לאחר הכנסת הארון למקומו, דוד מעמיד את אסף ואחיו המשוררים להלל לה'. הם פותחים בשירת מזמור המוכר לנו מתהילים ק"ה: "הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו..." (ח-כב). לרובנו הוא מוכר יותר מסידור התפילה. אמנם, אם נשווה בין תהילים לדברי הימים נראה שהנוסח של התפילה דווקא לקוח מדברי הימים.
המזמור עוסק בחסדי ה' לעמו. הוא פותח בדרישה מעם ישראל לזכור את נפלאות ה' ולהלל אותו בעמים (ח-יד). בהמשך הוא מתאר את חסדי ה' לעמו. המזמור בתהילים ק"ה מציין שה' "זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר" (תהילים ק"ה, ח) וקיים את הבטחתו לאברהם בברית בין הבתרים. בהמשך המזמור מתאר בפירוט את ניסי יציאת מצרים והמדבר, ומסיים בכניסה לארץ. גם בדברי הימים מוזכרת ברית בין הבתרים אך בשינוי קטן ומשמעותי: "זִכְרוּ לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר" (טו) - בעוד תהילים מדגיש את קיום ההבטחה לאברהם ("זכר לעולם בריתו"), דברי הימים מדגיש את החובה על בני ישראל לזכור את הנפלאות שה' עשה איתם.
לאחר מכן, מתחיל סיפור העלילה שנקטע לאחר סיפור הירידה למצרים. במקום זאת, ממשיך דברי הימים בתהילים צ"ו (בשינויים קלים): "שִׁירוּ לה' כָּל הָאָרֶץ בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם אֶל יוֹם יְשׁוּעָתוֹ..." (כג-לג). ספר דברי הימים אינו מסתפק בדרישה לזכור את המאורעות אלא אף דורש להודות לה' עליהם, כפי שמתבקש ממי שמכיר בנס שנעשה לו.
השירה בדברי הימים מסתיימת בשלושה פסוקים הלקוחים מתחילת וסוף תהילים ק"ו המהווה המשך לתיאור ההיסטורי במזמור ק"ה: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃ וְאִמְרוּ הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ׃ בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעֹלָם וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אָמֵן וְהַלֵּל לַה'" (לד-לו) מדוע? פרק ק"ו מצהיר כבר בתחילתו: "מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה' יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ׃ אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת" (תהילים ק"ו, ב-ג). משתמע שרק מי שעושה צדקה ראוי להשמיע את גבורות ה', המתוארים במזמורים ק"ה-ק"ו. הדרישה להלל את ה' אינה מופיעה במזמור ק"ה (בניגוד למקבילה בפרקנו) כיוון שלא כל אחד ראוי להלל את ה'.
חז"ל בחרו להכניס לתפילה דווקא את הפסוקים מדברי הימים שדורשים לזכור את חסדי ה' ולהודות לו עליהם, ועם זאת מזכירים גם את מזמור ק"ו הדורש מאדם המהלל את ה' להיות עושה צדקה ומשפט. באופן זה הם מראים את המהות של פסוקי דזמרא: התחייבות כפולה מצידנו - להכיר את חסדי ה' ולהודות לו, אך גם להיות ראויים לכך - לעשות משפט וצדקה.
סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור שהועבר בימי העיון בתנ"ך תש"ע