

 

עשה טובה וחסד לאדם שיאמר לך לבך עליו שלא תראנו עוד,

כאדם שמשליך מזונותיו על פני המים.

כי ברוב הימים תמצאנו - עוד ימים באים ותקבל תשלומך.

ראה מה נאמר ביתרו (שמות ב', כ): "קראן לו ויאכל לחם", וסבור שהוא מצרי ולא יראנו עוד,

מה היה סופו?

נעשה חתנו ומלך על ישראל והכניסו תחת כנפי השכינה וזכו בניו ובני בניו לישב בלשכת הגזית. 


לחץ כאן להסבר אחר לפתגם זה

 

 

 

רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.  

Volver al capítulo

רגע של עברית בקהלת י"א

 

"שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ(א)

פתגם זה הוא הראשון בסדרת פתגמים ועצות שנותן קהלת לחיי האיכר. קהלת מייעץ לאיכר להשליך את הזרע לאחר שירדו הגשמים, והאדמה רטובה, כדי שבימי הקציר, הוא יוכל לקצור תבואה שגדלה ממנו. כשהאיכר מוציא את הזרע לשדה הוא אינו יודע אם יעשה תבואה או לא, והוא זקוק לרחמי שמים (דעת מקרא).

ניתן להשתמש בפסוק זה כעצה מעשית לחיי האיכר, שלא ימנע מלזרוע באדמה, למרות החשש שמא לא יצא מהזרע כלום ולא תצמח תבואה.

משתמשים בפתגם זה גם בהשאלה לתחומים אחרים: כדאי להשקיע בדברים מסויימים, השקעה לטווח ארוך, כי גם אם כרגע אין לדבר תוצאות, התועלת תגיע בעתיד.

לחץ כאן לקריאת דברי רש"י על הפתגם

 

Volver al capítulo

על העושק ועל העמל

 
לאחר שתי החטיבות הגדולות בספר [א'-ב', ג'], עובר קהלת לפסקאות קצרות העוברות מנושא לנושא. בפסקאות אלה יש לעיתים חזרה על דברים שנאמרו ולעיתים אף קיימת סתירה ביניהן. חוסר העקביות הוא אחד מהמאפיינים הבולטים בספר, וניתן להציע שהדבר נובע מהתבוננות מתוך נקודות מבט שונות על אותו נושא. חוסר הסדר משקף את דרך החשיבה של קהלת בנושאים אלה – חשיבה שאיננה סדורה ושיטתית, אלא נובעת ממבט קיומי המשתנה תדיר. אין כאן קו פילוסופי אחיד ועקבי אלא סדרת מחשבות שמעלה קהלת על הכתב. בחטיבות הקודמות עסק קהלת בבעיית הידיעה וההכרה של האדם את העולם, ואילו כאן הוא עובר אל הבעיה המוסרית. בפרק ד' מתבונן קהלת בחברה האנושית ומתמקד בעיוותים המוסריים הקיימים בה. 
 
1. 'ושְַׁבתְִּי אֲניִ ואֶָרְאֶה אֶת-כּלָ-העָשֲֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ...' (א-ג) בעיית העושק הינה בעיה עמוקה וקיומית עבור קהלת.
א. עיינו היטב בתיאורו של קהלת בפסוק א – מה בדיוק מטריד את קהלת בעושק? שימו לב להדגשה החוזרת בפסוק.
עמדו על ההבדל המהותי בין קהלת לשאר הספרים במקרא ביחסם לאי הצדק בעולם [אברהם בסדום, איוב, ועוד].
ב. עיינו במסגרת הפסקה (א1, ג2) מדוע מביאה אותו בעיית העושק למסקנה כה חריפה? 
 
2. 'וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל' (ד)
א. מהי הבעיה היסודית שמזהה קהלת בעמל האנושי (ד)? עמדו על הסתירה בין דברים אלה לדבריו בהמשך הפסקה (ה). כיצד ניתן לדעתכם ליישב את הסתירה?
ב. בפסוקים ז-ח מתאר קהלת בעיה נוספת בעמל, המכונה בפיו 'עניין רע'. לעומת זאת בפסוקים ט-יב שב ומדגיש קהלת את הפן החיובי של העמל. נסו לבאר את הסתירה בין הפסוקים! [שימו לב לדמיון בין 'אחד ואין שני' (ח) לבין 'טובים השניים מן האחד' (ט) ולאזכור הטוב והטובה בכל מקום]. 
 
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
Volver al capítulo

מבנה מתפורר

Volver al capítulo

רגע של עברית בקהלת י'

 

"חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפּוֹל וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ" (ח)

הפסוק הוא אחד משלושה פסוקים (ח-י) המתארים את הסכל אשר אינו יודע להזהר, ומעשיו מכשילים אותו. אחד מהם הוא "פורץ גדר" - אדם שעושה פרצה בגדר אבנים וידו נתקלת בנחש השוכן ביניהן. (דעת מקרא)

חז"ל, השתמשו בפתגם זה בהשאלה לעבירה על דברי חכמים, כפי שמפרש רש"י: "פורץ גדר" - סייג של חכמים, לעבור על דבריהם. "ישכנו נחש" - מיתה בידי שמים.

בעברית המודרנית משתמשים בביטוי "פורץ גדר" עבור אדם העובר על החוק, מפר את הכללים או המנהגים. 


"לִשְׂחוֹק עֹשִׂים לֶחֶם וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת-הַכֹּל" (יט)

פסוק זה מתאר את בזבוז הכסף על הנאה ושמחה. "הכסף יענה את הכל" - הכסף משמח את כולם, כי בלי כסף אין לחם ויין, וכך מתבזבז הכסף. (דעת מקרא)

בעברית המודרנית, פתגם זה מתאר מצב בו ניתן לפתור כל בעיה על ידי כסף. ובהקצנה: הכסף הוא חזות הכל, ויכול לחפות גם על דברים לא ראוים.


"גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל-תְּקַלֵּל וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל-תְּקַלֵּל עָשִׁיר כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת-הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגִּיד דָּבָר" (כ) 

משמעות הפתגם בעברית המודרנית זהה למשמעותו בפסוק: דברים אינם נשמרים בסוד. דברים שנאמרים בסתר עשויים להתגלות לבסוף.

 

Volver al capítulo

שגיאות של שליטים

 

"אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ - מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח, כִּי מַרְפֵּא יַנִּיחַ חֲטָאִים גְּדוֹלִים. יֵשׁ רָעָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט. נִתַּן הַסֶּכֶל בַּמְּרוֹמִים רַבִּים, וַעֲשִׁירִים בַּשֵּׁפֶל יֵשֵׁבוּ. רָאִיתִי עֲבָדִים עַל סוּסִים, וְשָׂרִים הֹלְכִים כַּעֲבָדִים עַל הָאָרֶץ" (ד-ז)

קהלת מתאר מצב בו "ניתן הסכל במרומים רבים" - הסכלים מקבלים עמדות רמות, "ועשירים" - שנחשבים מוכשרים וראויים יותר - "בשפל ישבו". וכן הוא רואה שינויים מהירים וקיצוניים במעמדות - "עבדים על סוסים, ושרים הולכים כעבדים על הארץ".

מה המשמעות של תיאור זה?

1. ייתכן שיש כאן ביקורת על שליטים, העושים שגיאות וממנים אנשים לא ראויים לתפקידים בכירים.
קהלת מזהיר את תלמידו ואומר לו "אם רוח המושל תעלה עליך" - אם עלית בחכמתך עד מעלת הממשלה, "מקומך" בבית המדרש "אל תנח", אלא הוסף ללמוד חכמה גם כשתהיה מושל, כי אם תתרפה מלימוד החכמה, תחטיא את מטרתך (אבן עזרא). כדוגמה להחטאה של מושל, מתאר קהלת שגגה אופיינית לשליטים - מינוי אנשים טיפשים לתפקידים רמים "שלא ידע בסכל שהוא סכל, ולא ידע בעשיר שהוא עשיר" (רבי יוסף קרא).

2. מצד שני, יש מפרשים שהדגישו, שלא נאמר בפסוקים 'שגגה', אלא "כשגגה" - זה רק נראה כמו שגגה אבל יש סיבה מאחרי זה: "...ממשלת המושל מצריכו לעשות פעמים הפוך הראוי, ומראה לעם כאילו שגג בדבר, אשר לא כן הוא" (מצודות). לפי זה, הקטע מותח ביקורת דווקא על האזרחים, המותחים ביקורת על השליטים בלי להבין לעומק את השיקולים שלהם.

3. ויש שפירשו, שהקטע מותח ביקורת על שרים, הממהרים להתפטר מתפקידם כאשר המושל כועס עליהם, וכתוצאה מכך מאפשרים לאנשים לא ראויים לתפוס את מקומם: "אם רוח המושל תעלה עליך" - אם כעסו של המושל עולה עליך, "מקומך אל תנח" - אל תמהר להתפטר ולברוח, "כי מרפא יניח חטאים גדולים" - כי אם תרפה מהמריבה, תתנהג בצורה רפויה ולא תכעס בחזרה, המושל יניח ויסלח לך על חטאך, ותוכל להישאר בתפקידך. אך אם  תתפטר, והשליט ימנה במקומך אדם סכל למשך ימים רבים, המדינה כולה תפסיד.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר הניווט בתנ"ך

Volver al capítulo

שיר העיתים

 
פרק ג' נפתח בשיר העיתים (א-ח). מכאן ואילך באה סדרת פסקאות אוטוביוגרפיות, המהווה מעין פירוט והרחבה של שיר העיתים. כל פסקה פותחת בפועל בגוף ראשון [ראיתי (י-יא), ידעתי (יב-יג; יד-טו), אמרתי (טז-יז; יח-כב)] ומתארת את התנסויותיו ומסקנותיו של קהלת. בשונה מפרקים א'-ב' שעסקו בהתנסיותיו של קהלת, בפרק ג' קהלת עובר לבחון את הנהגת ה' בעולמו ובקרב בני האדם.
.
1. 'לַכּלֹ זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם' שיר העיתים פותח בהקדמה (א) ולאחריה סדרה של עשרים ושמונה אירועים המוצגים בשני קטבים. מהי מגמתו של שיר זה, וכיצד הוא משתלב בתמונת העולם של הספר? בחנו את המסקנה החותמת אותו (ט) והיעזרו בדמיון בין תיאור הזמן והעת כאן לתיאור החוקיות של הטבע בפתיחת פרק א'.
 
2. "אֶת הַכּלֹ עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ" בפסוקים י-יא, רומז קהלת לשיר העיתים ומפרש אותו. כיצד מתמודד האדם עם בעיית חוקיות הזמן? היעזרו בפירושו של ר"י קרא: 'נתן הקב"ה בלב הבריות לשמוח בשעת הרווחה...והעלים מהם שאינו מחשב בשעת שמחה מה יהיה בסוף...שאילו ראה מראש מה יהיה בסוף לא שמח'.
 
3. בפסוקים יד-טו חוזר הכתוב לעסוק שוב במעשי הא-להים ומדגיש את נצחיותם. פסוקים אלה מהווים פיתוח ומסקנה נוספת של שיר העיתים. פסוק יד מתכתב עם פסוק מספר דברים (י"ג, א) – עיינו במקורו של הפסוק, בחנו מה משמעותו של היגד זה בספר דברים ולמי הוא מופנה. כיצד נתהפכה משמעותו בדברי קהלת? (ראו גם את פיתוח הרעיון בפסוק טו). 
 
4. בפסוקים יח-כא שב קהלת אל בעיית המוות ומתאר בצבעים קודרים את מחזוריותו של מעגל החיים, תוך הקבלה בין גורל האדם והבהמה ורמיזה לחטאו ועונשו של אדם הראשון.
א. מסקנתו של קהלת בפסוק כב מקבילה לסיומו של מזמור תהלים (ק"ד, לא) ואף כאן מהפך קהלת את דברי קודמיו: השוו בין תיאור מעגל החיים בתהלים [ק"ד, כז-ל] לבין תיאורו בדברי קהלת כאן: כיצד מצטייר מעגל החיים בכל מקום? התמקדו בהבדל שבין מסקנת הדברים בתהלים (פסוק לא) לבין מסקנת קהלת (פסוק כב). מהו המוקד של כל חתימה, וכיצד היא נגזרת מאופיו הכללי של התיאור בכל מקום?
ב. לשון 'עשיה' חוזרת בפרק פעמים רבות ומהווה בו מילה מנחה [פסוקים ט, יא, יב, יד, יז, כב]. עקבו אחרי היקרויותיה של העשיה, ועמדו על זהות העושה ועל המתח בין העשיות השונות. לאור זאת מה משמעותו של היפוך מעשי ה' למעשי האדם בחתימת הפרק (כב)?  
 
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
Volver al capítulo

טובים השניים מן האחד?

 

פרק ד' בקהלת מורכב ממספר יחידות קטנות שלכאורה אין קשר ביניהן. הפרק פותח במצוקת העשוקים, עובר לניסיון חסר הערך לצבור עמל ולבדידות האנושית, מונה את היתרונות שבחיים בחברה ומסיים באמירה לגבי השלטון והניסיונות לעשות בו שינויים ומהפיכות.

מה הקשר בין הנושאים השונים?

לשאלה זו ניתנו תשובות רבות ומגוונות. רמז לפתרון ניתן למצוא במילה החוזרת בכל היחידות, המילה "שְׁנַיִים". המילה חוזרת בכל יחידה לפחות פעם אחת: "וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר־עֲדֶן לֹא הָיָה" (ג), "יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי" (ח), "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן־הָאֶחָד" (ט), "עִם הַיֶּלֶד הַשֵּׁנִי" (טו).

המילה "שְׁנַיִים" מביעה את עיסוקו של קהלת בחברה. הוא אינו שואל האם יש משמעות למציאות, אלא מה צורת ההתנהלות שלה. הוא עובר מחיי היחיד למציאות הכללית, כאשר בפרק זה הוא מתמקד בהיבט החברתי. הוא בודק האם ההתנהלות של החברה טובה או חסרה – האם יש בחברה סדר וארגון או כאוס שאין בו תכלית...  

המסקנה הכללית שקהלת מבטא בפרק היא שלילית – " כִּי־גַם־זֶה הֶבֶל וְרַעְיוֹן רוּחַ" (טז). במקום סדר וארגון הוא מוצא בחברה עוולות, בדידות, ותקוות שווא לשינוי. קהלת מודע גם ליתרונות שבחיים בחברה, ובמהלך הפרק הוא מזכיר את העזרה וההגנה שמספקים האנשים אחד לשני, אך דווקא לאורם מובלטת אכזבתו מההתנהלות החברתית הלקויה שאין בה סדר אלא תוהו ובוהו. המעלות שיכולות להיות לחיים בחברה מדגישות את תחושת ההבל והתסכול של קהלת מהחברה כפי שהיא במציאות.


סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור שהועבר במרכז הלכה והוראה

לשמיעת השיעור המלא

Volver al capítulo

Pharaoh’s Decrees

The Torah relates that it was the Egyptians' fear of possible rebellion by the people who they controlled that led to the suggestion that they be enslaved. "And in the event of war, they will also join themselves to those who hate us, and fight against us and depart from the land." By suppressing possible thoughts of liberty, perpetual servitude could quell the fear of revolt. The Egyptians wanted to instill in the Israelites a false sense of inferiority by means of enslavement.

The reasoning behind the decree of casting the boys the Nile, however, is not explained in an explicit manner. It is possible to see the murder of the newborns as an act intended to demoralize the people and deepen their sense of worthlessness. But this explanation does not fit with the attempt to disguise the selective killing and present it as a case of natural infant mortality. It is possible to suggest that this decree is an attempt to limit the male fighting force by means of a focused strike on those most likely to rebel.

Rabbenu Bahya explains the intensification of the decrees in a slightly different manner, even as he agrees that there is a connection between the two decrees. He suggests that the Egyptians’ fear of rebellion made them believe that it was necessary to limit the increasing numbers of the Israelites. As a perceived minority, they would have less power and influence. Initially, Pharaoh thought that he could achieve this result by exhausting them by means of hard work, hoping to limit their offspring. This attempt was unsuccessful, and instead the Israelites grew and multiplied. At this point, actual killing became necessary in order to produce the same result – the desired demographic status whereby low numbers of Israelites would be maintained within the larger Egyptian population.

To exhaust the strength of Israel, and to diminish their seed, that they should not be fruitful and multiply, for hard labor exhausts the strength of man and limits his seed. When he saw that they instead of becoming fewer in number, their numbers increased, as it says, “But the more they afflicted them, the more they multiplied” (v. 12), he decreed that they be killed. (Rabbenu Bahya, Exodus 1)

We find two reasons given here. One is an attempt to demoralize the people, while the other is pragmatic – by limiting their numbers, the threat of revolution is removed.

The Midrash disputes the efficacy of the decree of the casting of the sons into the Nile:

Said the Holy One, Blessed be He: Evil one! Whoever gave you this poor advice is a fool. It was the females that you should have killed, for without females, who would the males have married? One woman cannot take two husbands, but a single man can take ten wives, or even a hundred! The verse is applied, “The princes of Zoan are mere fools; the advice of Pharaoh's wisest advisers has become stupid,” (Isaiah 19:11) for they gave him this advice. (Exodus Rabbah)

It is sufficient to have one man in order to have multiple births. While one woman cannot have more than a single pregnancy at one time, a single man who survives has the ability to father an entire generation. A small mistake in the murder plan – one surviving child – could disrupt the whole strategy. Perhaps this is why the Ohr HaHayyim offers an alternative approach. He argues that the plan to leave the girls alive was intended to lead Israelite women to embrace intermarriage. The Talmudic presumption tav le-meitav tandu posits that women would sooner accept a marriage of low status than remain spinsters. They would have no choice but to marry Egyptian men. Through such marriages, the Children of Israel would be absorbed into the Egyptian people, and their own national identity would become blurred and would disappear. This would minimize the danger of their abandoning Egypt (Ohr HaHayyim, Exodus). This explanation returns to a rationale that appears to be more indirect and benign.

A comparison between the verses, however, indicates that although at the beginning the decree was limited to the Israelites, in the end the decree impacted on all male newborns – including Egyptian babies. At the beginning we find "and he said, 'When you are helping the Hebrew women to give birth and look upon the birthstool, if it is a son, then you shall put him to death but if it is a daughter, then she shall live'," (v. 16), yet in the second stage it says, "Then Pharaoh commanded all his people, saying, ‘Every son who is born you are to cast into the Nile, and every daughter you are to keep alive’” (v. 22).

We find that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina makes this point in the Talmud:

Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says further: He decreed three decrees. Initially, it was “if it is a son, then you shall put him to death,” and afterward, “Every son who is born you are to cast into the Nile,” and ultimately, he decreed this even on his own nation. (Bavli, Sota 12b)[1]

There are other differences between the two decrees. In the first instance, the command was given to the midwives in an attempt to hide the conspiracy and do away with the babies at the time of their birth. The second decree, to throw the babies into the Nile, was a public massacre – a mass execution. Furthermore, the second decree was issued to the entire nation, while the first was given as a secret command to the midwives. We can be certain that there was good reason for the first decree to be given secretly. Rabbenu Bahya explains:

As is known, had he desired to, he could have killed them all at once. It would have been a great betrayal, however, for a king to kill a people that had come to live in his country based on his invitation. This would have caused a great disgrace to the king among the nations. For this reason, he did not desire to kill them in a public manner, rather he wanted to trick them by destroying them in a secretive way so that they would not realize the evil being perpetrated against them. (Rabbenu Bahya, ibid)

What happened to cause Pharaoh to make a public proclamation commanding that all boys be killed? The Sages offer an explanation: " ‘If it is a son, then you shall put him to death.’ And why were they commanded so? His astrologers told him that on this day the redeemer of Israel was born, but they did not know whether he was Egyptian or an Israelite." (Midrash Tanhuma Vayakhel 4)

In his continuing attempt to prevent rebellion and to keep the people of Israel from being redeemed, Pharaoh realizes that the salvation of the people of Israel is not connected with their numbers nor with the sense of slavery that has defined them. Rather, there is an external force that will redeem them from Egypt, even if they are few and even if they suffer from mental exhaustion. Pharaoh believed that his new strategy could be 'marketed' to the Egyptians, because of the crisis that threatened them. Saving them from war required a temporary emergency plan (see the continuation of the Tanhuma).

Pharaoh's actions are based on the concept of the need to sacrifice the individual for the common good. He dictated norms of limitation and sacrifice in the interest of what were presented as national concerns. Pharaoh expresses his desire to rule by controlling the regimen of birth. He is the one who grants the right of parenthood; he is the one who makes orderly selections of who will be born. Pharaoh's cleverness lies in his intervention into simple, natural processes, intervening even in those processes that ultimately cannot be controlled by man. One can look at birth control measures as they were applied in Nazi Germany, or even those that take place in China to this day, to understand the essence of this control – postponing the age of marriage, restrictions on marriage permits, controlled birth, economic and social pressure, and fear of the authorities. This system impacts on the basic desires of man – his desire to raise a large family with no restrictions, to raise happy children, boys and girls. This desire, when placed in a straightjacket, limits the most basic element of life, turning it into a tool for the benefit of the public.

This Pharaoh-like degradation, which is ridiculous in its pretentiousness, has the potential to occur in the heart of every person in relation to his surroundings. Behind this monstrous machine are "religious" and "human" desires that require us to do some soul-searching. For this is a human sin, which, if we identify its foundations, are entirely natural and may be found in every one of us. We are obligated to identify in ourselves this pharaonic inclination, an inclination that allows us to become so committed to one religious concept that we are willing to sacrifice those who stand in the way of its realization. Not only regarding ideas – also in the personal realm – we may find ourselves in a situation where we desire to see only weakness, and not just power. We are willing to destroy culture, fertility and creativity in our desire to attain power and positions of strength.

This inner element has its roots in Egyptian ideals, from which we must be redeemed.

 

[1] The three separate decrees are not entirely clear, a matter discussed by the commentaries.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.