בסוף הפרק נמצאת רשימה של מלכים שמלכו באדום והכתוב מעיר: "וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ-מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית ל"ו, לא; וכן בדברי הימים א א', מג)
כיצד ספר בראשית מדבר על מלוכה בבני ישראל, מאות שנים לפני שהיה מלך בבני ישראל? אין אנו מוצאים בספרות התורה אזכור לגבי הימצאות מלך בישראל, ואילו כאן הכתוב מודיע מראש שעומד להיות מלך.
פרשני ימי הביניים פותרים את הקושייה בדרכם וטוענים שהכוונה היא להנהגתו של משה, מכיוון שכל בעל שררה הוא כעין מלך.
ראב"ע, לפני שמביא פירוש זה, קוטל פירוש אחר לפיו הפרשייה נכתבה בימי יהושפט: "ויצחקי אמר בספרו: כי בימי יהושפט נכתבה זאת הפרשה. ופירוש הדורות כרצונו הכי קרא שמו יצחק כל השומע יצחק לו... וחלילה חלילה שהדבר כמו שדבר על ימי יהושפט וספרו ראוי להישרף" (ראב"ע על בראשית ל"ו, לא).
כידוע, ראב"ע ייסד את מונח "סוד השניים עשר" ולפיו יש כמה וכמה פסוקים מאוחרים בתנ"ך שהוכנסו על ידי יהושע בנבואה (ראה בפירושו לדברים ל"ד א, ו) ולכאורה לא מובן מדוע ראב"ע מתנגד בתוקף לאמירה שגם פרשייה זו מאוחרת היא?
שד"ל מציע כי ראב"ע לא התכוון באמת למה שכתב, וכך דבריו: "ואם נפנה לצד אחר, ונחקור הראב"ע בבחינת תבונת לבבו ויושר דרכיו, מה נאמר כאשר נראה ערמומיתו לעשות עצמו חסיד לעיני קוראי ספריו, ואומר ראו שאני טהור, והוא מסבות מתהפך בתחבולותיו, ומחשבותיו הפך דבריו". כלומר, להבנתו של שד"ל הביקורת של ראב"ע לא מוצדקת, מכיוון שהוא אומר את אותם הדברים במקומות אחרים ואמירותיו כאן הן רק בגדר התנצלות בפני קוראיו שיראו בו "חסיד".
תשובה אחרת נתנה על ידי פרופ' אוריאל סימון. לשיטתו "ראוי ספרו של היצחקי להישרף לא בגלל עצם האיחור של פרשה מפרשיות התורה, אלא מפני שהציע זאת בקלות ראש פילולוגית, וכך הנראה גם תיאולוגית. בעוד שראב"ע עשה כזאת רק במקום של כורח פרשני אמיתי... הציע היצחקי פתרון ביקורתי לבעיה שנראתה לראב"ע מדומה" (ראה עוד: א' סימון, אזן מלין תבחן – מחקרים בדרכו הפרשנית של ר' אברהם אבן עזרא, 277-300)