חיזוק מערכת המשפט

 

פרק י"ט הוא פרק קצר העוסק בחיזוק מערכת המשפט על ידי המלך יהושפט.

סגנונו של פרק י"ט מושפע מאוד מציוויים העוסקים במערכת המשפט המופיעים בספר דברים.

1. השוו: פס' ו בפרקנו לדברים פרק א' פס' טז-יז; פס' ז' בפרקנו לדברים פרק י' פס' יז; פרק ט"ז פס' יח-יט; פס' ח-י בפרקנו לדברים פרק י"ז פס' ח-יא; כיצד מיישם יהושפט את הנחיות התורה לגבי מערכת המשפט?

2. עיינו בתהלים פרק פ"ב ובפירוש הרד"ק על הפרק, כיצד קושר הרד"ק את הפרק בתהילים לימי יהושפט?

תהילים פ"ב:
(א) מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפּטֹ.
(ב) עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ סֶלָה. (ג) שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ.
(ד) פַּלְּטוּ דַל וְאֶבְיוֹן מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ. (ה) לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ.
(ו) אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם. (ז) אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפּלֹוּ.
(ח) קוּמָה אֱלֹהִים שָׁפְטָה הָאָרֶץ כִּי אַתָּה תִנְחַל בְּכָל הַגּוֹיִם.

רד"ק תהלים פרק פ"ב פסוק א:
(א) מזמור לאסף אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט. זה המזמור נאמר על השופטים שהיו שופטים בְּעָוֶל, ואולי היה בימי יהושפט, כי ראינו כי בשובו מֵרָמוֹת גִּלְעָד והשיב ישראל בתשובה העמיד שופטים בארץ בכל ערי יהודה והזהירם מאד ואמר להם (דהי"ב י"ט, ו): רְאוּ מָה אַתֶּם עשִֹׂים כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַה' וגו', ואמר (שם פסוק ז): וְעַתָּה יְהִי פַחַד ה' עֲלֵיכֶם שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ כִּי אֵין עִם ה' אֱלֹהֵינוּ עַוְלָה וּמַשּׂאֹ פָנִים וּמִקַּח שׁחַֹד, נראה כי היו שופטים קודם זה בְּעָוֶל עד שהוצרך להעמיד שופטים אחרים והזהירם מאד בדבר המשפט. אמר אלהים נצב בעדת אל, כלומר כבודו עמכם להשגיח במעשיכם... בקרב אלהים, בקרב הדיינים, והוא לשפוט הַיָּשָׁר/ כמו שצוה אותם, ואם לא יעשו כן יודע ופוקד עליהם עונותם.


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

יחסי אדום וישראל

 

המתח בין ישראל לאדום נשזר לאורך כל תולדות ישראל במקרא - ראשיתו נעוצה במאבק בין יעקב לעשיו, והמשכו בהתנכרותו של אדום וסירובו לאפשר לישראל לעבור בגבולו ביציאתו ממצרים (במדבר כ', כ).

דוד הצליח אמנם להכניע את אדום: "וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים... וַיְהִי כׇל־אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד" (שמואל ב ח', יד וכן בדברי הימים א י"ח, יג), ובימי יהושפט, מלך אדום יוצא יחד עם מלכי יהודה וישראל למלחמה נגד מואב (מלכים ב ג'), אך בימי יהורם בן יהושפט אנו שומעים על מרד של אדום ביהודה:

"בְּיָמָיו פָּשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד יְהוּדָה וַיַּמְלִכוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. וַיַּעֲבֹר יוֹרָם צָעִירָה וְכָל הָרֶכֶב עִמּוֹ וַיְהִי הוּא קָם לַיְלָה וַיַּכֶּה אֶת אֱדוֹם הַסֹּבֵיב אֵלָיו וְאֵת שָׂרֵי הָרֶכֶב וַיָּנָס הָעָם לְאֹהָלָיו. וַיִּפְשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה"  (מלכים ב ח', כ-כב וכן בדברי הימים ב כ"א, ח-י).

אדום ממליכים עליהם מלך עצמאי, במקום הנציב של יהודה ששלט בהם עד כה. יהורם יוצא למסע ענשין כנגד אדום, אך מצליח באופן חלקי בלבד, ולכן אדום עדיין ממשיכים "לפשוע" ביהודה.

בהמשך אנו מוצאים מלחמה של אמציה באדום (מלכים ב י"ד, ז ;דברי הימים ב כ"ה, יא), וכן אנו שומעים עדויות על מלחמות אכזריות בין אדום לישראל בנבואתו של עמוס: "עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרףֹ לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" (עמוס א', יא).

שיא המאבק מתרחש בימי החורבן. נבואות זעם ופורענות על מעשי אדום בחורבן מופיעות בנבואות ירמיהו (ירמיהו מ"ט, ז-כב) ויחזקאל (יחזקאל כ"ה, יב-יד; ל"ה), שחיו בתקופת החורבן. הבוגדנות האדומית והשמחה לאידה של ירושלים נזכרות גם במזמור קל"ז בתהלים: "זְכרֹ ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאמְֹרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּה" (תהילים קל"ז, ז), ובמגילת איכה: "שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי" (איכה ד', כא).

נבואת עובדיה (עובדיה א') מוקדשת לפורענות שתבוא לאדום כעונש על החמס שעשה לישראל אחיו בעת צרתו, ומסתיימת בנבואה לעתיד לבוא: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א', כא).

 

לקריאת מקורות נוספים בנושא 'יחסי אדום וישראל', וכן ובנושא 'נבואות על אדום'

Volver al capítulo

מורי התורה

 

ארבעה פרקים מוקדשים לתולדות מלכותו של יהושפט, והם משקפים את החשיבות הרבה שייחס המחבר לימי יהושפט. הקו המשותף למלכים ולדברי הימים הוא התיאור החיובי של מלכות יהושפט. יחד עם זאת, בדברי הימים מופיעים פרטים רבים שאינם מוזכרים במקבילה במלכים. 

1. השוו את תיאור מלכות יהושפט בפרק י"ז פס' א-ו לתיאור במלכים א כ"ב פס' מא-מד, מהם הקווים המשותפים בין התיאורים ומה שונה? מהו עיקר המידע שמוסיף לנו בעל דברי הימים בפרק זה על מלכותו של יהושפט?

2. בפסוקים ז-ט ממונים הלווים והכוהנים למורי התורה. לתפקיד זה הניתן לבני שבט לוי יש שורשים כבר בתורה, ותיאורים דומים יש בספרי שיבת ציון.

א. סיפרו, כמה כוהנים וכמה לווים ממונים בפסוקים? מה ניתן ללמוד מכך?

ב. תפקידם של בני לוי בהוראת התורה מוזכר מספר פעמים בתורה. השוו את המתואר בפסוקים ז-ט לויקרא י',ח-יא; דברים י"ז,ח-יא; י"ט,טז-יז; ל"ג,ח-י.

ג. היזכרו בתפקידם של בני לוי כמלמדי התורה בתקופה הפרסית, בה נכתב הספר. השוו לחגי ב',יא-יב; מלאכי ב',ז; דה"ב ל"ה,ג; נחמיה ח',ז-ט.

 

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

יחס הנביאים לבריתות עם הגויים

 

בפרק ט"ז אנו שומעים על ברית שכרת אסא מלך יהודה עם מלך ארם.

הנביא מוכיח את אסא על כך:

"וּבָעֵת הַהִיא בָּא חֲנָנִי הָרֹאֶה אֶל-אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּהִשָּׁעֶנְךָ עַל-מֶלֶךְ אֲרָם וְלֹא נִשְׁעַנְתָּ עַל-ה' אֱלֹהֶיךָ עַל-כֵּן נִמְלַט חֵיל מֶלֶךְ-אֲרָם מִיָּדֶךָ: הֲלֹא הַכּוּשִׁים וְהַלּוּבִים הָיוּ לְחַיִל לָרֹב לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים לְהַרְבֵּה מְאֹד וּבְהִשָּׁעֶנְךָ עַל-ה' נְתָנָם בְּיָדֶךָ: כִּי ה' עֵינָיו מְשֹׁטְטוֹת בְּכָל-הָאָרֶץ לְהִתְחַזֵּק עִם-לְבָבָם שָׁלֵם אֵלָיו נִסְכַּלְתָּ עַל-זֹאת כִּי מֵעַתָּה יֵשׁ עִמְּךָ מִלְחָמוֹת" (ז-ט)

הנביא טוען שהמלך אמור לבטוח בה' שיעזור לו במלחמותיו ולא להישען על עמים אחרים. רק בטחון בה' יכול לסייע למלך, כפי שקרה במלחמה הקודמת של אסא נגד זרח הכושי (י"ד, ז-יד).

טענה זו מופיעה פעמים רבות בדברי הנביאים, הטוענים שוב ושוב שמלך ישראל אמור לשים את מבטחו בה' בלבד, ואל לו להכנס לבריתות עם עמים אחרים ולסמוך על עזרתם. כך טען ישעיהו כנגד ההישענות על מצרים:

"הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים... הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם: וְהָיָה לָכֶם מָעוֹז פַּרְעֹה לְבֹשֶׁת וְהֶחָסוּת בְּצֵל מִצְרַיִם לִכְלִמָּה" (ישעיהו ל', א-ג)

וכך טען ירמיהו כנגד בריתות עם מצרים ואשור:

"כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם: ... וְעַתָּה מַה לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר" (ירמיהו ב', יג-יח)

הנביאים מנסים להבהיר לעם ישראל שהבריתות עם הגויים לא רק שלא יועילו לעם ישראל, אלא להפך - יפגעו בו ויפילו אותו יותר. כאשר עם ישראל מתערב בפוליטיקה העולמית, וכורת בריתות, הוא מערב את עצמו במלחמות הגדולות שבין המעצמות, ובכך הוא חושף את עצמו למלחמות ולכיבושים הרבה יותר קשים.

אמנם, נשים לב שהברית שכרת אסא עם מלך ארם היא חמורה יותר מבריתות אחרות, מפני שהיא מכוונת כנגד ממלכת ישראל, ולא כנגד עם זר, והתוצאה של ברית זו היא כיבוש ערים ישראליות על ידי הארמים:

"בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וָשֵׁשׁ לְמַלְכוּת אָסָא עָלָה בַּעְשָׁא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל עַל-יְהוּדָה וַיִּבֶן אֶת-הָרָמָה לְבִלְתִּי תֵּת יוֹצֵא וָבָא לְאָסָא מֶלֶךְ-יְהוּדָה: וַיֹּצֵא אָסָא כֶּסֶף וְזָהָב מֵאֹצְרוֹת בֵּית יְהֹוָה וּבֵית הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח אֶל-בֶּן-הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם הַיּוֹשֵׁב בְּדַרְמֶשֶׂק לֵאמֹר: בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין אָבִי וּבֵין אָבִיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לְךָ כֶּסֶף וְזָהָב לֵךְ הָפֵר בְּרִיתְךָ אֶת-בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְיַעֲלֶה מֵעָלָי: וַיִּשְׁמַע בֶּן-הֲדַד אֶל-הַמֶּלֶךְ אָסָא וַיִּשְׁלַח אֶת-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר-לוֹ אֶל-עָרֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-דָּן וְאֵת אָבֵל מָיִם וְאֵת כָּל-מִסְכְּנוֹת עָרֵי נַפְתָּלִי" (א-ד).


לקריאה נוספת של מקורות בתנ"ך ומאמרים על הנושא "יחס הנביאים לבריתות עם הגויים" 

Volver al capítulo

יחסי החוץ של ממלכת שלמה

 

א. אחרי הופעת צבא גדול של ארם צוֹבה לעזרת בני עמון נגד ישראל, פתח דוד במערכה גדולה מאד נגד "הדדעזר בן רְחֹב מלך צוֹבה" (שמואל ב ח, ג-י), וחיזק בכך ברית אסטרטגית עם "תֹעי מלך חמת".
בתחילת ימי שלמה פרץ מרד נגד שלטונו ב"חמת צוֹבה", אך שלמה הצליח להשתלט מחדש על העיר, ואף בנה "את תַדְמֹר במדבר [הסורי], ואת כל ערי המִסְכְּנוֹת[1]... בחמת" (ח, ג-ד).
בשנים הבאות, עם מפעל הבנייה העצום, השקיע שלמה מאמץ כביר בהפעלת הנמל "בעציון גֶבֶר[2] אשר את אֵלוֹת", ובהפלגות לאופיר (במזרח אפריקה); בינתיים התערערה שוב שליטתו במרחבי ארם (=סוריה) - "תֹעי" לא נזכר עוד, והופיעו שם גדודי לוחמים, שבתחילה שיתפו פעולה עם מלכות שלמה, ואחר כך מרדו בה, והקימו את ארם-דמשק כממלכת אויב נגד שלמה ונגד ישראל, כמתואר במלכים(-א יא, כג-כה):
"ויקם א-להים לו (=לשלמה) שטן (=אויב), את רְזוֹן בן אֶלְיָדָע אשר ברח מאת הדדעזר מלך צובה אדֹניו; וַיִקבֹּץ עליו אנשים ויהי שר גדוד בַּהֲרֹג דוד אֹתם (=את צבא הדדעזר), וילכו דמשק, וישבו בה וימלכו בדמשק; ויהי שטן לישראל כל ימי שלמה, ואת הרעה אשר [עשה] הדד [אחריו], ויקץ בישראל (=שָׂם קֵץ לשיתוף הפעולה), וַיִמלֹך על ארם".

ב. חירם/חוּרם מצור, בן ברית מובהק של דוד ושלמה, שסייע יותר מכל לכלכלה הישראלית, ולכריתת העצים מן הלבנון לבניית הבית, הארמונות וערי הרכב. בשלב הראשון סיפק שלמה בתמורה את צרכיה של צור מתבואת ארץ ישראל - "עשרים אלף כֹּר חִטים, מַכֹּלֶת לביתו, ועשרים [אלף?] כֹּר שמן כָּתית... שנה בשנה" (מלכים-א ה, כה).
מאמץ האיסוף של התבואה והשמן היה גדול מאד, ואולי גם נפגעה האספקה הסדירה בארץ; שלמה חיפש פתרון - בגליל המערבי היו יישובים מעורבים של בני שבט אָשֵר (שופטים א, לא-לב)בסמוך לכנענים-פֶניקים הקשורים לצור; שם הפיקו הרבה שמן (כמו עד היום!), וגם גידלו תבואה - שלמה הציע לחירם/חוּרם לקבל לרשותו "עשרים עיר בארץ הגליל", ולקבל משם את השמן ואת התבואה; בסיור משותף ב"ארץ כָּבוּל" הגיב מלך צור בזעם, כנראה כי הבין, שמעתה יצטרך הוא לגבות את השמן ואת התבואה בעצמו (אולי אף באיכות נמוכה יותר), וגם להמשיך באספקת עצים מהלבנון.
ממצא ייחודי נחשף בחורבת ראש זית[3] (=ראס א-זיתון, כ-1.5 ק"מ מצפון לכפר כַּאבּוּל) - מצודה פניקית לצד כפר ישראלי מן המאה ה-10 לפנה"ס! במצודה נמצאו מאות קנקני אגירה עם שרידי חיטה ושמן. כעבור כמה עשרות שנים, המצודה חרבה, והכפר הישראלי נבנה מחדש. ההתאמה לשני התיאורים הסותרים, מדהימה.
בשלב מסוים, שלמה החליט לחזק את היישוב הישראלי בערי "ארץ כָּבוּל", "בנה... אֹתם, וַיוֹשֶב שם את בני ישראל" (ח, ב).

ג. במקביל, שלמה חיפש פתרון שישפר מאד את היחסים, ויפיג את העננה שנוצרה; אז הגה את שיתוף הפעולה בבניית הצי בחוף אילת - הפֶניקים הביאו את הידע העצום שלהם בבניית אניות, וגם בהפלגות ובניווּט[4] בים, ושלמה נתן לחירם/חוּרם אישור להעביר את אנשיו לאילת, ולהפליג לאופיר ולשבא (=אתיופיה ושכנותיה), בהן הפיקו "זהב וכסף, שֶנהַבּים וקופים ותוּכִּיִים" (ט, כא).
הופעת הפֶניקים באופיר החרידה את מלכת שְבָא, והביאה אותה לביקור ההיסטורי אצל שלמה, כדי לנסות ולשמור על ההגמוניה שלה בתחומי המסחר החשובים ביותר.
שלמה יצטרך למצוא איזון כלשהו בין שותפו הנאמן חירם/חוּרם מצור, לבין מלכת שְבָא.

--------------------------------------------

[1] ערי מחסנים, בעיקר של אבנים ועצי בנייה, בהם 'סֹכנים' העבידו בפרך 'מִסכֵּנים' בערי "מִסכְּנוֹת", ועליהם נאמר - "מַסיע אבנים יֵעָצֵב בהם; בּוֹקֵע עצים יִסָכֶן בם" (קהלת י, ט).
[2] המקום המתאים לנמל עתיק בחוף אילת הוא 'אי האלמוגים', ושם אכן נמצאו שרידים של נמל עתיק, וחרסים מעטים מהמאה ה-10 לפנה"ס.
[3] ראו צבי גל, פניקים וישראלים בארץ כבול, קתדרה 88, עמ' 14-7.
[4] הניווט בים היה כרוך בהכרת הכוכבים, ובקיאות זו נשאה אופי אלילי מובהק; תלות זו בפֶניקים השפיעה לרעה על יהודה, לא פחות מהנשים הנכריות.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

אמונתו של יהושפט

 

מתוך המעמד הציבורי המרגש של התכנסות 'קהל יהודה' בבית ה', בו נשא יהושפט תפילה נרגשת לה', בקע ועלה דבר ה': "ויחזיאל בן זכריהו... היתה עליו רוח ה'..." (יד-יז).
אמנם נבואת יחזיאל בן זכריהו הבטיחה הצלה מן האויבים, הצלה שאינה מצריכה את יהושפט ואת עמו להלחם, אך בכל זאת העמידה נבואה זו את יהושפט ואת עם יהודה במבחן: אין הנבואה מפרשת כיצד תתרחש הישועה הא-לוהית ללא מלחמה. ועל רקע ההבטחה הסתומה הזאת, נדרש יהושפט לוותר על גובהה של ירושלים ועל חומותיה הבצורות, לרדת אל אויביו העולים אליו במעלה הציץ במדבר יהודה, ושם לפוגשם. 
כנגד הוראה זו ניתן היה לטעון לכאורה, כי אם ממילא "ֹלא לכם להלחם בזאת" (יז), מה צורך יש ביציאה מחוץ לירושלים? הרי בכך מסכן יהושפט את צבאו. טענה זו, לּו הייתה נטענת, הייתה מגלה כי יהושפט אינו מאמין בנבואה בלב שלם.
אף כשיצא יהושפט לקראת אויביו כפי שנצטווה בנבואה, יכול היה לעשות זאת בלב חצוי, מתוך פקפוק בהצלחתו של צעד מסוכן זה. אף כך, היה מגלה יחס שאינו חד-משמעי אל הנבואה.
אולם יהושפט מאמין בנבואה בכל לבו, והוא פועל כדי להדביק באמונתו זו אף את בני עמו. לא זו בלבד שבפועל "וישכימו בבוקר ויצאו  למדבר תקוע" (כ), אלא שיציאה זו מלווה בדברי החיזוק הללו של יהושפט: "הַאֲמִינוּ בַּה' אֱלֹהֵיכֶם וְתֵאָמֵנוּ הַאֲמִינּו בִנבִיָאיו והַצלִיחּו" (שם) ובהעמדת משוררים האומרים "הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (כא). אמירת הלל על נס הצלה שעוד לא התרחש, נדמה שלא מצאנו בשום מקום אחר במקרא.
היציאה אל האויבים ב"רנה ותהלה" (כב) כשאת חיל החלוץ מקדימים המשוררים, המהללים את ה' על הישועה שעוד לא נעשתה – היא הביטוי העילאי ביותר לאמונתו של יהושפט ולאמונת עמו בדבר ה' בפי שלוחו. זוהי נקודת הגובה של הסיפור, גילוי של שיא האמונה בה' ובדברו בפי נביאו. לא ייפלא אפוא שזו עצמה גם נקודת הישועה: "וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן ה' מְאָרְבִים... וַיִּנָּגֵפוּ" (כב). 
מבית ה' – מן התפילה הנרגשת שנערכה בו ומן הנבואה שנשמעה בו – יצאו יהושפט ועמו אל הבלתי נודע, ואל בית ה' שבו בשמחה. 

***

הנביא יהוא בן חנני ניבא ליהושפט לאחר התחברותו עם אחאב: "וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' אֲבָל דְּבָרִים טוֹבִים נִמְצְאוּ עִמָּךְ..." (י"ט, ב-ג) (להעמקה ראו את הפוסט הקודם). הנה כי כן, מלחמה זו מכילה הן את הקצף על יהושפט והן את הרחמים הממתקים את העונש, ובעצם מבטלים אותו והופכים את הצרה לרווחה ואת האפלה לאור גדול. ל'דברים הטובים' שנמצאו ביהושפט בעברו, ושבזכותם ניצל מן הקצף, נוספו עוד 'דברים טובים': ראשית, המעשים שעשה יהושפט לאחר תוכחתו של יהוא בן חנני, כשמינה שופטים בכל יהודה (י"ט, ד–יא), ושנית, המעשים שעשה יהושפט באירוע זה עצמו: תפילתו הנרגשת בבית ה' בשעת המצוקה; האמונה הגדולה שהאמין בדבר ה' בפי נביאו והמעשים הנגזרים מאמונתו זו.
בזכות 'הדברים הטובים' הללו זכה יהושפט לא רק להינצל מן הסכנה, אלא להפוך את הצרה והיגון שבתחילת האירוע לרווחה ולשמחה בסופו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

נבואת יהוא בן חנני

 

טענתו של יהוא בן חנני כנגד יהושפט היא טענה יסודית, מוסרית, והיא נוגעת במהות מדיניותו: ההתקרבות הרבה לבית אחאב, והנכונות לסייע בידי מלך רשע זה במלחמתו – אלו מנוגדות לרצון ה' ועל כן זוכות לביקורת נבואית בוטה.
חז"ל בתוספתא סוטה, מוצאים במאורעות המתוארים עצמם ביקורת על יציאתו של יהושפט למלחמה עם אחאב: "כיוון שהלך יהושפט..., נגזרה גזירה על יהושפט ליהרג... ראוי היה ליהרג באותה שעה". ושים לב: לּו היה יהושפט נהרג באותה שעה בידי שרי הרכב של מלך ארם, היה מוצא את מותו בתור אחאב, כנאמר: "וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֶת יְהוֹשָׁפָט וְהֵמָּה אָמְרוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא וַיָּסֹבּוּ עָלָיו לְהִלָּחֵם" (י"ח, לא). סיטואציה זו שבה יהושפט כמעט נהרג כאחאב, ממחישה כי מהות חטאו אכן הייתה בהתחברותו לרשע. העוזר לרשע ומגלה אהבה לשונאי ה' – נידון להיענש בעונשו של הרשע שאליו התחבר.
אלא שבזעקתו (שם) ביטא יהושפט חרטה על מעשהו וכך ניצלו חייו. ואף על פי כן, לא נפטר יהושפט מכל ביקורת ועונש. עם שובו בשלום לירושלים, חשף בפניו הנביא את הביקורת על מעשהו וגם גזר עליו קצף (– עונש), שעתיד להינתן לו ברחמים: "וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' אֲבָל דְּבָרִים טוֹבִים נִמְצְאוּ עִמָּךְ..." (ב-ג)

מהו אותו 'קצף' אשר נגזר על יהושפט, ומהי השפעתם של 'הדברים הטובים' שנמצאו ביהושפט על ריכוך אותו קצף?

רלב"ג מפרש דברים אלו ביחס למה שכבר אירע ליהושפט לפני כן: "מפני שבא לעזור לרשע, והוא אחאב, היה עליו קצף מאת ה' להביא עליו שרי הרכב אשר למלך ארם להמיתו. אך הצילו ה' יתברך, כי נמצאו עמו דברים טובים". נמצא כי על פי פירוש זה, יהוא בן חנני יצא לקדם את פניו של יהושפט כדי לפרש לו את משמעות ההתרחשות שאירעה ברמות גלעד.
אולם, לא כך מפרש בעל המצודות את דברי יהוא בן חנני, אלא הוא מפרשם ביחס לעתיד. לפי דבריו בא יהוא בן חנני לבשר ליהושפט על עונש שעתיד לבוא עליו בגלל שעזר לאחאב, אלא שעונש זה יבוא מאת ה' ברחמים בזכות מעשיו הטובים שיגנו עליו. נדמה כי קריאתו של בעל המצודות היא הקריאה הפשוטה והמסתברת. ואכן, בהמשיכנו לקרוא את דברי ימי יהושפט בספר דברי הימים אנו מגלים מהו אותו קצף העטוף ברחמים שאליו רומז החוזה.

לאחר ששמע יהושפט את דברי התוכחה מפי יהוא בן חנני החוזה לא ענה דבר. נראה כי תשובתו מתבטאת במעשים: בהמשך הפרק מסופר בפרוטרוט כיצד פעל יהושפט ברחבי ממלכתו להשיב את ישראל אל ה' א-לוהי אבותיהם: הוא העמיד שופטים בכל הארץ והנחה אותם לשפוט את העם בצדק וביראת א-לוהים, ולדון את דיני התורה "וְהִזְהַרְתֶּם אֹתָם וְלֹא יֶאְשְׁמוּ לַה' וְהָיָה קֶצֶף עֲלֵיכֶם וְעַל אֲחֵיכֶם" (י). יהושפט מסיים את נאומו לשופטים באומרו: "חִזְקוּ וַעֲשׂוּ וִיהִי ה' עִם הַטּוֹב" (יא) בכך מוסיף יהושפט על ה'דברים הטובים שנמצאו עמו' בעבר, ומקווה שמעשיו החדשים יקֵּלו עוד יותר את הקצף שעתיד לבוא עליו ואולי אף יבטלוהו כליל.

ואכן בפרק הבא התרגשה צרה גדולה על יהושפט ועל עמו וזכות הדברים הטובים עמדה להם להצלתם ואף הרבה מעבר לכך. (על כך תוכלו לקרוא בפוסט הבא)


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

נס ההצלה ועמק ברכה

 

הן יהושפט והן אסא אביו זכו לניסים במלחמותיהם עם האויבים שבאו עליהם, לאחר שנשענו על ה' וקראו לו להושיעם מצריהם. אסא רדף אחר הכושים והכה את "כל הערים סביבות גרר" (י"ד, יא-יד) ואילו יהושפט נפטר מן הרדיפה אחרי בני לוט וחבריהם, כי הם בעצמם היכו "איש ברעהו למשחית" (כג), ויהושפט מצא את כולם מתים: "והנם פגרים נופלים ארצה ואין פליטה" (כד). הנס היה כאן גלוי. ולפיכך זכו ממלכת יהודה בימיו: "ויהי פחד אלקים על כל ממלכות הארצות בשמעם כי נלחם ה' עם אויבי ישראל" (כט).

לאחר ההצלה נקהלו יהושפט והעם לעמק ברכה. אפשר שנקרא העמק גם תחילה כך, אם על שם בעליו, אם על שם המעיינות שהיה העמק משופע בהם, והכתוב כאן חוזר ודורש את השם על שם המאורע. משערים שהכוונה לעמק אל ערוב, המשופע במעיינות, וזכר השם 'ברכה' נשתמר בח'רבת בוריכות, היושבת בתוך העמק. ושמא ניתן לומר ש'עמק ברכה' הוא 'עמק יהושפט', הנזכר בנבואת יואל (יואל ד', ב), הדורש אמנם את שם העמק על שם המאורע העתיד לבוא: "וקבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם..." (שם), ועם זאת אפשר שרומז יואל גם למעשה יהושפט כאן, המשמש דוגמה למעשה שעוד ייעשה בעתיד.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר דברי הימים ב עמ' תשיח-תשיט, תשכג-תשכד

Volver al capítulo

משפט התורה וקבלת תוכחה

 

בנוסף למינוי משלחת החכמים (י"ז, ז-ט), יהושפט עצמו שב ויצא בעם, בכל רחבי ממלכתו, "מבאר שבע עד הר אפרים וישיבם אל ה' אלקי אבותיהם" (ד). 

ולא רק ללימודה של התורה בעם עשה יהושפט, אלא גם להשלטתה בעם על ידי משפט התורה. ולראשונה, אחר משה, מצאנו שמלך מישראל ממנה ומארגן מערכת שיפוטית בכל עיר ועיר, ועליהם את בית הדין הגדול בירושלים, המורכב "מן הלויים והכוהנים ומראשי האבות לישראל" (ח), הפוסק בכל חילוקי הדעות שבין השופטים המקומיים, וממנו יוצאת הוראה לכל ישראל "בין דם לדם בין תורה למצווה לחוקים ולמשפטים" (י). מכלל השופטים תובע יהושפט לדון "ביראת ה' באמונה ובלבב שלם" (ט), תוך אמונה כי המשפט הוא לה', ושהוא גם נמצא עמהם בדבר משפט.

גם יהושפט וגם אסא אביו - מחוברים לנביאים ודורשים בהם את דבר ה'. אלא שמשהוכיח חנני הרואה את אסא על שנשען על מלך ארם - כעס עליו ונתנו לבית המהפכת (ט"ז, י). ואילו הבן - יהושפט - משהוכיחו בן 'הרואה' דלעיל - הוא יהוא בן חנני החוזה - על שהלך לעזור לרשע, לא כעס על הנביא, אלא קיבל תוכחתו: "וישב יהושפט בירושלים" ולא מצאנו שהלך עוד לשומרון (ב-ד). וכיוצא בזה לא כעס יהושפט על אליעזר בן דודווהו ממרשה (כ', לז), שהוכיחו על שהתחבר עם אחזיה בן אחאב לעשות אניות בעציון גבר. ובכתוב המקביל בספר מלכים: "אז אמר אחזיהו בן אחאב אל יהושפט ילכו עבדי עם עבדיך באניות, ולא אבה יהושפט" (מלכים א כ"ב, נ). כלומר: קיבל את תוכחת הנביא במלואה. 

 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר דברי הימים ב עמ' תשכג-תשכד

Volver al capítulo

המלכות והקודש

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.