השאילה באוב
בפרקנו מובא סיפור המלחמה בגלבוע בה נפלו שאול ובניו. סיפור זה מקביל בעיקרו למתואר בסוף החלק הראשון של ספר שמואל (שמואל א ל"א). אחד השינויים הבולטים הוא הסיום שבפרקנו, שלא מופיע בספר שמואל: "וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּה' עַל-דְּבַר ה' אֲשֶׁר לֹא-שָׁמָר וְגַם-לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ. וְלֹא-דָרַשׁ בַּה' וַיְמִיתֵהוּ וַיַּסֵּב אֶת-הַמְּלוּכָה לְדָוִיד בֶּן-יִשָׁי" (יג-יד).
חטאו של שאול בספר שמואל מתרכז בסיפור שארע בגלגל, כששאול לא המתין לשמואל ולאחר מכן במלחמת עמלק, בה הפר את צו ה'. לעומת זאת, ספר דברי הימים לא מזכיר את החטאים האלה במפורש אלא מדבר עליהם בכלליות. בניגוד לאלה דווקא את השאילה באוב הוא מזכיר במפורש: "וְגַם-לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ. וְלֹא-דָרַשׁ בַּה'" (יג-יד). ספר שמואל לא מזכיר את הדרישה באוב כחטא, וספר דברי הימים מעצים מעשה זה. מדוע ספר דברי הימים מדגיש מעשה זה ולא את הסיבות שמוזכרות בספר שמואל?
ספר דברי הימים מציג את השאילה באוב כבחירה של שאול, אשר "לא דרש בה'" (יד) ובמקום זאת דרש באוב. לעומת זאת, בספר שמואל מתואר ששאול שאל בה', וה' לא ענה לשאול בשום צורה ולכן הוא כביכול נאלץ לשאול באוב: "וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּה' וְלֹא עָנָהוּ ה' גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם" (שמואל א כ"ח, ו).
כך ספר דברי הימים מבקש לבטל את ה"תירוצים" של שאול להצדקת חטאיו. בגלגל שאול אמר: "כִּי-רָאִיתִי כִי-נָפַץ הָעָם מֵעָלַי" (שם י"ג, יא) ובעמלק גם התחמק ואמר: "וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל" (שם ט"ו, כא). בעל דברי הימים מדגיש שהשאילה באוב היא חטא, ומבהיר שאמנם לשאול הייתה סיבה טובה לכאורה לשאול באוב, אך גם זה לא יועיל לו להימלט מהחטא.
בשמואל א י"ד כשה' לא ענה לשאול הוא מצא פתרון אחר: "וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּא-לֹהִים... וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל גֹּשׁוּ הֲלֹם כֹּל פִּנּוֹת הָעָם וּדְעוּ וּרְאוּ בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת הַיּוֹם" (שם י"ד, לז-לח). אילו שאול היה משכיל לברר עם עצמו "בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת הַיּוֹם", אולי הסיפור היה מסתיים אחרת.
זה התפקיד שלך
לצד הרשימה האינסופית של שמות המתנדבים לשבת בירושלים, בולטת החלוקה המדוקדקת ל"מחלקות" השונות: שרי עם, ראשי מדינה, כהנים, לוויים, נתינים, "בני עבדי שלמה".
חלוקה זו בולטת גם בתוך כל קבוצה, ובמיוחד אצל הלוויים. יש מהם שהיו אחראים "על המלאכה החיצונה", ויש מהם שהיו משוררים, שוערים ושומרים בשערים. כך גם אצל הכוהנים אנו מוצאים חלוקת תפקידים: נגיד, עושי מלאכה, גיבורי חיל ופקיד עליהם.
לא מדובר רק בחלוקה "טכנית", אלא במנהל תקין שבו לכל אחד מן העושים במלאכה ניתנו סמכויות ותפקידים מוגדרים אותם עליו היה למלא במסירות ובנאמנות, ואסור היה לו לחרוג מהם.
עד כדי כך, שבתורתם של חכמים הראשונים (תלמוד בבלי ערכין יא, עמ' ב), אמרו כי "משורר ששיער בשל חברו – חייב מיתה", דהיינו: לוי שתפקידו היה להיות מן המשוררים, אך חרג מסמכותו וביקש להסיג את גבול רעהו ולהיות 'שוער' - שומר בשערי המקדש - חייב מיתה.
במבט ראשון נראה שמדובר בעונש כבד מדי שאינו הולם את טיב העבירה. אכן, הכרה מעמיקה של מנהל תקין וחלוקת סמכויות מלמדת שפריצת גבולות וחריגה מסמכויות עשויה להביא עמה חורבן לארגון כולו.
ברבות הימים, הייתה מסורת זו בסיס לתורת איסור "החריגה מסמכות" במשפט העברי בתחום המנהלי. לפי גישה זו, שלימים הייתה אבן פינה גם במשפט המנהלי בן ימינו, אסור לבעל סמכות לחרוג מתפקידו.
החריגה מן הסמכות, היא כשלעצמה, עשויה להביא לבטלות המעשה או ההחלטה שהחליט, אפילו תוצאתה טובה. הקפדה על כללים אלה תבטיח מנהל תקין, שמירה על טוהר מידות ואמון הציבור במערכת השלטונית.
באדיבות אתר 929
יהודה במלוא הודה
בימי בית ראשון, עיר דוד וירושלים נכבשו ונבנו בשלב האחרון של התנחלות שבטי ישראל בארץ האבות, והבית אשר בנה שלמה היה החותם הסופי, 480 שנה אחרי יציאת מצרים (מלכים א ו, א);
בימי בית שני – החזרה לירושלים הייתה השלב הראשון, ואחר כך בניית בית המקדש; גם זרובבל, גם עזרא ובמיוחד נחמיה, עלו ובאו בעיקר כדי לשקם את ירושלים. רק אחרי שיקום החומות והשערים, ואחרי מעמד האמנה, שנחתם בהתחייבות ה'מעשר' האנושי לפי ה"גורלות, להביא אחד מן העשרה לשבת בירושלִַם עיר הקֹדש, ותֵשַע היָדוֹת בערים" (יא, א), ואחרי התיאור המפורט בשמות מיוחסים של כוהנים, לוויים, יהודים ובני בנימין, שהתנדבו "לשבת בירושלִָם" (יא, ב-כד), רק אז היה אפשר לפרוס במלואה את רשימת היישובים בנחלות יהודה ובנימין במלוא ההיקף, ודווקא בקצוות הרחוקים שלא נזכרו עד כה.
רוב היישובים ביהודה ובבנימין, שמהם התגייסו לשיקום החומה בירושלים (פרק ג) לא נזכרו כאן, ובמיוחד בולט היעדרן של ערי הפלך, בית-הכרם, בית-צור, קעילה, המצפה, וגם "התקועים" חסרים כאן, ולכן יש לראות ברשימת היישובים כאן השלמה לרשימת היישובים הקרובים יותר לירושלים, שהתגייסו לשיקום החומות.
"ואל החֲצֵרים בשְׂדֹתָם [בנוסף לאלה שכבר נזכרו], מבני יהודה ישבו בקרית הארבע ובנֹתיה, ובדיבֹן[1] ובנֹתיה... ובבאר שבע ובנֹתיה; ובצִקלג... לכיש ושְׂדֹתיה, עֲזֵקה ובנֹתיה, ויחנו מבאר שבע עד גֵיא הִנֹם" (יא, כה-ל). פריסה התיישבותית כה רחבה ביהודה נראית כהולמת את ימי בית ראשון, שהרי הגבול הדרומי של יהודה בראשית התקופה החשמונאית היה בבית-צור, ובחברון ודרומה עד באר-שבע, וגם מערבה באזור לכיש ומרשה, כבר ישבו האדומים.[2]
גם היישוב בבנימין מתואר בהיקף רחב, "מגבע מכמש, ועַיָה ובית-אל" עד "חדיד... לֹד ואוֹנוֹ...", אבל שמות אלה כבר הופיעו ברשימת העולים עם זרובבל (עזרא ב; נחמיה ז);
מכל זה עולות כמה מסקנות, בחלקן מפתיעות:
א. העולים מבבל ניסו לשקם את ההתיישבות ביהודה בכל היקפה מימי בית ראשון, "מבאר שבע עד גיא הנם", ולא מרצונם התכווצה פחוות יהודה;
ב. החולשה הגדולה אחרי ימי זרובבל, והתקפות קשות של ה'סנבלט'ים, כולל בני טוביה מהגלעד 'העמוני' "וגשם הערבי" (ב', יט), עד כדי פרצות ושרפות בחומות ירושלים, החלישו מאד את היישוב ביהודה;
ג. עליית עזרא ובמיוחד שיקום החומות והכשרת כוח הגנה על ידי נחמיה החזירו לירושלים את עוצמתה במרחב, והיישוב היהודי התאושש והתחזק בכל המרחב – זהו המצב המתואר כאן (פרק יא);
ד. אחרי נחמיה לא קם שליט יהודי רב עוצמה כמוהו, ושוב נחלשה יהודה, והתכווצה מאד, איבדה את יישובי הדרום ודרום השפלה לאדומים, וגם בשפלת לוד השתלטו נכרים; בני טוביה השתלטו על גביית המיסים ביהודה;
ה. ההתייוונות המשיכה והרחיבה את מגמת ההתבוללות עם "הנשים הנכריות", מתחילת ימי בית שני;
ו. רק ניצחונות החשמונאים החזירו ליהודה את השליטה במרחב, אבל בדרום כבר היה יישוב אדומי כה צפוף, ורק גיור המוני של האדומים הביא שוב את יהודה עד באר שבע.
__________________________
[1] אם זאת 'דיבון' ממואב הצפונית, זהו הקצה המזרחי של ההתיישבות; אם זאת 'דימון/דימונה', זהו הקצה הדרום-מזרחי.
[2] ראו לדוגמה, מקבים-א פרק ד', 29, 61; פרק ה', 66-65; פרק ו', 31.
באדיבות אתר 929
Three Camps
We know of three separate camps that made up the Israelite community in their trek through the desert – Mahaneh Shekhina (the divine encampment), Mahaneh Leviya (the Levite encampment) and Makhaneh Yisrael (the encampment of the ordinary Israelites). These separate areas were not simply practical, territorial locations, rather they defined a hierarchy of spiritual levels, depending on their proximity to (or distance from) the inner sanctum. The further one departs from the sanctity at the core of the community, the weaker the connection to that holiness, until one reaches a point that is “beyond the encampment.” This is the place to which lepers are exiled. According to the rules of the sanctity of the encampment, the leper is banished outside of all three camps, the zav – who suffers from a venereal disease – is removed from the two inner camps, and the individual who is ritually impure as a consequence of contact with death, must leave the divine encampment (see Numbers 5:1-4).
This idea of having areas serving different purposes whose center is a core that impacts on the activities surrounding it, is not unusual; it is found in many living settings. Every home has an inner room – usually the parents’ bedroom. Then there may be other private rooms, and finally a living room where guests are welcome. We find a similar pattern in the relationship between the home and the outside world. There is the privacy of the home, then an outer courtyard, and finally the public sphere. Areas where there is less privacy cannot serve private, intimate functions; exiting into a public area allows for a broader audience to be included. Entering the private area requires a greater level of sensitivity and thoughtfulness. This idea is well-portrayed in Megillat Shir HaShirim (Song of Songs) that is read in the course of the Passover holiday, where we find parallels drawn between intimacy and sanctity.
These three encampments – the divine camp, the Levite camp and the Israelite camp – also represent the circles in which an individual finds himself, ranging from one’s own family to the nation that he is part of, and his daily requirements are divided between these diverse areas. Creating a center that serves as the source of community serves to define all that are outside as foreign and distant. This model creates a sense of consciousness around a common ethos, generating solidarity and internal cohesion, while marking those outside the circle as 'others'.
There was, however, an alterative social structure that preceded the concept of a holy center surrounded by community circles. We know that during the Exodus, a Heavenly angel walked before (or after) the Israelite encampment (see Exodus 14:19). Subsequent to the Sin of the Golden Calf, Moses plants his tent outside the encampment, so that “everyone who sought the LORD would go out to the tent of meeting which was outside the camp” (Exodus 33:7). These societal structures are not based on community circles, rather on borders. A person is either inside or outside. Being outside the border means being cut off from community events and happenings. This type of structure emphasizes a drive to move forward, to be different, not to focus on the internal workings of the community. A change in consciousness in the opposite direction took place with Copernicus’ discovery that it is not our earth that is the center of the universe, rather it is the sun.
Some commentaries suggest that the leper, the zav and the ritually impure are not only real people who are removed from community encampments, but they also serve as symbols for different communal maladies. The ritually impure represents death, the zav represents promiscuity and the leper represents being the bearer of evil tidings (lashon ha-ra). The commentary of the Keli Yakar is a good example of this approach:
For the sin of lashon ha-ra a man must be separated from his community, just as the divisive statements that he made separated people from one-another. So we must exile him from all three encampments so that he will be forced to sit alone.
Regarding the zav, the venereal disease indicates his promiscuity, and so he must be removed from the divine camp as well as from the camp of the Levites, which also contains sanctity. For holy places cannot tolerate illicit sexual behavior.
And the individual who is ritually impure shows that he does not avoid death and may be associated with murder, which impacts on the Godly image contained in every human being. Such a person must leave the divine encampment, for he offends the honor of the divine (Keli Yakar, Numbers 8).
These archetypes, discussed by the commentators, hint at typical maladies that arise in communities according to normative human activities and behaviors. Death represents dealing with injury to the image of God and human dignity. “Ritual impurity that stems from contact with the dead relates to honor, as is written ‘There is no authority over the day of death’ (Ecclesiastes 8:8), for death is the very antithesis of honor…” (see Rabbi Zadok Ha-Cohen mi-Lublin, Dover Zedek, p. 29). This injury is typical of a place where a man takes off his clothes. As he enters deeper and deeper into the house, all external honorary titles fall out. This is where the greatest danger lies to the very essence of a person. When he is in the innermost sanctum of his home he is truly exposed, for he has removed all of the external “clothing” that he wears in public. For this reason, the ritually impure must be exiled from the divine encampment.
The challenge of sexuality is manifest in its full intensity in a place where there is a real encounter between strangers. These temptations exist in places where a person comes into close contact with others – such as the workplace, academic studies and other business contexts. Contact with others offers opportunities for such interactions. It is for this reason that a zav is removed from camp of the Levites.
The leper is expelled from the three camps, as an expression of the fact that wider circles present other difficulties. In a setting where there is no true interaction or meeting, only the principle of community solidarity remains intact. Under those circumstances, the concern is harming another by means of disseminating information and fragments of truth, sarcasm and mockery that will be spread in society. The leper – the speaker of lashon ha-ra who spreads these bad tidings – rends the basic social fabric and is thus excluded from the three camps.
Exile from the encampments forces the individual to the situation that existed before the development of these societal circles, to an alternative possibility where sanctity is found further from him, in another place, not in the center of the community. Relocation outside the encampments is not merely a punishment, it is the logical outcome of an individual’s misuse of the centrifugal communal structure.
והדברים עתיקים
רבים מהפסוקים ברשימות היחס קשים מאוד להבנה וכיוון שקשה לפרשם על דרך הפשט נדרשו עליהם דרשות רבות.
בגמרא בפסחים (ס"ב עמוד ב) נאמר: ... אמר מר זוטרא: בין אצל (דברי הימים ח, לח) לאצל (דברי הימים ט, מד) טעינו ארבע מאה גמלי דדרשא... [היו ארבע מאות דרשות על מקראות אלה, עד כדי כך מרובות היו הדרשות על ספר דברי הימים].
בפרק ד' פס' כב מופיעה הערה בסוף פסוק קשה במיוחד: (כב) וְיוֹקִים וְאַנְשֵׁי כזֵֹבָא וְיוֹאָשׁ וְשָׂרָף אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב וְיָשֻׁבִי לָחֶם וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים.
מהי משמעות הביטוי "והדברים עתיקים"? עיינו במפרשים השונים:
ספרי במדבר פיסקה עח ד"ה (עח) ויאמר: "ויואש ושרף אשר בעלו למואב" יואש ושרף זה מחלון וכליון יואש שנתייאשו מן הגאולה, יואש שנתייאשו מדברי תורה, שרף ששרפו בניהם לעבודה זרה. "אשר בעלו למואב" שנשאו נשים מואביות. "אשר בעלו למואב" שהניחו ארץ ישראל ונהפכו בשדה מואב. "והדברים עתיקים" כל אחד ואחד מפורש במקומו.
רות רבה (לרנר) פרשה ב ד"ה [א] ושם האיש: והדברים עתיקים ר' אייבו אמר, הדברים הללו נאמרו מעתיקו של עולם. ר' יודה בר' סימון אמר הדברים הללו אמורים [כאן] ומפורשים במקום אחר.
רד"ק דברי הימים א פרק ד' פס' כב: והדברים עתיקים - פי' זה שאמרנו כי יואש ושרף בעלו למואב אף על פי שלא נמצא זה בספרי הנבואה הם מדברי' ידועים בקבלה ובמסרה ונעתקים איש מפי איש, ויש מפרשים כי והדברים עתיקים חוזר על כל מה שכתב עזרא הנה מיחס התולדות, כי הדברים הנכתבים הנה אף על פי שלא תמצאם כתובים בספר מספרי הנבואה לא תאמר איך ידע כל זה עזרא דברים שלא היו בימיו כי הדברים מקובלים כלם.
מצודת דוד דברי הימים א פרק ד' פס' כב: והדברים עתיקים - כאומר אף כי אמרתי מדבר מלחמה ונצחון ואין הדבר ידוע הנה אל תתמהו על זה כי הדברים האלה המה מיושנים ועבר זמן ונשכח מן הבריות.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
המסר של כיבוש ירושלים
בתקופת שיבת ציון, אז חי מחבר ספר דברי הימים, מצבה של ירושלים עגום, מעמדה ירוד, והיא נחשבת לעיר רפאים שמפחיד ללכת אליה ולהסתובב בה. מחבר דברי הימים הכותב מחדש את סיפורי התנ"ך, וכמו מדרש מעצב אותם בהתאם למסרים המתאימים לדורו, מנסה להתמודד עם בעיה זו באמצעות סיפור כיבוש ירושלים.
באמצעות הסיפור הלקוח משמואל ב פרק ה' מנסה המחבר לשנות את תודעת בני דורו, להפוך את ירושלים לעיר משמעותית ולעודד את הישיבה בה. לשם כך הוא מזכיר את כיבוש ירושלים בתור המעשה הראשון של דוד כמלך, ומשנה מהמסופר בשמואל. בשמואל נאמר כי המשתתפים בכיבוש העיר הם דוד ואנשיו, ואילו על פי דברי הימים כל העם שותף בכיבוש – "וַיֵּלֶךְ דָּוִיד וְכָל־יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם" (ד). בנוסף, מִספר שמואל עולה כי דוד לא כבש את כל העיר, ואילו כאן מתואר כיבוש מלא. גם בפסוק "וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת־שְׁאָר הָעִיר" (ח) יש מעין קריצה לשבי ציון. המחבר מכיר את הקשיים והטרדות המעסיקים את אנשי דורו ורומז להם שלא ידאגו, אחרי שיושלם כיבוש ירושלים תהיה להם גם רווחה כלכלית.
רשימת הגיבורים הצמודה לכיבוש ירושלים, קשורה גם היא למסר של המחבר. בספר שמואל רשימת הגיבורים כתובה בסוף הספר, פרקים רבים אחרי כיבוש ירושלים, אך בדברי הימים בחר המחבר להצמיד אותה לכיבוש העיר, כדי להראות שאחרי כיבוש ירושלים יש תמיכה של הגיבורים במנהיג.
כך, באמצעות מיקום הסיפור, שינוי פרטים ורמיזות לגבי רווחה כלכלית ותמיכה במנהיגות, מבקש המחבר לעורר בשבי ציון שינוי תודעתי, לגרום להם להבין את חשיבותה ומשמעותה של ירושלים ולעודד אותם להתיישב בה.
סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור שהועבר בימי העיון בתנ"ך
בני אפרים בארץ?!
בפרקנו יש נתון מעניין ומפתיע על בני אפרים: "וּבְנֵי אֶפְרַיִם... וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי-גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת-מִקְנֵיהֶם. וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ" (כ-כב). בני אפרים נתקלו במלחמה עם אנשי גת (פלישתים), בהמשך מתואר שבִּתו של אפרים בנתה ערים בארץ (כד). ידיעות אלו משונות מאוד. מהידוע לנו אפרים נולד וחי במצרים, ולא שמענו על כך שהוא גר בארץ. מפסוקים אלו נשמע שאפרים חי עם ילדיו בארץ, ואף הקימו ערים כאן.
הפרשנים הכירו היטב את הפסוקים האלה, ולא התעלמו מהם. חז"ל כבר היו ערים לקושייה: "אמר רב אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו" (סנהדרין צב:) כלומר הם יצאו ממצרים מוקדם יותר ונענשו על כך.
רד"ק מניח שהסיפור הזה אירע במדבר: "והרגום אנשי גת וזה היה במדבר, כי בארץ ישראל לא יוכל להיות".
ר' יהודה החסיד פירש את הדברים אחרת: "ולישראל היו להן הרבה נחלות בארץ כנען של אביהם... שכל זמן שהיו ישראל במצרים... שהלכו זרע יוסף... ובנו כרכים בארץ כנען על נחלותיהם ומושיבים בהם עבדים...". כלומר האירוע התרחש בזמן שהות אפרים במצרים.
חלק מן החוקרים המודרניים רואים כאן מסורת שונה וסותרת לדברי התורה: "מסורת חיי אפרים ובניו בארץ ישראל היא אפוא מן העדים הבודדים למסורת חלופית על אודות תולדות ישראל בעידן המקרא, מסורת שאינה יודעת את סיפור ירידת כל משפחת יעקב למצרים ועליית כל השבטים ממנה" (י' זקוביץ וא' שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, תל אביב 2004, עמ' 149).
נראה לי כי הגישה של זקוביץ ושנאן מעט מרחיקת לכת. לא מדובר כאן במסורת שאינה יודעת את סיפור ירידת כל משפחת יעקב למצרים, אלא מציאות מורכבת יותר מזו שמתוארת בספר שמות. כשהתורה מדברת על יציאת מצרים היא עוסקת בכל העם, וביציאת מצרים כנרטיב מרכזי של ספר שמות, אך כפי שעולה מהפסוקים שבפרקנו המציאות הייתה מורכבת יותר. ניתן לבחור בכל אחד מהפתרונות שהועלו כאן, אך נראה שלפי כל אחד מהפתרונות המסר המרכזי הוא שאירועים היסטוריים הם לא מתמטיקה, והמציאות רחוקה מלהיות אחידה וסכמתית כפי שאנו נוטים לשרטט.
מדוע זכו חלק מהשבטים לפירוט רב?
הפרקים הראשונים של ספר דברי הימים מלאים ברשימות יחס של שבטי ישראל, שחלקן ארוכות ומפורטות, וחלקן קצרות ומצומצמות. סקירת הרשימות מעלה כי השבטים הזוכים להתייחסות רחבה ומפורטת הם שבטי יהודה (מוזכר לאורך פרקים ב'-ד'), לוי (סוף פרק ה' וכל פרק ו'), ובנימין (כל פרק ח').
מדוע זוכים דווקא שבטים אלה לפירוט רב כל כך?
על פי המסורת היהודית עזרא הסופר הוא שכתב את ספר דברי הימים. כדי לכתוב את רשימות היחס נעזר עזרא במקורות וברשימות שהיו בידי אנשי שיבת ציון בתוכם ישב. מכיוון שרבים משבי ציון השתייכו לשבט יהודה, והאחרים לשבטי לוי ובנימין, מקורות המידע המפורטים ביותר שהיו בידי עזרא היו על שבטים אלה. על השבטים האחרים היה לו פחות מידע, ולכן יכול היה לכתוב עליהם פחות, ועל שבטים מסויימים, דן וזבולון, נראה כי לא היה כל מידע, שכן הם כלל אינם נזכרים בפרקי היחס.
הרלב"ג מביא סיבה נוספת לפירוט ברשימת שבט בנימין. לדבריו, הרשימות נועדו לא רק לתיעוד, אלא גם להעברת מסרים. הרשימה הארוכה של בנימין מעידה על החסד שעשה ה' עם שבט בנימין, בכך שסייע להם לגדול ולהתרבות כשבט אחרי שנשארו מהם 600 גברים בלבד בעקבות המלחמה שהייתה לאחר מקרה פילגש בגבעה.
גם על רשימת היחס של שבט לוי הוא מסביר כי נועדה להעביר מסרים: רשימת הכהנים הגדולים, שרובם מצאצאי פנחס, מלמדת על קיום ההבטחה של ה' לפנחס, ובנוסף מתוך הנאמר במהלך הפרק העוסק בלויים לומדים על מצוות הלויים לשיר במקדש. תפקיד זה לא נזכר במפורש בתורה, ואילו כאן הוא מצויין בפירוש.
סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך שיעור שהועבר בימי העיון בתנ"ך
מקומו של אשר
ברשימות היחס שבפרקים הראשונים בספר דברי הימים מובאות רשימות שושלות של השבטים השונים. תחילה מוזכר יהודה, אחריו שמעון ולאחר מכן ראובן, גד, מנשה (שנים וחצי השבטים), לוי, יששכר, נפתלי, מנשה, אפרים, אשר ובנימין. על פי פרופסור אהרן דמסקי, השבטים מוזכרים על פי סדר הנחלות שלהם כאשר מתחילים מיהודה וממשיכים נגד כיוון השעון, דרומה לשמעון, ממנו לשנים וחצי השבטים שבעבר הירדן המזרחי, משם לשבטים הצפוניים ודרומה אל השבטים שבמרכז הארץ.
הסבר זה מסתדר יפה עם רוב הרשימה, אך אזכורו של אשר בין אפרים לבנימין אינו מתאים, שהרי, לכאורה, לפי סדר הנחלות אשר נמצא בצפון הארץ ואמור היה להיזכר קרוב לנפתלי וליששכר.
פרופסור דמסקי מסביר שמכאן לומדים שאשר ישב במרכז הארץ, סמוך לנחלת מנשה ואפרים. סימוכין לרעיון זה ניתן למצוא ביהושע י"ז,ז – "וַיְהִי גְבוּל־מְנַשֶּׁה מֵאָשֵׁר הַמִּכְמְתָת אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי שְׁכֶם", ממנו נראה כי גבול נחלת מנשה גבל בנחלת אשר באזור שכם. בנוסף, על פי המחקר, השמות שברשימות בפרקים הראשונים של דברי הימים אינם של אנשים, אלא של מקומות. נראה כי המקומות הרמוזים ברשימה של אשר הם של מקומות במרכז הארץ ולא בצפונה: שרח – תמנת סרח (בקרבת אריאל), ישוי – איסאוויה (בקרבת שילה), בירזית – ביר זית.
כלומר, לפחות בתקופה מסוימת, שבט אשר ישב במרכז הארץ קרוב למנשה ולאפרים. על פי דמסקי, השבט התפלג וחלקו התיישב בצפון הארץ וחלקו במרכזה. אחרים סוברים כי בהתחלה ישב שבט אשר במרכז הארץ ולאחר מכן עלה צפונה, ויש הטוענים שלהיפך, בתחילה ישב בצפון ומאוחר יותר ירד דרומה.
סוכם ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור שהועבר בימי העיון בתנ"ך