רק מעטים זוכים

יש במגילה שני סגנונות לשוניים: "אני קהלת", שמדבר בגוף ראשון, ודובר שמדבר בגוף שני: "שְמֹר רגלךָ כאשר תלך אל בית הא-להים" (ד', יז); "...כי את הא-להים יְרָא" (ה', ו); "אַל תְבַהֵל ברוחך לכעוס..." (ז', ט); "שלח לחמך על פני המים..." (י"א, א).

במבט ראשון אפשר היה לקבוע כי יש שני דוברים במגילה: ה"אני" 'המושלם' (=שלמה!), אך המיואש מול המוות, המעמיד בספק את כל מעשי האדם וחכמתו, ומולו יועץ חכם ומפוקח המוביל בהדרגה אל "סוף דבר"; אלא שמבט מעמיק יותר מגלה יותר מקול אחד בכל סגנון, כי ה"אני" לפעמים פועל, לפעמים מתבונן ולפעמים מבקש ליהנות, ואילו המדבר בגוף שני לפעמים מעמיד בראש את החכמה, הקובעת 'איזון ראוי' גם ליראה: "טוב אשר תאחז בזה, וגם מזה אל תנח את ידך, כי ירא א-להים יֵצֵא את כלם" (ז', יח), אך מיד אחר כך הוא מתייאש ומפנה מקום ליראה: "כל זֹה נִסיתי בחכמה, אמרתי אֶחכָּמה, והיא רחוקה ממני; רחוק מה שהיה, ועָמֹק עָמֹק מי ימצאנו" (ז' כג–כד). בשני הפרקים האחרונים (י"א וי"ב) נאלם ונעלם כליל סגנון ה"אני", אך הדובר אינו דוגל עוד בחכמה, אלא ביראת הא-להים, שרק היא יכולה לומר דבר אל מול המוות.

מכל זה התגבשה אצלי המסקנה, שיש ארבעה קולות בוויכוח הזה: 'העָמֵל', 'החכם', 'הנהנתן', ומולם מופיע במהלך הוויכוח (המתוכנן!), קולו של יְרֵא הא-לוהים, שנשאר לבסוף לבדו מול המוות.

העמדת כל הערכים במבחן אל מול המוות, ומה יעשה 'בכל עמלי וחכמתי' ה"אדם שיהיה אחרי" (ב', יח), היא אחת ההוכחות למבנה מתוכנן מראש, שהמוות נוכח בו מתחילה ועד סוף; בהתחלה שולט סגנון ה"אני", ועמו הייאוש, ולבסוף, דווקא בתיאור הגסיסה והמוות, נעלם ה"אני" ומשתלט סגנון גוף שני יחד עם יראת הא-לוהים.

ה"אני" 'המושלם' (=שלמה!) בשלושת הממדים (לפי הדמויות) – גם "הגדלתי מעשי...", "אף חכמתי עמדה לי", וגם נהניתי ככל "אשר שאלו עֵינַי" (ב', ד-י), קרס מול המוות הבלתי נמנע והוליד ייאוש עמוק – כך נולד פתרון ביניים בסוף המערכה (ב', כד), להסתפק במועט, לאכול ולשתות, ולתת לנפשו מרחב לראות "טוב בעמלו" – אבל, החכם אומר, שרק מעטים זוכים לכך, כי זאת מתנה מא-להים.

הדברים מובאים מתוך הספר: אני קהלת – מקהלת קולות בדמות אחת, בהוצאת מגיד

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

בין החכם לירא האלוקים

המערכה השנייה פותחת בשיר העִתים (ג, ב-ח), דוגמה טובה למשלים אשר קהלת "אִזֵּן וחִקֵּר"[1] (יב, ט), כלומר, משלים ששמע (באֹזֶן) מחכמים ידועים, חקר אותם והביא מהם במגילה לפי העניין והצורך. השיר מְאֻזָן (מלשון 'מאזנים') בין ה'עֵת' הטובה וה'עֵת' הרעה, ורק הפתיחה הטובה והסיום הטוב ("עֵת ללדת – ועֵת למות... עֵת מלחמה – ועֵת שלום") מצביעים על שאיפת הטוב.

על רקע שיר העִתים ואחריו פורץ מחדש הוויכוח בין שלוש הדמויות:

העמֵל זועק (ג, ט) – "מה יתרון הָעוֹשֶׂה באשר הוא עָמֵל?", שהרי הכול נקבע על ידי ה'עֵת' ואינו נתון לבחירת האדם;

החכם (ג, י-יא) שוב מצטער על "אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה הא־להים מראש ועד סוף", ולכן גם לא יֵדע בכל עת מה ה'עֵת' קובעת;

ואילו הנהנתן חוזר לנוסחת הפשרה שמצא (בסוף פרק ב), להסתפק במועט, ומוסיף עליה (עם העמֵל) גם מעשה טוב (ג, יב) – "ידעתי כי אין טוב בם, כי אם לשמוח, ולעשות טוב בחייו"; החכם חוזר ומזכיר שאין ביטחון בכל זה, כי להשיג [אפילו רק] את זה – "מַתַּת א־להים היא" (ג, יג).

כאן מופיעה לראשונה הדמות הרביעית, החבויה עד כה, קולו של ירא הא־לוהים, ולראשונה פורץ ויכוח בינו לבין החכם – זהו ויכוח מפורסם על יראת א־לוהים ומשפטו, אל מול אי־הצדק הנראה בעולם.

ירא הא־לוהים פותח ברעיון הידוע מפתיחת המגילה, אולם הוא מעגן אותו במעשה הא־לוהים ולא במחזוריות הטבע הקבועה (ג, יד).

"ידעתי, כי כל אשר יעשה הא־להים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע", אך הוא מוסיף את היראה, אשר משנה לגמרי את המשמעות: "והא־להים עשה שֶיִּרְאוּ מלפניו". יראת הא־לוהים היא חלק מן העולם ומן האדם, והדבר קשור בוודאי ל'פחד המוות' הטבוע בכל 'בן תמותה'.

מיד מוסיף ירא הא־לוהים גם את משפטו הצודק של א־לוהים, כחלק קבוע ממה שהיה ויהיה:

"והא־להים יבקש את נרדף!"
כאן בוודאי מגיב קולו של החכם, ואומר (ג, טז) –
"ועוד ראיתי תחת השמש – מקום המשפט שמה הרשע, ומקום הצדק שמה הרשע!" –
וקולו של ירא הא־לוהים עונה לו (ג, יז) –
"אמרתי אני בלִבי, את הצדיק ואת הרשע יִשפֹּט הא־להים, כי עֵת לכל חֵפֶץ ועל כל המעשה, שָם".

ביטוי מיוחד זה הוא ניגודו המפורש של השקפת החכם בראש שיר העתים (ג, א) – "לַכֹּל זמן, ועֵת לכל חֵפֶץ תחת השמים", ועליו אומר הירא – לא "תחת השמים", אלא רק "שָם", כלומר, במשפט הא-להים, בשמים. וכך הסביר הגאון מוילנא[2] מה פירוש 'שָמַיִם' – כל מה ש'שָם' – ובלשוננו, מרחבי היקום.

החכם לא יכול לשתוק מול הביטחון הזה של ירא הא-להים, ומגיב בהתפרצות – לא רק בני אדם טובים ורעים, חכמים וכסילים, מתים באותה צורה, אלא גם אדם ובהמה, ומי יודע אם יש בכלל 'שם' ב'שמים'? – אולי הכל יורד למטה, לארץ, "ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל"?

הדברים מובאים מתוך הספר: אני קהלת – מקהלת קולות בדמות אחת, בהוצאת מגיד

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מרוץ העמל הכרחי

פרק ד הוא המשך המערכה, שהתחילה בפרק ג, ב'שיר העִתים'.

בפרק ד חוזרות שלוש הדמויות לעימות חריף, הפעם על רקע של מוסר חברתי. המצוקה הגדולה של "דמעת העשוקים" היא השאלה הגדולה, והיא לא נשאלת כאן מול ירא הא-להים, בהקשר של תמיהה על הצדק והמשפט של הא־לוהים בעולם (כמו בפרק ג), אלא בין קולות ה"אני", בקשר לפתרונות האנושיים, המוסריים והחברתיים המוצעים לבעיה.

"אני" קהלת יורד לשורש העניין במשפט אחד. אחרי הייאוש הצומח ממראה "דמעת העשוקים", שאין מה לעשות בשבילם, הוא מציב אבחנה חריפה - "וראיתי אני את כל עָמָל, ואת כל כשרון המעשה, כי היא קנאת איש מֵרֵעהו" (ד, ד). ביסוד העמל הגדול שמשקיע האדם מונחות הקנאה והתחרות, והן מולידות תוך כדי המירוץ את העשוקים ואת דמעותיהם, הלוא הם הנפגעים הגדולים ממירוץ העמל והמעשה, אשר ניזון מהקנאה.

מנגד, צומחות אסכולות 'הסכלות', השואפות לבסס את החיים על שמחה והנאה, ולא על עמל וחכמה - אולי נוכל לפתור חלק מבעיות הסבל בעולם אם רק נעקור את הקנאה וניחלץ ממנה! אמנם ניצור חברה ענייה, אבל האנשים בה יהיו שמחים בחלקם, בלי "קנאת איש מֵרֵעהו". אולי תהיה זאת חברה מאושרת יותר, בין אם היא תהיה שוויונית (קומונה עתיקה, או קומוניזם מודרני),ובין אם כל אחד יקבל בהכנעה ובהשלמה את 'חלקו בחיים' מתוך אמונת גורל, שנקבע מראש, על פי הכוכבים, או באמונת הגלגול (כמו בזרמים אחדים בהודו).

כל דרך כזו אוכלת מן הקרן, מירושת אבות שעמלו עבורה, או מרכושם של אחרים. חברה שחיה בלא מרוץ העמל הניזון מהקנאה, בלא תחרות ובלא עושק, היא 'אוכלת את בשרה' פשוטו כמשמעו - "הכסיל חֹבק את ידיו, ואֹכל את בשרו, [ואומר][1]: טוב מלֹא כף נחת, ממלֹא חפנים עמל ורעות רוח" (ד, ה-ו).

קשה למצוא הגדרה קולעת יותר מ"אֹכֵל את בשרו" לניסיונות האנושיים לפתור את הסבל של העשוקים על ידי יצירת חברה שאין בה עושק מפני שאין בה תחרות, והאנשים בה אוכלים את בשרם, ויוצרים חברה של מסכנים.

מנגד, אנו שבים ומתבוננים אל הקצה השני (האבסורדי לא פחות), של העמל המטורף, ש"אין קץ לכל עמלו" (ד, ח).

מכל זה נובעת מסקנה מוכרחת (ד, ט-יא) - "טובים השנים מן האחד", והשניים הם 'העמֵל' ו'השמח' (="הכסיל"). בתחום החברתי אי־אפשר בלא עמל ובלא תחרות, אך יש לשמור על איזון ולהותיר מקום לשמחת החיים. אלה הם 'השניים' אשר כל אחד מהם יוכל להקים את חברו אם ייפול, וגם יוכלו לשכב יחד "וחם להם" כמו זוג מאושר - "ולאחד איך יֵחָם"?

כך מובן הקשר בין הוויכוח לבין "השנים" ו"האחד", השזורים בו באופן אורגני.

אמנם, למען השלימות יש צורך בכל שלושת הכוחות באיזון נכון, כי רק "החוט המְשֻלָּש לא במהרה יִנָּתֵק" (ד, יב). הנה למשל אנו מוצאים "מלך זקן וכסיל" אשר יש לו מעשים גדולים וגם הנאה מהם, אבל הוא עלול ליפול לפני "ילד מסכן וחכם"[2] (ד, יג) - אין לילד עושר, לא 'מעשה', וגם לא הנאה מפירות מעשיו, אבל ייתכן שישרוד ואף יעלה לגדולה, בעוד שלמלך הזקן "אשר לא ידע להִזָּהֵר עוד" אין סיכוי.

הפתרון השלם זקוק לשלושת הכוחות.

אבל הניסיון לאזן את שלושת הגורמים באיזון עדין וצנוע גם הוא לא יצלח, כי "החיים הַמְהַלכים תחת השמש" (ד, טו) אינם ששים לחיבור המאוזן של 'עמל, שמחה וחכמה', ואינם לומדים את הלקח. הם יעדיפו להלך עם "מלך זקן וכסיל", על אף הסיפורים על "הילד השני אשר יעמֹד תחתיו", ולא ישמחו בשינויים גדולים שמחוללים צעירים (='ילדים') חכמים בעלי נפש מהפכנית.

הדברים מובאים מתוך הספר: 'אני קהלת – מקהלת קולות בדמות אחת', בהוצאת מגיד

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

נתינת בית המן ותחנוני אסתר

באדיבות מכינת בני דוד

Volver al capítulo

תפילת דניאל

"בֵּאדַיִן מַלְכָּא אֲמַר וְהַיְתִיו לְדָנִיֵּאל וּרְמוֹ לְגֻבָּא דִּי אַרְיָוָתָא עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל אֱלָהָךְ דִּי (אנתה) [אַנְתְּ] פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא הוּא יְשֵׁיזְבִנָּךְ" (דניאל ו', יז)

[תרגום : אז אמר המלך והביאו את דניאל והשליכוהו לבור האריות, עונה המלך ואומר לדניאל: אלוהיך אשר אתה עובד אותו תמיד הוא יושיעך (מתוך תנ"ך קורן)]

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות פרק ד הלכה א

כתיב: "לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים י"א, יג).
וכי יש עבודה בלב, ואיזו? זו תפילה.
כן הוא אומר: "אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישזבינך" (דניאל ו', יז).
וכי יש פולחן בבבל, ואיזו? זו תפילה.
יכול יהא מתפלל שלשתן כאחת? פירש בדניאל: "וזמנין תלתא ביומא הוא ברך על ברכוהי" (שם, יא).
יכול יהא מתפלל לכל רוח שירצה? תלמוד לומר: "וכוין פתיחין ליה בעליתה נגד ירושלם" (שם).
יכול משבאו לגולה כן? תלמוד לומר: "כל קבל דהוה עביד מן קדמת דנא" (שם).

Volver al capítulo

אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך

[תרגום: אז אמר המלך והביאו את דניאל והשליכוהו לבור האריות, עונה המלך ואומר לדניאל: א-לוהיך אשר אתה עובד אותו תמיד הוא יושיעך (מתוך תנ"ך קורן)]

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טו עמוד א

ואמר רבי אלעזר, אמר רבי חנינא: לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך,
שהרי שני גדולי הדור ברכום שני הדיוטות ונתקיימה בהן,
ואלו הן: דוד ודניאל.
דוד - דברכיה [=שברך אותו] ארונה, דכתיב (שמואל ב כ"ד, כג): "ויאמר ארונה אל המלך וגו'".
דניאל - דברכיה [=שברך אותו] דריוש, דכתיב (דניאל ו', יז): "אלהך די אנת פלח לה בתדירא הוא ישיזבינך".

Volver al capítulo

הוי קל כנשר ורץ כצבי

"אֱדַיִן לְדָנִיֵּאל בְּחֶזְוָא דִי לֵילְיָא רָזָה גֲלִי אֱדַיִן דָּנִיֵּאל בָּרִךְ לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא" (דניאל ב', יט)

[תרגום: אז נגלה הרז לדניאל בחזון הלילה אז דניאל ברך את אלהי השמים (מתוך תנ"ך קורן)]

הורה לנו דרך ישרה שיבור לו האדם לעבוד את ה' בזריזות נמרץ כצבי וכאיל,
כמעשה הזה אשר עשה דניאל כי ממנו נקח מוסר השכל.
כי הן לו היה זולתו [= אילו היה מישהו אחר במקומו] ככלותו לדבר אל המלאך הדובר בו כבחצות הלילה, והוא מדוכא מהמראה הנראה אליו. יאמר בלבו אישן קימעא ותשוב רוחי אלי וכאור בקר אשלם תודות לו יתברך על כל הטובה אשר גמל עלי,
אך דניאל רוח אחרת עמו ויקם בעוד לילה כאשר נגלה אליו ה' להודות לשם ה' ולא אִחֵר לעשות הדבר,
כי חפץ להיות קל כנשר ורץ כצבי לעשות רצון אביו שבשמים...

אלשיך - ר' משה אלשיך (1507-1600), נולד באדריאנופול, למד אצל ר' יוסף קארו. עלה לארץ והתיישב בצפת, שם היה דיין, פוסק הלכה ועמד בראש שתי ישיבות. נסמך על ידי ר' יוסף קארו. פירושו על התורה נקרא "תורת משה", ומבוסס על דרשות שלו.

Volver al capítulo

pages

מילות מפתח:

דמותה של אסתר