ערבוב מכוון
עיקרו של פרק ט' בדברי הימים א הוא רשימת היושבים בירושלים. מן ההקשר משמע שמדובר ברשימת יושבי ירושלים בימי שיבת ציון: "וכל ישראל התיחשו... ויהודה הגלו לבבל במעלם: והיושבים הראשנים... ובירושלם ישבו..." (א-ג). הרשימה הנזכרת כאן מקבילה – לפחות עד פסוק יח – לרשימת היושבים בירושלים בנחמיה י"ב, עובדה המחזקת אף היא את ההנחה שמדובר ברשימה של ימי הבית השני. (לחץ כאן לקריאת דעה אחרת בנושא זה)
מפסוק יח ואילך, ממשיכה הרשימה באופן שונה ממקבילתה שבנחמיה, ומתמקדת בשוערים ובתפקידיהם – שכן הכהנים, הלויים והמשוררים זכו כבר לרשימות משלהן ברשימות בני לוי שבפרקים ה'-ו'. אך בקטע זה כבר קשה לקורא לקבוע באיזו תקופה הוא נמצא:
א. בפסוק יח נאמר "ועד הנה בשער המלך מזרחה, המה השוערים למחנות בני לוי". האם הכוונה היא לתקופה שבה עוד היה מלך בירושלים, או שמדובר בשם של שער מתקופת שיבת ציון?
ב. פסוק יט מונה את "שמרי הספים לאהל", ומציין שאבותיהם "על מחנה ה'...". שוערים המשמשים כשומרי סף לאוהל מתאימים לתקופת נדודי המשכן או לאוהל שנטה דוד לארון בעיר דוד, אך לא לימי שיבת ציון; ו"מחנה ה'" מתאים לתקופת הנדודים במדבר ולא יותר.
ג. פסוק כ מזכיר לפתע דמות מימי משה ויהושע: "ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים".
ד. בפסוק כא נזכר זכריה בן משלמיה כשוער פתח לאהל מועד. כלומר: לפני בניית המקדש.
ה. פסוק כב מזכיר את דוד ושמואל הרואה כמי שייסדו את משמרות השוערים. האנשים שהיו בימי דוד ושמואל, הם ובניהם, מוצגים בפסוק כג כמי שמופקדים "על השערים לבית ה' לבית האהל". הביטוי היחידאי הזה מהווה הכלאה של אהל מועד ובית ה', ומערב בין התקופות השונות.
ו. לאחר הפסוקים הללו, חוזרת הרשימה לעסוק בלשכות, בבית הא-להים, במפתחות ועוד – עניינים המתאימים רק לבית ה' הבנוי – יהיה זה הבית הראשון או השני.
מסתבר שהערבוב הניכר בין התקופות הוא מכוון, ונועד בדיוק למטרה זו – ליצור קישור ברור בין השוערים המוכרים לקורא בן תקופת הבית השני ובין ימי משה ודוד. המסר שאותו רוצה בעל דברי הימים להעביר הוא שסדרי המקדש בימי בית שני אינם חידוש והמצאה מאוחרים, כי אם המשך רציף של אותם סדרים שהעמיד משה באהל מועד, ומאוחר יותר סידרו דוד ושמואל הרואה במחלקות מסודרות לקראת בניית המקדש. הבית השני אינו מנותק מן העבר, אלא יוצר המשכיות ברורה של התקופות העתיקות שנתפסו כשיא רוחני שיש לשאוף אליו.
לעשות סדר בבלגן
פרק ז' בדברי הימים א מכיל רשימות של מספר שבטים: יששכר (א-ה); בנימין (ו-יא); נפתלי (יג); בני יוסף (יד-כט); ואשר (ל-מ). קושיה אחת שעולה מסדר זה קשורה לבני בנימין, שכן הפרק הבא מכיל רשימות נוספות של השבט – ומדוע צריך שתי רשימות שונות (וסותרות)? אך כעת נעסוק רק בפסוק החותם את רשימת בני בנימין: "ושפם וחפם בני עיר חשם בני אחר" (יב). דומני שאת פתיחתו של המלבי"ם לפסוק יד ראוי היה לומר על הפסוק הזה: "פה נשבר לאנשי חיל..."; שכן פסוק זה קשה ביותר, ורבו בו הפירושים.
לכאורה פסוק זה ממשיך את רשימת בני בנימין. אלו שפירשו כך (רד"ק; גר"א פירוש א'), הציעו ש"עיר", אביהם של שופים וחופים, זהה ל'עירי' בן בלע בן בנימין שבפסוק ז, ואילו 'אחר' הוא מישהו אחר מהנזכרים לעיל ברשימת בני בנימין.
הבעיה היא ששופים וחופים מופיעים שוב פסוקים מעטים לאחר מכן, ברשימת בני מנשה: "ומכיר לקח אשה לחפים ולשפים" (טו). ולכאורה הם מופיעים במקומם הנוכחי כהקדמה לפסוק זה.
הפירוש המיוחס לרש"י התייחס לבעיה, והציע שעזרא בעצמו התלבט בין האפשרויות: "עזרא שכתב ספר היחס הזה לא היה יודע אם היו מבני בנימין אם לאו, לפיכך כתבם לבדם. וגם משום דכתיב ומכיר לקח אשה לחפים מספקא ליה".
כדי לסבך את המצב אף יותר, נשים לב לפסוק הסמוך לפסוקנו: "בני נפתלי יחציאל וגוני ויצר ושלום בני בלהה" (יג). פסוק זה מונה את בני נפתלי, וחותם בחתימה הייחודית "בני בלהה". נפתלי הוא אכן בן בלהה, אך לאור החתימה הזו היינו מצפים למצוא לפניו גם את דן בכור בלהה. ואכן, ידוע לנו שבנו יחידו של דן נקרא חושים, וראה זה פלא – הוא השם החותם את הפסוק הקודם: "חשם בני אחר". לאור זאת הציעו רבים ש'אחר' רומז לדן, שלא נזכר במפורש ברשימות היחס. שמו הושמט גם מרשימת ערי הלויים שבפרק הקודם (בהשוואה למקבילתה ביהושע), ויש שהציעו שמדובר בהשמטה מכוונת משום שדן מזוהה גם עם עבודת העגלים שנעשתה בעיר דן. אם כך הוא, הרי לנו מקרה עתיק של כינוי אדם בשם 'אחר' בשל כפירתו, הרבה לפני אלישע בן אבויה (ואולי זהו המקור לכינוי?).
לכל אחד מן הפירושים הנזכרים יתרונות משלו, אך ראוי להתייחס לנתון חשוב נוסף שעשוי לשפוך אור על העניין: שני חלקי הפסוק עוסקים בדמויות בעלות שם דומה: שופים, חופים וחושים. ייתכן שהפסוק הזה, מלבד היותו חתימה לבני בנימין, הקדמה לבני מנשה, רשימה של בני דן או שילוב של הנ"ל, נועד גם לעשות סדר בשמות הדומים, ולומר לקורא שלא יתבלבל: שופים וחופים הם בני עיר, בעוד שחושים הוא לא בן עיר, כי אם בנו של אדם אחר (ככל הנראה – דן).
מותו של שאול
תיאור מותו של שאול מופיע בפרק י' בשינויים קלים אך משמעותיים מהנוסח המתאר את אותו אירוע בספר שמואל. מפרקי מלכותו של שאול נבחר רק סיפור מותו, והוא מופיע כאן כהקדמה לתיאור הרחב והמפורט של מלכות דוד בפרקים י"א-כ"ט.
1. לפני הקריאה: היזכרו במאורעות הבולטים מחיי שאול [למשל: בשמ"א פרקים ט'-י"א - עלייתו של שאול, כ"ו-ל"א - סוף ימי מלכותו], דברי הימים בוחר לספר רק את סיפור מותו של שאול. מהי לדעתכם משמעותה של הבחירה? עיינו ברש"י:
רש"י דבה"י א י', א: ופלשתים נלחמו בישראל - אינו מספר כי אם מפלתו של שאול וכאשר בא לספר מעשה דוד אינו מספר זילותו אלא גבורתו וגדולתו כי הספר שלו ולמלכי יהודה.
2. קראו בעיון את פרק י' והשוו לשמ"א ל"א. אלו מהאירועים המתוארים בשמואל מופיעים בפרקנו? כיצד לדעתכם שופט בעל דברי הימים את שאול? שימו לב במיוחד להבדלים בין פסוקים ה, ו, ז, יב, בפרקנו למקביליהם בשמואל.
3. לפסוקי הסיכום של הפרק (יג-יד) אין מקבילה בשמואל והם מציגים את מות שאול כעונש על חטאיו.
א. "ולא דרש בה'" (יד) האמנם? עיינו שמ"א כ"ח ה-ו. עיינו במפרשים, כיצד הם פותרים את הבעיה? האם התשובה מניחה את דעתכם?
רד"ק דה"א י', יד: ולא דרש בה' וכו' - ובספר שמואל אמר וישאל שאול בה' ולא ענהו ה' ואחרי כן דרש באוב. כיון שדרש אחרי כן באוב נחשב לו כאלו לא דרש בה' שהרי השוה דרישת האוב ודרישה בה' ואף על פי שלא ענהו ה' היה לו לבקש פני ה' עוד ולשוב בתשובה שלימה לפניו ולא להוסיף על חטאתו פשע ולדרוש באוב.
מצודת דוד דה"א י', יד: ולא דרש בה' - כי אף שדרש ולא נענה כמו שנאמר בשמו"א מכל מקום היה לו לדרוש ולחזור ולדרוש ולהפציר בתפלה והוא לא כן עשה.
ב. מדוע נלקחה מלכותו של שאול ממנו? עיינו: שמואל א י"ג, ח-יד; ט"ו, ח-כט; כ"ב, יז-יט; כ"ח, ו-יח, והשוו לפסוקי הסיכום של פרקנו. מהו החטא החמור ביותר לדעת בעל דברי הימים?
קראו את מדרש תנחומא ושימו לב כיצד הוא מחבר את החטאים השונים לכדי כתב אישום אחד וכיצד הוא מכנה את שאול:
מדרש תנחומא (בובר) פרשת אמור סימן ד: תנו רבנן: על חמש חטאות נהרג אותו צדיק, שנאמר "וימת שאול במעלו אשר מעל בה'" (דה"א י יג), על שהרג נוב עיר הכהנים, ועל שחמל על אגג, ועל שלא שמע לשמואל, שנאמר שבעת ימים תוחל וגו' (שמ"א י ח) והוא לא עשה כן, אלא "ואתאפק ואעלה העולה" (שמ"א יג יב), וגם אשר שאל באוב, שנאמר וגם לשאול באוב לדרוש (דה"א י יג).
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
מתי הם ישבו בירושלים?
מחציתו הראשונה של פרקנו עוסקת ביושבי ירושלים הראשונים ומחציתו האחרת עוסקת בעבודת הלויים ובדרכי ארגונם. הפרשה שבנחמיה י"א מקבילה לכתובים העוסקים ביושבי ירושלים, ואין היא עוסקת בעבודת הלויים ובדרכי ארגונם, אלא רק רומזת להם. באשר לארגון עבודת הלויים וחלוקתם למשמרות נאמר במפורש שיסדם דוד בעצה אחת עם שמואל (כב).
נתלבטו ראשונים ואחרונים בישוב הסתירות שבין פרשתנו לבין מקבילתה בנחמיה.
אנו תפסנו בשיטה הגורסת שהפרשה שלנו עוסקת ביושבי ירושלים הראשונים של ימי דוד, ואילו מקבילתה שבנחמיה עוסקת ביושבי ירושלים של ימי שיבת ציון. והדמיון בשמותיהם של כמה מראשי האבות כאן ושם הוא כתוצאה מן העובדה ששבי ציון שבו איש לעירו, וכל אחד השתדל לשבת באחוזת בית אבותיו. ונביא עוד כמה ראיות לפירושנו:
א. הנתינים אינם נמנים בפרשתנו עם יושבי ירושלים, והם יושבים "באחוזתם בעריהם" (ב) ואילו בנחמיה הם יושבים בעופל (נחמיה י"א, כא), היא המצודה שבדרום הר הבית, דבר שאין להעלותו על הדעת בימי דוד.
ב. אין פרשתנו מזכירה את עבדי שלמה, כלומר: את שרידי הכנעני שנתנם שלמה למס עובד, ואילו בפרשה המקבילה בנחמיה נמנים הם עם יושבי ירושלים. והטעם שוב פשוט הוא - פרשתנו עוסקת בימי דוד בלבד!
ג. כנגד החסר שלמעלה, הפרשה שלנו מונה את יושבי ירושלים גם מן בני אפרים ומנשה. ואפשר שהכוונה לגיבורים ולשרים שלקח דוד מבני שבטים אלה, והושיבם בירושלים.
ד. רק בפרשתנו באים הלשונות "אהל", "אהל מועד", ו"מחנה" ככנויים לבית האלקים ולמחנה שכינה: "שומרי הספים לאהל ואבותיהם על מחנה ה'" (יט) "שוער פתח לאהל מועד (כא) "לבית ה' לבית האהל" (כג)
ה. שמו של דוד נזכר במפורש בפרשתנו: "המה בחצריהם התיחשם המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם" (כב)
המסקנה העולה מהדברים היא ששתי הפרשיות עוסקות בתקופות שונות. זו שבספרנו ביושבי ירושלים בימי דוד, וזו שבנחמיה ביושבי ירושלים שבימי הכותב. והדמיון בין השמות נובע מהעובדה שצאצאים מבתי האבות שישבו בירושלים בימי דוד ושנקראו בשם אבותיהם זכו לשוב לציון ולהתישב באחוזת אבותיהם.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר דברי הימים א עמ' רמג-רמד
למה הגלו את שפופן וחורם?
"וְגֵרָא וּשְׁפוּפָן וְחוּרָם: וְאֵלֶּה בְּנֵי אֵחוּד אֵלֶּה הֵם רָאשֵׁי אָבוֹת לְיוֹשְׁבֵי גֶבַע וַיַּגְלוּם אֶל מָנָחַת" (דברי הימים א ח', ה-ו)
שפופן וחורם בני אחוד היו ראשי אבות ליושבי גבע, שבעת שהיה המעשה של פלגש בגבעה היו הם הראשים שמה.
"ויגלום אל מנחת" - ואחר המלחמה של ישראל על גבע, הגלו את הראשים שפופן וחורם אל מנחת, שם עיר או מקום,
שישראל לא הניחום לגור ביניהם מפני שהם היו הראשים ולא מיחו בדבר.
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.
שבט בנימין
בעל דברי הימים פתח את פרקי היוחסין בבני יהודה (ב', ב) וחתמם בבני בנימין, שדבקו בבית דוד, ולא נפרדו מעל יהודה. ובדומה ליחוסי יהודה האריך גם ביחוסי בנימין יותר מכל שבטי ישראל, וייחד להם שתי פרשיות (האחת בפרק ז', ו-יב; והשניה בפרק ח'). וכשם ששיבץ ביחוסי יהודה את יחוסי מלכי בית דוד (ג'), כך ייחד בחיתום יחוסי בנימין פרשה שלמה ליחוסי בית שאול עד סמוך לימיו של בעל ספר דברי הימים.
נדמה שפרשת היוחסין של בית שאול באה להדגיש את חסידותו של דוד, שנהג לפנים משורת המנהג בנדון, הן בישראל והן בעמים, ונשאר נאמן לשבועתו שנשבע לבית המלכות שקדם לו, ולא הכרית את חסדו מעם בית יונתן, עד עולם (שמואל א כ', טו).
ועוד דמיון בין שתי פרשיות היוחסין (של יהודה ושל בנימין): הזיקה הקיימת בין שמות ראשי אבות השבט לבין שמות מקומות ישוביהם. ואכן זכו שבטים אלה בשובם מגולת בבל לשבת שוב בעריהם: "וישובו לירושלים וליהודה איש לעירו" (עזרא ב', א; נחמיה ז' ו).
גם בפרשה זו, בדומה לכל פרשיות היוחסין, מגלים לנו הכתובים טפחים מתולדות השבט המכוסים בספרים אחרים והעיקרי שבהם הוא מעשה התפשטותו של השבט לכוון מערב ולשטח שנפל תחילה בנחלה לדן, עד שבא האמורי והוציאו משם (יהושע י"ט, מ-מז). כוונתנו להתישבותם של בני בנימין באילון ובעמק הנקרא על שמו, עד לגת ועד לאונו ולוד ובנותיה (ח', יב).
מבחינה גיאוגרפית, נסגר בפרשת יוחסין זו של בנימין מעגל גיאוגרפי שלם, שהרי בנימין גובל מצד דרום ביהודה, בו פתחו פרקי היוחסין. ואילו ירושלים, העיר החוצצת ביניהם, היתה משותפת לשני השבטים, ובה ישבו שניהם לאחר שדוד עשאה לבירת ישראל ולעיר מקדש. ואכן, תעסוק הפרשה הבאה ביחוסי יושבי ירושלים הראשונים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, עמ' רכח
ייחוס בנימין ושאול
באדיבות קבוצת הלימוד היומי של גרעין מרכז נריה בקרית מלאכי. להצטרפות לקבוצת הווטסאפ - 055-667-7745
סיפורים בלתי ידועים
לשם 'יעקב' על כל משמעיו בעקבות הסיפור בבראשית, אין כאן שום מקום - "בני יצחק עשו וישראל" (א, לד), ובני ישראל הם 12 השבטים, אבל בלי שום רמז לירידה למצרים, ולא ליציאה ממנה; הפרק פותח בסידור ייחודי של בני ישראל - 6 בני לאה כסדר הולדתם (כמו בבראשית מו, ובתחילת שמות), אבל ב-6 האחרים, בני בלהה פותחים שלשות - "דן, יוסף ובנימִן - נפתלי, גד ואשר".
כאן מגיעה עוד הכרעה חשובה - פותחים ב"בני יהודה", כי רק ממנו "שבט... ומחֹקֵק", אבל בברכת יעקב (בראשית מט), ובמפקדים במדבר (א; כו) נשמר לבני ראובן מקום הפתיחה כבכור, ובדברי-הימים "בני יהודה" פותחים (כמו בסדר הדגלים, במדבר ב; ז; י) גם ברשימות היחס.
מסיפור בניו של יהודה (בראשית לח) מופיעים בקיצור רק שני פסוקים על "בת שוּעַ הכנענית"; על שהיה "עֵר בכור יהודה, רַע בעיני ה', וימיתהו; ותמר כלתו ילדה לו את פרץ ואת זרח...".
אך הנה מתברר, שלפני כותב דברי-הימים היו רשימות יוחסין וספרים רבים, שאינם ידועים לנו משום מקור אחר!
מידי פעם אנו מזהים ציטוטים מוכרים בשינויים קלים ולעיתים מפתיעים, למשל, מספר יהושע (ז, א) - "עָכָן בן כרמי בן זַבְדי בן זרח", הוא "עָכָר עוֹכֵר ישראל אשר מָעַל בחֵרֶם" מ"בני כרמי", ו"זַבְדי" הוא אולי "זִמְרי" (ב, ו). ועוד: "איתן והֵימָן וכַלְכֹּל ודָרַע" מ"בני זרח" בן יהודה, הם משפחות של משוררים וחכמי משל שנזכרו כשמות מופת לדורות בהשוואה של חכמת שלמה, שהחכים "מכל האדם, מאיתן האֶזרָחי (=הזַרְחי), והֵימָן וכַלְכֹּל ודַרְדַע בני מָחוֹל (=מלחינים ומנגנים; מלכים-א ה, יא).
מתקרבים ליעד - לרשימת בני פרץ מסוף מגילת רות, נוספו שמות בני ישי, שרק 3 הראשונים נזכרו בסיפור המלכת דוד (שמואל-א טז), ונזכרו קרובי דוד החשובים "בני צרויה, אבשי ויואב ועשה-אל", ו"עמשא" בן "יתר הישמעאלי",[1] בהשמטת הסיפורים!
לעומת הסיפורים שהושמטו אנו מגלים רמזים לסיפורים בלתי ידועים -
"כָּלֵב" היה שם נפוץ בשבט יהודה, ו"בצלאל בן אוּרי בן חוּר" (שמות לא, ב) בונה המשכן, היה צאצא של כָּלֵב בן חצרון ואֶפרָת - אותו "חצרון" גם לקח לאשה נוספת את "בת מכיר אבי גלעד" משבט מנשה, וכך היו "חות יאיר" בן מנשה, וערים רבות בגלעד ובבשן, משותפות לשבט מנשה עם שבט יהודה, בנוסף לשמות רבים של מייסדי כפרים וערים בנחלת יהודה עצמה, מתקוע וחברון, זיף ומרשה, בית-צור ובית-לחם, עד קרית-יערים, צרעה ואשתאול (שבנחלת דן), בהן נוצרו כנראה קשרי נישואין בין בני דן לבני יהודה.
---------------------------------------------------
[1] בשמואל (ב יז, כה) הוא נקרא "יתרא הישראלי", ובוודאי חבוי כאן סיפור שלא סופר; ורד"ק(שם) הביא בשם אביו, שהיה גר בין הישמעאלים וקראו לו "הישראלי", וכשבא לארץ, קראו לו "הישמעאלי" (כמו שמדברים אצלנו על עולים חדשים).
באדיבות אתר 929