לאן נעלמה יציאת מצרים?

 

בתוך רשימת התולדות מסתתר בפרקנו סיפור מוזר מאוד - בני אפרים מומתים על ידי אנשי גת, אפרים מתאבל עליהם ובתו שארה בונה ערים בארץ כנען (כ-כד). דבר זה תמוה ביותר. אפרים ובניו נולדו במצרים וכנראה מתו במדבר כשאר יוצאי מצרים. כיצד, אם כן, מסופר לנו על מעלליהם בארץ כנען?

לאורך הדורות התמודדו פרשנינו עם שאלה זו. חז"ל הציעו שבני אפרים יצאו ממצרים לפני הקץ, והובסו על ידי בני גת עם כניסתם לארץ. תלמיד רס"ג מציע שבימי יוסף, הלכו צאצאיו לכנען ובנו בה ערים. ר' יהודה החסיד, מציע הצעה נועזת אפילו יותר. לשיטתו בזמן השעבוד בני יוסף הורשו על ידי פרעה לחזור לארץ כנען ולתקן את ירושתם, מחמת כבוד אביהם. הם היו מושיבים דיורים בארץ כנען ולוקחים מהם מס. כך להבנתו, עשתה שארה, בערים שבנתה. 

אולם, אם נתבונן בפסוקים נראה שניתן להסביר את הסיפור באופן פשוט יותר. מות בני אפרים מנומק במילים "כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם" (כא). עד כה הבנו שבני אפרים ירדו לקחת את מקניהם. אולם, ניתן להסביר בפשטות, שאנשי גת ירדו מכנען למצרים לקחת את מקניהם. במצרים נוצר עימות ביניהם לבין בני אפרים ובני אפרים נהרגו. יתכן גם, ששארה נולדה במצרים בשלב מאוחר יותר והגיעה לארץ בזמן הכיבוש.

אולם גם אם נמצא דרך לתרץ את הסיפור, הבעיה נשארת בעינה - בעל ספר דברי הימים בחר להציג את הסיפור באופן שישתמע ממנו שלא הייתה יציאת מצרים. המשך הספר ממשיך במגמה זו אך בצורה מתונה יותר, יציאת מצרים מוזכרת מספר פעמים אך אזכורים אלה מועטים ואגביים.

מדוע בעל דברי הימים מטשטש את קיומה של יציאת מצרים?

ספר דברי הימים נכתב על ידי עזרא בתחילת ימי שיבת ציון. ידועים הפסוקים מירמיהו על הגאולה בה: "לֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃ כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה..."  (ירמיהו כ"ג, ז-ח). בעקבות פסוקים אלה סובר בן זומא, במחלוקת הידועה לנו מההגדה, שבימות המשיח לא יזכירו את יציאת מצרים. לעומתו, סוברים חכמים שיציאת מצרים לא תעקר לגמרי, אלא שיהיה שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל לה. נראה שעזרא נוקט בשיטה זו. הוא ממעט להזכיר את יציאת מצרים ובאופן זה מעצב בקרב שבי ציון את התודעה שהגאולה שבתוכה הם נמצאים היא גאולה העולה אפילו על יציאת מצרים. 


סוכם ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור שהועבר בימי העיון בתנ"ך תש"ע

לשמיעת השיעור המלא

Volver al capítulo

הרמזים שברשימת הכהנים והלויים

Volver al capítulo

בין גבעון לירושלים

Volver al capítulo

מיהו "אחר"?

Volver al capítulo

ערבוב מכוון

 

עיקרו של פרק ט' בדברי הימים א הוא רשימת היושבים בירושלים. מן ההקשר משמע שמדובר ברשימת יושבי ירושלים בימי שיבת ציון: "וכל ישראל התיחשו... ויהודה הגלו לבבל במעלם: והיושבים הראשנים... ובירושלם ישבו..." (א-ג). הרשימה הנזכרת כאן מקבילה – לפחות עד פסוק יח – לרשימת היושבים בירושלים בנחמיה י"ב, עובדה המחזקת אף היא את ההנחה שמדובר ברשימה של ימי הבית השני. (לחץ כאן לקריאת דעה אחרת בנושא זה)

מפסוק יח ואילך, ממשיכה הרשימה באופן שונה ממקבילתה שבנחמיה, ומתמקדת בשוערים ובתפקידיהם – שכן הכהנים, הלויים והמשוררים זכו כבר לרשימות משלהן ברשימות בני לוי שבפרקים ה'-ו'. אך בקטע זה כבר קשה לקורא לקבוע באיזו תקופה הוא נמצא:

א. בפסוק יח נאמר "ועד הנה בשער המלך מזרחה, המה השוערים למחנות בני לוי". האם הכוונה היא לתקופה שבה עוד היה מלך בירושלים, או שמדובר בשם של שער מתקופת שיבת ציון?
ב. פסוק יט מונה את "שמרי הספים לאהל", ומציין שאבותיהם "על מחנה ה'...". שוערים המשמשים כשומרי סף לאוהל מתאימים לתקופת נדודי המשכן או לאוהל שנטה דוד לארון בעיר דוד, אך לא לימי שיבת ציון; ו"מחנה ה'" מתאים לתקופת הנדודים במדבר ולא יותר.
ג. פסוק כ מזכיר לפתע דמות מימי משה ויהושע: "ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים".
ד. בפסוק כא נזכר זכריה בן משלמיה כשוער פתח לאהל מועד. כלומר: לפני בניית המקדש.
ה. פסוק כב מזכיר את דוד ושמואל הרואה כמי שייסדו את משמרות השוערים. האנשים שהיו בימי דוד ושמואל, הם ובניהם, מוצגים בפסוק כג כמי שמופקדים "על השערים לבית ה' לבית האהל". הביטוי היחידאי הזה מהווה הכלאה של אהל מועד ובית ה', ומערב בין התקופות השונות.
ו. לאחר הפסוקים הללו, חוזרת הרשימה לעסוק בלשכות, בבית הא-להים, במפתחות ועוד – עניינים המתאימים רק לבית ה' הבנוי – יהיה זה הבית הראשון או השני.

מסתבר שהערבוב הניכר בין התקופות הוא מכוון, ונועד בדיוק למטרה זו – ליצור קישור ברור בין השוערים המוכרים לקורא בן תקופת הבית השני ובין ימי משה ודוד. המסר שאותו רוצה בעל דברי הימים להעביר הוא שסדרי המקדש בימי בית שני אינם חידוש והמצאה מאוחרים, כי אם המשך רציף של אותם סדרים שהעמיד משה באהל מועד, ומאוחר יותר סידרו דוד ושמואל הרואה במחלקות מסודרות לקראת בניית המקדש. הבית השני אינו מנותק מן העבר, אלא יוצר המשכיות ברורה של התקופות העתיקות שנתפסו כשיא רוחני שיש לשאוף אליו.

Volver al capítulo

לעשות סדר בבלגן

 

פרק ז' בדברי הימים א מכיל רשימות של מספר שבטים: יששכר (א-ה); בנימין (ו-יא); נפתלי (יג); בני יוסף (יד-כט); ואשר (ל-מ). קושיה אחת שעולה מסדר זה קשורה לבני בנימין, שכן הפרק הבא מכיל רשימות נוספות של השבט – ומדוע צריך שתי רשימות שונות (וסותרות)? אך כעת נעסוק רק בפסוק החותם את רשימת בני בנימין: "ושפם וחפם בני עיר חשם בני אחר" (יב). דומני שאת פתיחתו של המלבי"ם לפסוק יד ראוי היה לומר על הפסוק הזה: "פה נשבר לאנשי חיל..."; שכן פסוק זה קשה ביותר, ורבו בו הפירושים.

לכאורה פסוק זה ממשיך את רשימת בני בנימין. אלו שפירשו כך (רד"ק; גר"א פירוש א'), הציעו ש"עיר", אביהם של שופים וחופים, זהה ל'עירי' בן בלע בן בנימין שבפסוק ז, ואילו 'אחר' הוא  מישהו אחר מהנזכרים לעיל ברשימת בני בנימין.

הבעיה היא ששופים וחופים מופיעים שוב פסוקים מעטים לאחר מכן, ברשימת בני מנשה: "ומכיר לקח אשה לחפים ולשפים" (טו). ולכאורה הם מופיעים במקומם הנוכחי כהקדמה לפסוק זה.

הפירוש המיוחס לרש"י התייחס לבעיה, והציע שעזרא בעצמו התלבט בין האפשרויות: "עזרא שכתב ספר היחס הזה לא היה יודע אם היו מבני בנימין אם לאו, לפיכך כתבם לבדם. וגם משום דכתיב ומכיר לקח אשה לחפים מספקא ליה".

כדי לסבך את המצב אף יותר, נשים לב לפסוק הסמוך לפסוקנו: "בני נפתלי יחציאל וגוני ויצר ושלום בני בלהה" (יג). פסוק זה מונה את בני נפתלי, וחותם בחתימה הייחודית "בני בלהה". נפתלי הוא אכן בן בלהה, אך לאור החתימה הזו היינו מצפים למצוא לפניו גם את דן בכור בלהה. ואכן, ידוע לנו שבנו יחידו של דן נקרא חושים, וראה זה פלא – הוא השם החותם את הפסוק הקודם: "חשם בני אחר". לאור זאת הציעו רבים ש'אחר' רומז לדן, שלא נזכר במפורש ברשימות היחס. שמו הושמט גם מרשימת ערי הלויים שבפרק הקודם (בהשוואה למקבילתה ביהושע), ויש שהציעו שמדובר בהשמטה מכוונת משום שדן מזוהה גם עם עבודת העגלים שנעשתה בעיר דן. אם כך הוא, הרי לנו מקרה עתיק של כינוי אדם בשם 'אחר' בשל כפירתו, הרבה לפני אלישע בן אבויה (ואולי זהו המקור לכינוי?).

לכל אחד מן הפירושים הנזכרים יתרונות משלו, אך ראוי להתייחס לנתון חשוב נוסף שעשוי לשפוך אור על העניין: שני חלקי הפסוק עוסקים בדמויות בעלות שם דומה: שופים, חופים וחושים. ייתכן שהפסוק הזה, מלבד היותו חתימה לבני בנימין, הקדמה לבני מנשה, רשימה של בני דן או שילוב של הנ"ל, נועד גם לעשות סדר בשמות הדומים, ולומר לקורא שלא יתבלבל: שופים וחופים הם בני עיר, בעוד שחושים הוא לא בן עיר, כי אם בנו של אדם אחר (ככל הנראה – דן).

Volver al capítulo

מותו של שאול

 

תיאור מותו של שאול מופיע בפרק י' בשינויים קלים אך משמעותיים מהנוסח המתאר את אותו אירוע בספר שמואל. מפרקי מלכותו של שאול נבחר רק סיפור מותו, והוא מופיע כאן כהקדמה לתיאור הרחב והמפורט של מלכות דוד בפרקים י"א-כ"ט.

1. לפני הקריאה: היזכרו במאורעות הבולטים מחיי שאול [למשל: בשמ"א פרקים ט'-י"א - עלייתו של שאול, כ"ו-ל"א - סוף ימי מלכותו], דברי הימים בוחר לספר רק את סיפור מותו של שאול. מהי לדעתכם משמעותה של הבחירה? עיינו ברש"י:
רש"י דבה"י א י', א: ופלשתים נלחמו בישראל - אינו מספר כי אם מפלתו של שאול וכאשר בא לספר מעשה דוד אינו מספר זילותו אלא גבורתו וגדולתו כי הספר שלו ולמלכי יהודה.

2. קראו בעיון את פרק י' והשוו לשמ"א ל"א. אלו מהאירועים המתוארים בשמואל מופיעים בפרקנו? כיצד לדעתכם שופט בעל דברי הימים את שאול? שימו לב במיוחד להבדלים בין פסוקים ה, ו, ז, יב, בפרקנו למקביליהם בשמואל.

3. לפסוקי הסיכום של הפרק (יג-יד) אין מקבילה בשמואל והם מציגים את מות שאול כעונש על חטאיו

א. "ולא דרש בה'" (יד) האמנם? עיינו שמ"א כ"ח ה-ו. עיינו במפרשים, כיצד הם פותרים את הבעיה? האם התשובה מניחה את דעתכם?
רד"ק דה"א י', יד: ולא דרש בה' וכו' - ובספר שמואל אמר וישאל שאול בה' ולא ענהו ה' ואחרי כן דרש באוב. כיון שדרש אחרי כן באוב נחשב לו כאלו לא דרש בה' שהרי השוה דרישת האוב ודרישה בה' ואף על פי שלא ענהו ה' היה לו לבקש פני ה' עוד ולשוב בתשובה שלימה לפניו ולא להוסיף על חטאתו פשע ולדרוש באוב.
מצודת דוד דה"א י', יד: ולא דרש בה' - כי אף שדרש ולא נענה כמו שנאמר בשמו"א מכל מקום היה לו לדרוש ולחזור ולדרוש ולהפציר בתפלה והוא לא כן עשה.

ב. מדוע נלקחה מלכותו של שאול ממנו? עיינו: שמואל א י"ג, ח-יד; ט"ו, ח-כט; כ"ב, יז-יט; כ"ח, ו-יח, והשוו לפסוקי הסיכום של פרקנו. מהו החטא החמור ביותר לדעת בעל דברי הימים?
קראו את מדרש תנחומא ושימו לב כיצד הוא מחבר את החטאים השונים לכדי כתב אישום אחד וכיצד הוא מכנה את שאול:
מדרש תנחומא (בובר) פרשת אמור סימן ד: תנו רבנן: על חמש חטאות נהרג אותו צדיק, שנאמר "וימת שאול במעלו אשר מעל בה'" (דה"א י יג), על שהרג נוב עיר הכהנים, ועל שחמל על אגג, ועל שלא שמע לשמואל, שנאמר שבעת ימים תוחל וגו' (שמ"א י ח) והוא לא עשה כן, אלא "ואתאפק ואעלה העולה" (שמ"א יג יב), וגם אשר שאל באוב, שנאמר וגם לשאול באוב לדרוש (דה"א י יג).


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

מתי הם ישבו בירושלים?

 

מחציתו הראשונה של פרקנו עוסקת ביושבי ירושלים הראשונים ומחציתו האחרת עוסקת בעבודת הלויים ובדרכי ארגונם. הפרשה שבנחמיה י"א מקבילה לכתובים העוסקים ביושבי ירושלים, ואין היא עוסקת בעבודת הלויים ובדרכי ארגונם, אלא רק רומזת להם. באשר לארגון עבודת הלויים וחלוקתם למשמרות נאמר במפורש שיסדם דוד בעצה אחת עם שמואל (כב).

נתלבטו ראשונים ואחרונים בישוב הסתירות שבין פרשתנו לבין מקבילתה בנחמיה.

אנו תפסנו בשיטה הגורסת שהפרשה שלנו עוסקת ביושבי ירושלים הראשונים של ימי דוד, ואילו מקבילתה שבנחמיה עוסקת ביושבי ירושלים של ימי שיבת ציון. והדמיון בשמותיהם של כמה מראשי האבות כאן ושם הוא כתוצאה מן העובדה ששבי ציון שבו איש לעירו, וכל אחד השתדל לשבת באחוזת בית אבותיו. ונביא עוד כמה ראיות לפירושנו:

א. הנתינים אינם נמנים בפרשתנו עם יושבי ירושלים, והם יושבים "באחוזתם בעריהם" (ב) ואילו בנחמיה הם יושבים בעופל (נחמיה י"א, כא), היא המצודה שבדרום הר הבית, דבר שאין להעלותו על הדעת בימי דוד.

ב. אין פרשתנו מזכירה את עבדי שלמה, כלומר: את שרידי הכנעני שנתנם שלמה למס עובד, ואילו בפרשה המקבילה בנחמיה נמנים הם עם יושבי ירושלים. והטעם שוב פשוט הוא - פרשתנו עוסקת בימי דוד בלבד!

ג. כנגד החסר שלמעלה, הפרשה שלנו מונה את יושבי ירושלים גם מן בני אפרים ומנשה. ואפשר שהכוונה לגיבורים ולשרים שלקח דוד מבני שבטים אלה, והושיבם בירושלים.

ד. רק בפרשתנו באים הלשונות "אהל", "אהל מועד", ו"מחנה" ככנויים לבית האלקים ולמחנה שכינה: "שומרי הספים לאהל ואבותיהם על מחנה ה'" (יט) "שוער פתח לאהל מועד (כא) "לבית ה' לבית האהל" (כג)

ה. שמו של דוד נזכר במפורש בפרשתנו: "המה בחצריהם התיחשם המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם" (כב)

המסקנה העולה מהדברים היא ששתי הפרשיות עוסקות בתקופות שונות. זו שבספרנו ביושבי ירושלים בימי דוד, וזו שבנחמיה ביושבי ירושלים שבימי הכותב. והדמיון בין השמות נובע מהעובדה שצאצאים מבתי האבות שישבו בירושלים בימי דוד ושנקראו בשם אבותיהם זכו לשוב לציון ולהתישב באחוזת אבותיהם.


לקריאת דעה אחרת בנושא זה


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר דברי הימים א עמ' רמג-רמד

Volver al capítulo

למה הגלו את שפופן וחורם?

"וְגֵרָא וּשְׁפוּפָן וְחוּרָם: וְאֵלֶּה בְּנֵי אֵחוּד אֵלֶּה הֵם רָאשֵׁי אָבוֹת לְיוֹשְׁבֵי גֶבַע וַיַּגְלוּם אֶל מָנָחַת" (דברי הימים א ח', ה-ו)

 

שפופן וחורם בני אחוד היו ראשי אבות ליושבי גבע, שבעת שהיה המעשה של פלגש בגבעה היו הם הראשים שמה.

"ויגלום אל מנחת" - ואחר המלחמה של ישראל על גבע, הגלו את הראשים שפופן וחורם אל מנחת, שם עיר או מקום,

שישראל לא הניחום לגור ביניהם מפני שהם היו הראשים ולא מיחו בדבר.

 

 

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

שבט בנימין

 

בעל דברי הימים פתח את פרקי היוחסין בבני יהודה (ב', ב) וחתמם בבני בנימין, שדבקו בבית דוד, ולא נפרדו מעל יהודה. ובדומה ליחוסי יהודה האריך גם ביחוסי בנימין יותר מכל שבטי ישראל, וייחד להם שתי פרשיות (האחת בפרק ז', ו-יב; והשניה בפרק ח'). וכשם ששיבץ ביחוסי יהודה את יחוסי מלכי בית דוד (ג'), כך ייחד בחיתום יחוסי בנימין פרשה שלמה ליחוסי בית שאול עד סמוך לימיו של בעל ספר דברי הימים.

נדמה שפרשת היוחסין של בית שאול באה להדגיש את חסידותו של דוד, שנהג לפנים משורת המנהג בנדון, הן בישראל והן בעמים, ונשאר נאמן לשבועתו שנשבע לבית המלכות שקדם לו, ולא הכרית את חסדו מעם בית יונתן, עד עולם (שמואל א כ', טו).

ועוד דמיון בין שתי פרשיות היוחסין (של יהודה ושל בנימין): הזיקה הקיימת בין שמות ראשי אבות השבט לבין שמות מקומות ישוביהם. ואכן זכו שבטים אלה בשובם מגולת בבל לשבת שוב בעריהם: "וישובו לירושלים וליהודה איש לעירו" (עזרא ב', א; נחמיה ז' ו).

גם בפרשה זו, בדומה לכל פרשיות היוחסין, מגלים לנו הכתובים טפחים מתולדות השבט המכוסים בספרים אחרים והעיקרי שבהם הוא מעשה התפשטותו של השבט לכוון מערב ולשטח שנפל תחילה בנחלה לדן, עד שבא האמורי והוציאו משם (יהושע י"ט, מ-מז). כוונתנו להתישבותם של בני בנימין באילון ובעמק הנקרא על שמו, עד לגת ועד לאונו ולוד ובנותיה (ח', יב).

מבחינה גיאוגרפית, נסגר בפרשת יוחסין זו של בנימין מעגל גיאוגרפי שלם, שהרי בנימין גובל מצד דרום ביהודה, בו פתחו פרקי היוחסין. ואילו ירושלים, העיר החוצצת ביניהם, היתה משותפת לשני השבטים, ובה ישבו שניהם לאחר שדוד עשאה לבירת ישראל ולעיר מקדש. ואכן, תעסוק הפרשה הבאה ביחוסי יושבי ירושלים הראשונים.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, עמ' רכח

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.