להמשיך להיות מחובר לעם

 

סיום המגילה הוא כעין פתיחתה.

בפתיחה ראינו את אחשורוש בגדולתו, ובגדולת אחשורוש אנו מסיימים. אבל יחד עם אחשורוש זוכים להגיע לאחרית טובה גם אסתר ומרדכי. את ענין אסתר סימנו בפרשה הקודמת, אין מה לספר עליה מחוץ לעניין הפורים. אבל מרדכי הוסיף גדולה ושם טוב ומעשים טובים גם בעיני המלך וגם בעיני אחיו בני עמו. 

וזה השבח הגדול למרדכי ולכל יהודי שעולה לגדולה בחצרות מלכים נכרים, שאף על פי שהוא גדול אצל הגויים, אינו מתרחק מעמו אלא משתדל לטובתם ודובר שלום להם.

ובשבח גדול זה מסתיימת המגילה, ובייחוד ב"שלום לכל זרעו", שכל הברכות מסתיימות בשלום.

והצרוף "שלום לכל זרעו" רומז לדברי הנביא "ויהי כנהר שלומך... ויהי כחול זרעך" (ישעיהו מ"ח, יח-יט)

 

מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, מגילת אסתר, סיכום פרק י

Volver al capítulo

גאולת השדה

 

בשער העיר ישבו תמיד זקני העיר ושופטיה, וכל אחד עבר שם, כך שלא היה קשה לסדר משפט בכל יום, בלי עינויי הדין המקובלים אצלנו; הרכב של עשרה זקנים נשמע מעניין וקצת חריג, וכנראה הוא קשור למעמד של 'עדות'; ייתכן, שגם עשרה אנשים לתפילה בציבור קשורים למעמד של 'עדות' לפני ה'.

בהפתעה גמורה (לכאורה), משפט הגאולה לא פותח ברות, אלא בשדה – "חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך, מכרה נעמי השבה משדה מואב" (ד, ג) – מתי "מכרה"? אם כאשר הלכו למואב, 'מכר אלימלך' היה צריך לומר!? ואם עכשיו "מכרה", מה ידע בעז על מכירה, שלא נזכרה כלל? והיכן האיש שקנה את השדה מיד נעמי? הלוא צריך לגאול ממנו, ואיך אפשר בלעדיו?

לדעתי, "מכרה" פירושו 'החליטה למכור', ובעז טמן מלכודת לגואל!

שני דברים עלינו להניח כדי להבין – חלקות שדה של אחים היו סמוכות זו לזו מטבע דיני הירושה, ושדה שנעזב (כמו שדה אלימלך כשהלך למואב) לא נשאר בלתי מעובד, כי שדה עזוב מצמיח קוצים, זרעי הקוצים מתפזרים ברוח, ומזיקים לכל השדות השכנים.

מסקנה – הגואל ('טוב' או 'לא טוב'), הוא שישב על שדה אלימלך ועיבד אותו, מפני שהוא היה (האח?) הקרוב ביותר לאלימלך, ולכן גם בעל הזכויות לגאולת השדה; אילו חזרה נעמי לבדה, היו מפרנסים אותה בשמחה, אבל היא חזרה עם "המואביה"... (א, כב; ד, ה).

תחת הלחץ של חובת הגאולה לרות, קם בעז ואמר לגואל בפני הזקנים בשער העיר (במילים המובנות לנו) – 'אתה קוצר את שדה אלימלך, ונעמי רעבה ואוכלת לקט (='בושה למשפחה ולכל העיר'), והנה היא רוצה למכור – הבה נגאל את השדה, או אתה או אני, ונעמי תוכל לחיות בכבוד'!

הגואל, שבאמת לא היה נעים לו המצב הזה, אמר – "אנכי אגאל"! ואז שלף בעז את רות "המואביה אשת המת", ודרש 'גאולה שלמה' – "להקים שם המת על נחלתו"! (ד', ד-ה); מיד נרתע הגואל וחזר בו, וחשף בזה את החרדה שלו מפני "המואביה" – "פן אשחית את נחלתי" (ד', ו) – למשפחתו לא תיכנס 'אשה מואבית'! התוצאה: בעז הוציא מיד הגואל את "חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך", והקים את "שם המת על נחלתו"!

זהו הסיפור של בית לחם מאז שובן של "נעמי ורות המואביה כלתה עמה" (א', כב) – העיר כולה נקרעה בין משפחת הגואל, לבין בעז. כיוון שלא הספיקו לערוך משאל מייצג בעיר, איננו יודעים מה חשבו רוב היהודים, אבל מותר לשער, שהאווירה הציבורית השתנתה בבת אחת, אחרי הכרעת הזקנים, ואחרי הברכות, בשער העיר.  

דבר אחד ברור: 'גאולה שלמה' בתנך פירושה הקמת המשפחה מחדש על שדה נחלתה, והקמת האומה מחדש על אדמות אבותיה.
אנחנו לא רק מצפים ומתפללים לגאולה, ולא רק עומדים 'בראשית צמיחת גאולתנו' – אנחנו בגאולה!   


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

תפילה והשתדלות טבעית

"וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה, וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה" (אסתר ד', א)

 

יושב בשמים ישחק,

ועם כל המחשבות שחשב (המן) שישאר הדבר בסוד, נודע הדבר למרדכי על ידי השגחת ה'

וידע כל הדברים שעברו בינו ובין המלך, וכן איך רימה את המלך וכל עלילותיו ותחבולותיו,

ובזה הכין את עצמו לשני דברים:

א. שקרע את בגדיו וילבש שק ואפר לתשובה ותפלה, להפיק רצון מאשר בידו לב מלכים,

ב. ואחר כך לאמצעיים טבעיים, והיתה עצתו הראשונה שלא יהיה הדבר בסוד, רק שיודע בין לגויי הארצות ובין להמלך, כי על ידי כן יעמדו מליצים להשבית הדבר, ולכן יצא ברחובות קריה וזעק לאסוף אליו המונים שיתפרסם הדבר.

 

 

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

“And They Did” - Between Obedience and Creativity

Between the Torah’s description of the Plague of Darkness and the Plague of the Death of the Firstborn, we find a section that discusses an entirely different issue – the laws of the upcoming Passover, together with the laws for all Passover celebrations that will follow. Already at this point, the Israelites are commanded to take a lamb that they will sacrifice at the appropriate time, and, perhaps, to circumcise themselves, as well. The Torah relates that the Israelites listen and accept the commands, and that they fulfilled them according to the teachings of Moses and Aaron. The biblical text states, “And the children of Israel went, and they did as the Lord had commanded Moses and Aaron, so they did” (Exodus 12:28). These dry words describe a radical upheaval in the spiritual lives of the Israelites – one that had not been experienced previously. When Moses first came to Egypt, he was received by the people with anger, which we know Moses perceived by his statement, “But, behold, they will not believe me, nor hearken unto my voice” (Exodus 4:1). The Torah describes how at that time “they did not listen to Moses on account of their despondency and the cruel bondage” (Exodus 6:9). But now, they did listen.

 

The Mekhilta learns several things from the verse that attests that they listened to Moses, based on the fact that the word vaya’asu – “and they did” – doesn’t fit with the context of the verse, which should have said “and they went to do” in future tense. The closing words of the verse are also difficult to explain. Why does it need to say ken asu – “so they did”? These textual difficulties lead the Mekhilta to suggest that the repeated expression of “they went and they did” teaches that they received a double reward for two actions. The word vaya’asu – “and they did” – teaches that God credited them for their intention to follow the commands as if they already did them. Furthermore, the closing words, ken asu – “so they did” – teach that the leaders, Moses and Aaron, also performed what they had been commanded to do (Mekhilta d’Rabbi Ishmael, Bo, 12).

 

In offering this interpretation, the Mekhilta is pointing to a number of significant changes taking place at this time. The first change is the expectation of reward, meaning an understanding of responsibility and justice. God now is the Commander, and therefore He is obligated to reward those who accept His words. The second change is the fact that the Israelites are no longer judged solely based on actions and accomplishments; from now on they are measured by their spiritual values, thoughts and desires, and their relationship is with the Creator, who knows the intentions of all His creations. The final change reflects the liberation from a world where men are not subject to the same set of laws and commandments, that is, the reality of equality before God and the unity of God. These three teachings may appear obvious to us, but were certainly a light in the Egyptian darkness for the Children of Israel.

 

Nachmanides brings this midrash, but he reads the verse differently. According to his approach, the repeated use of the words “and they did” indicates absolute obedience, and the exact – almost frozen – fulfillment of Moses' command:

They left Moses and went to their flocks to perform the Pascal sacrifice in the evening. The Bible repeats the expression “and they did” in order to emphasize that they made sure not to leave out anything they were commanded, as I explained regarding Noah (Genesis 6:22). Similarly, regarding the Tabernacle, “And Moses examined all the work, and, behold, they had done it as the Lord had commanded, even so had they done it” (Exodus 39:43). The Sages, however, offer a midrash… (Nachmanides, Exodus 12:28).

 

Nachmanides’ words bring us back from the revolutionary, theological level to the human, operational level. Still, his approach can also help us understand the Israelite’s situation and mood.

 

What is it that encourages the Children of Israel to be so careful in their actions and to fulfill God’s commandments precisely as they were given?

 

At this point in time, the Children of Israel have an immature conception of the commandments. It is difficult for them to understand the nature of the instructions they receive, to interpret them, to be creative with them and to show inventiveness with them as their descendants will do in all generations to come. The Israelites are living with the tension of a God who appears before them with “great noise and rumbling” (see Ezekiel 3:12). They have been brought to a level of comprehension that there is a larger Force that directs the world and all that takes place there. The gap between them and this Force is bridged by the receipt of active commandments. Their fear and trepidation, together with their inability to fully understand the deep meaning of their obligations, lead to a radical adherence to the text.

Nachmanides’ parallel reference to the Tabernacle teaches that there is a broad religious concept here. Just as the Tabernacle is not derived from existing reality but from spiritual and heavenly principles that cannot be fulfilled except by being precise in their execution – so do the Israelites understand the commandments that they have received, as a collection of metaphysical, magical acts that defy explanation and cannot be fulfilled expect by means of perfection. Just as it is necessary to be precise when entering a combination lock code – even a change in a single digit will prevent the lock from being opened – so the word of God is a code, a Godly secret to those who fear Him (see Psalms 25:14).

 

This model of an approach to Jewish law is described by Rav Kook as follows:

Since as all of the Torah’s commandments possess a special character and unique aspect, we must not make up on our own a meaning for a commandment other than what is written in the Torah. Even when the Torah only intimates the reasoning behind a commandment without being explicit, it is impossible to replace that idea with another. This is a central rule regarding the commandments that cannot be changed or replaced in a manner different than that given by the Torah (Da'at Cohen, Responsum 197, On cremation).

 

The initial steps that an individual takes in coming to recognize God are usually motivated by awe and fear. They lead the individual towards a “Karaitic” reading of the Bible, that is, to a literal understanding of the commandments. We find that these elements of strict adherence to every jot and tittle, and the fear of even a slight deviation from the command, are expressed in popular attitudes towards the laws of Passover over the generations. One example is the law that leaven is forbidden even if a miniscule amount falls into a mixture on the holiday. Similarly, the stringencies that surround the laws of Passover from its inception can be explained in this way. This can also help explain certain elements about Passover that perceived as a type of “Day of Judgment,” like viewing leaven as a metaphor for sin, and how the search for leaven is symbolic of spiritual introspection.

 

The spiritual development engendered in the transition from the written Torah to the Oral Law brings with it a certain degree of freedom, imagination and inventiveness.

 

Maturation and transitioning from one stage of religious consciousness to another, however, does not suggest a complete replacement of religious sensitivity. The later stage cannot be sustained if it does not have a solid foundation based on integrity, strictness and commitment. To what can this be compared? To a person who lacks the neurological abilities to activate his body. Such a person requires physiotherapy that acts directly on the muscles and the body. An expert who knows how to precisely move the appropriate parts of the body will stimulate the correct regions of the brain. Once they are triggered, they will be able to move the limbs of the body on their own, with greater freedom, flexibility and independence.

 

The elementary, rigid stage, enables the construction of a different approach to detail and to the rules of Jewish law. It enables the development of a deep relationship, and leads to sensitivity to additional dimensions of the law in the space in which it operates. Serving God from a broader perspective is the next stage of the Passover experience. From the new point of view, all of the details appear as a work of art, so that the strict commandments become enveloped with an element of love and tenderness.

Volver al capítulo

בעז מפתיע

 

פגשתי פעם, לפני חג השבועות, תלמידים ותלמידות בבית ספר ממלכתי בירושלים לשיחה על מגילת רות; כשהגעתי לשלב הירידה לגורן, אמרתי להם (בתום לב): צר לי אם אני מאכזב את החלומות על 'אהבה בגורן' - בעז היה איש זקן, ורות אלמנה, לא צעירה!

פרצה סערה בקהל הצעירים והצעירות, שהמורות לא הצליחו להרגיע, ועשר דקות תמימות עברו עד שיכולתי להמשיך - 'אבל מה אני יכול לעשות'? אמרתי - 'בעז היה זקן, ורות אלמנה'!

ברקע עומד ללא ספק הסיפור (בבראשית לח) על תמר ויהודה, שסופו יוזכר בפירוש בברכות שבסוף המגילה, ולידת פרץ הלוא היא ראשית המשפחה הזאת - אלא שתמר ישבה בודדה, והיא לבדה תכננה את המארב "בפֶתַח עֵינַיִם[1] אשר על דרך תִמנָתָה" (בראשית לח, יד), ואף הוציאה לפועל את התכנית כולה, כולל העֵרבון, שיציל אותה ממוות באשמת ניאוף; הסיפור של נעמי ורות הרבה יותר מורכב, עדין ורך.

הרעיון הוא של נעמי, ורות תבצע; בניגוד לתמר שהסתירה את זהותה (ביודעה שיהודה לא יבוא אליה אם יידע מי היא), רות תגלה מי היא ברגע הנכון, ותבקש גאולה בפה מלא; כוונת נעמי ברורה (ככוונת תמר): האיש המיועד, שחי בלי אישה (מבוגר ואף זקן, אביהם של עֵר ואוֹנָן, כמו הדוד הזקן של מחלון), לא יוכל לעמוד מול הפיתוי של האישה הצעירה כשהוא לבדו, והיא תיכנס להֵריון - אולם, האיש ההוא (בעז כמו יהודה ויותר), יש לו יושר פנימי מוסרי יותר מאשר כבוד עצמי ("צדקה ממני"; בראשית לח, כו), והוא לא יתכחש לאחריותו ברגע המבחן, וכך תיגאל רות האלמנה, ותלד בן שיש לו אב מוכר וידוע.

אבל בעז הפתיע, ושינה את התכנית -
בעז לא שכב עם רות בגורן, אף שהיא שכבה למרגלותיו כל הלילה!

גם תגובתו הרגשית מפתיעה מאד - לא הוא מתבקש לעשות חסד עם האלמנה-הגיורת ולגאול אותה, אלא היא מטיבה חסד עם איש זקן כמוהו, שכל בחור בבית לחם ישמח לשאת אותה (כנראה רק בטוב לבבו של בעז), "כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל אָת"! (ג, י-יא).

אם זה לא מתקבל על דעתכם, בדקו שוב את הכתוב.

בעז ידע שיש כאן מתכון ברור להסתבכות של שניהם, ושלט ביצרו; הוא גם דאג שלא "יִוָדַע כי באה האשה [אל] הגֹרן", (ג, יד), אך מיד הכין תוכנית חלופית, איך לאשר גם את הגיור, וגם את נישואי הגאולה בשער בית לחם, בידיעה, שיש חוקי גאולה, "וגם יש גֹאֵל קרוב ממני", (ג, יב-יג),שלא שמענו עליו עד כה.

--------------------------

[1] פרשת דרכים, שיש בה מעיינות (מדרום לבית שמש, סמוך ל"תפוח והעינם", יהושע טו, לד), וכולם היו עוברים שם.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

היש יתרון לחכמה?

Volver al capítulo

שאלת הגמול החברתי

 

בפרק זה דן קהלת בשאלת הגמול בעולם. כמו רבים אחרים קהלת מתבונן בעולם ורואה בו עיוותים ואי סדר. הוא מבקש לראות סדר וצדק, אך מגלה כי בני האדם אינם מתוגמלים בהתאם למעשיהם, אלא יש רשעים שמקבלים שכר כאילו היו צדיקים, ויש צדיקים שמקבלים יחס המגיע לרשעים: "יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים" (יד) . 

בניגוד למצופה, מושא הבחינה של קהלת כנגדו הוא מתריס אינו הקב"ה ודרך הנהגתו בעולם, אלא דווקא החברה האנושית ויחסה לצדיקים ולרשעים שבה. בשונה מהמקובל, קהלת אינו בוחן בפרק זה את הגמול האלוקי, אלא את הגמול האנושי, החברתי. טענתו כי הצדיקים מקבלים את הגמול המגיע לרשעים והרשעים מקבלים את הגמול המגיע לצדיקים מופנית כלפי החברה האנושית. הוא מאשים את החברה שביחסה המעוות היא מאפשרת לרוע להתקיים בתוכה ואף מעודדת את הרשעים להמשיך במעשיהם. לדבריו, כאשר שוכחים לרשעים את רשעותם ומתייחסים אליהם במותם כאל קדושים, וכשסולחים להם ומתעכבים במתן הדין, התוצאה היא שהרשעים מרגישים שאין מניעה להמשיך במעשיהם הרעים והם מוסיפים לחטוא ולהרע.

לכאורה ניתן לענות לקהלת כי בני האדם מוגבלים ואינם יכולים למצות את הדין עם הרשעים מיד, אך בסופו של דבר הצדק יעשה. קהלת מודע לטענה זו - "... כִּי גַּם־יוֹדֵעַ אָנִי אֲשֶׁר יִהְיֶה־טּוֹב לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יִירְאוּ מִלְּפָנָיו׃ וְטוֹב לֹא־יִהְיֶה לָרָשָׁע וְלֹא־יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל..." (יב-יג)  - אולם הוא אינו מוכן לקבל אותה, "אָמַרְתִּי שֶׁגַּם־זֶה הָבֶל" (יד) . קהלת רוצה שהחברה האנושית תהיה מסודרת וצודקת, שהצדיקים יקבלו את שכרם ושהרשעים יענשו, וחורה לו מאד שהמצב הנוכחי אינו כזה.


סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור שהועבר במרכז הלכה והוראה

לשמיעת השיעור המלא

Volver al capítulo

סיכום דברי מרדכי לאסתר

דברי מרדכי אל אסתר מיוסדים על אמונה עמוקהבהשגחה, המכוונת את מהלך המאורעות לטובת היהודים. והלקח העולה מהם הוא לקח לדורות, ואלה עיקרי הדברים:

"רווח והצלה יעמוד ליהודים" - כל יהודי חייב להיות סמוך ובטוח שעתידים היהודים להוושע מצרותיהם, ושההשגחה העליונה מכינה תשועה מכל מצוקה ומקדימה רפואה למכה. אך אין בטחון זה מבטל את החובה המוטלת על כל יהודי להשתדל בכל כחו להציל את עמו ואף למסור את נפשו על הצלת עמו. כל מי שהיכולת בידו לעזור לעמו, חיב לומר לעצמו: שמא אני האיש שההשגחה הועידה אותי לעזור לעמי

Volver al capítulo

תרבות ישראלית מול תרבות אחשוורוש

 

ענינו של חג הפורים הוא גילוי השורש ממנו יונקת תרבותנו המקורית, הניצבת בניגוד כה חד לכל המתואר בממלכה הפרסית. בבחינת "ונהפוך הוא".

כנגד הפלורליזם הריקני, אשר אינו מחויב לערכים ואינו רואה לנגד עיניו את הצדק ואת תיקון העולם -  

קיבלו עליהם היהודים את מערכת פרטי ההלכות המדויקים. אותן הלכות אשר מגלות ומבטאות בכל פינות החיים את המגמה האלוקית.

כנגד ההשתעבדות להנאות חיי העולם הזה, למאכל ולמשתה –

מהלכי ההצלה מהגזרה עוברים דרך התכנסותם של יהודי שושן לתפילה וצום של שלשה ימים ולילות. כאשר ההימנעות מצרכי הגוף מעבירה את ההתמקדות אל התוכן הפנימי של האדם.

כנגד חוסר העקביות של אחשורוש ומדיניותו הנתונה לשינויים מתמידים –

מחדשים מרדכי ואסתר ימי חג חדשים על מצוותיהם כדבר קבוע שלעולם אינו עתיד להתבטל,

"קימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה" (כז).

כנגד מערכת החוקים השרירותית אשר באה לחפות על חוסר מוסריות ועל מניעים אינטרסנטים –

מתחדשות בפורים שתי מצוות אשר מוציאות לפועל את כח הנתינה לזולת שלא על מנת לקבל פרס. מצות משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים מגלות את הטוב האלוקי שבאדם ואינן באות למלא צורך אינטרסנטי של "תן לי ואתן לך".

וכנגד הרשעות הנוראה של אחשוורוש המאפשרת השמדת חייו של עם שלם מתוך מניע אישי של שמירת מלכותו -

מוכנה אסתר להשליך את חייה הפרטיים מנגד, למען הצלתה של האומה.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

איפה ישנם עוד אנשים?

 

למרבה הצער, תגובת בית לחם לא יכולה להפתיע. מצד אחד "וַתֵהֹם כל העיר עליהן, ותֹאמרנה [הנשים]: הֲזֹאת נעמי"? (א, יט); ומצד שני, כנראה בלחישות – 'מי זאת שבאה עם נעמי'? – "המואביה"! (א, כב);
'ראיתם את המואביה'? 'שמעת על המואביה'? 'לא רק שהלכו למואב ברעב ומתו שם, עוד הביאה לנו את המואביה, שמצא שם מחלון המת'.
וכי למה ישבו נעמי ורות לבדן בבית אלימלך, ולא היה להן מה לאכול? כי אף אחד לא היה מוכן להכניס לביתו את 'המואביה'.

המגילה מרמזת על האווירה הזאת בהבלטת 'המואביה' 3 פעמים (א, כב; ב, ב; ב, ו), בדיוק בשלב הזה – "ותשב נעמי ורות המואביה כַלָתהּ עִמָהּ..."; "ותאמר רות המואביה אל נעמי: אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים... ותאמר לה: לכי בתי"; וכאשר שאל בעז את הנער "הנצב על הקוצרים... למי הנערה הזאת? ויען הנער... נערה מואביה היא השבה עם נעמי משְׂדֵי מואב".

המגילה מרמזת וגם אומרת שרות בעצמה מרגישה זרה בבית לחם, ברמז מול נעמי ובמפורש מול בעז, ושניהם השיבו לה באותה מילה, ובלי לדבר מילה ביניהם קראו לה "בתי". 
היחס הזה מצד נעמי מובן מאד, הלוא רות כבת, היא החיבור החי היחיד שנותר לה עם אישה ובניה שמתו, אבל בעז? דוד זקן?!
"הלא שמעת בתי"?! (ב', ח-ט), אצלי יש לך תנאים מיוחדים.

"מדוע...? ואנכי נכריה"?! (ב, י) – שמעתי עליך, על החסד שעשית עם נעמי! את דומה אצלי לאברהם אבינו, "וַתַעַזבי אביךְ ואִמֵךְ, וארץ מולדתֵךְ, וַתֵלכי אל עם אשר לא יָדַעַת תְמוֹל שִלשוֹם; יְשַלֵם ה' פָּעֳלֵך, וּתְהי מַשְׂכֻּרתֵך שְלֵמה מֵעִם ה' א-להי ישראל, אשר בָּאת לַחֲסוֹת תחת כנפיו" (ב, יא-יב) – את לא נכריה.

בעז היה הראשון שקיבל את רות קבלה מלאה ושלמה, כאילו שמע במו אוזניו את אמירתה אל נעמי – "עַמֵך עַמי! וֵא-להיך א-להי! ... כֹּה יעשה ה' לי וכֹה יוסיף..." (א, טז-יז).

רות, האלמנה והגיורת (עוד לפני אישור של זקני העיר), ששמעה לראשונה בחייה דברי נחמה, אך עדיין ראתה את עצמה פחות מ'שפחה', גם תֵשֵב לאכול ולשבוע "מִצַד הקֹצרים", וגם תלקט "בין העֳמרים" (ב, יד-טו) במקום בו מסלקים את כל העניים האחרים, לא שכחה לרגע שנעמי יושבת בבית רעבה.

"וַתוֹצֵא וַתִתֶן להּ, את אשר הותִרה מִשָׂבעהּ"! (ב, יח) – כשאני קורא פסוק זה, עולות הדמעות מעצמן.
האם יש בבית לחם עוד איש כמו בעז?


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.