יריעות המשכן (א-ו)

את המשכן יש לכסות בכיסויים. השכבה הראשונה של הכיסוי היא עשר יריעות (רצועות בדים) שעשויים משש, תכלת, ארגמן ותולעת שני. הכתוב מפרט כיצד היריעות צריכות להיות מסודרות: היריעות מחוברות עם קרסי זהב, חמישים במספר.

יריעות האוהל (ז-יד)

מהי משמעותו המקורית של הפסוק "אחרי רבים להטות" (ב)? ומהו העיקרון החשוב הנלמד מן הביטוי הזה בפני עצמו, בשונה מהמשמעות המקורית של הפסוקים?

המספר 39 הוא מספר מקודש - רשימות פרטי המשכן (שאינן זהות) בפרקים ל"ה ול"ט כוללות 39 פריטים כל אחת, וכנגדם מופיעות במשנה ל"ט אבות מלאכה. 

הדעת נותנת שמלבד הכתוב בפסוקים ישנן מלאכות נוספות האסורות בשבת, אך כיצד הגיעו חז"ל דווקא למספר 39? 

ארון העדות הוא מקום ההתוועדות בין ה' לישראל כהמשך לברית סיני, חלקו העליון מבטא את הצד הא-לוהי שבברית, והתחתון - את הצד האנושי וביניהם - לוחות העדות המעידים על תוכן הברית.

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד׃ בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ז, כ-כא)

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תצוה סימן ב 

לאחר נתינת התורה לישראל, מבקש ה' מישראל לשמור על החיבור למקורה - ה' - ולבנות לו 'קיטון' כדי שיוכל לשכון אצלם, כך שהשראת השכינה תבטא את הקשר החי שבין התורה לנותנה.

מעשה המנורה מורכב, ומלמדים אותנו חז"ל שלא יכל משה לעשותה בעצמו. מדוע אם כן ציווה אותו ה' על עשייתה?

האם מזבח העולה הוא חלק מכלי המשכן? ואם כן - מדוע הוא נמצא מחוץ למשכן ולא בתוכו?

הציווי המיוחד על הבאת השמן למאור נועד להדגיש את חלקו של עם ישראל בהדלקת המנורה, שהוא גם חלקו של העם בעבודת המשכן והמקדש בכל הדורות.