את הפסוק"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'..." (ב) דורשים בעלי החסידות בהקשר למסע החיים של כל יהודי.
בראש השנה, ביום הכיפורים ובשמיני עצרת מקריבים קרבן זהה. שלושת הימים האלה "בחודש השביעי" הם ביחד, גם ראשית השנה וגם "צאת השנה".
משה, על אף ענוותנותו, דורש מה' בתקיפות למנות מנהיג ולמנוע מצב של אנרכיה.
מדוע היינו צריכים נביא-קוסם כזה בדמות בלעם כדי למנות את מעלותיהם של ישראל ולדבר בשבחם?
בני מנשה אינם מוזכרים בכל מהלך העיסקה עם בני גד ובני ראובן אלא רק בשלב הסופי ולא 'זוכים' לכל התוכחה של משה. מה פשר התעלומה הזאת? נראה כי חלק מבני מנשה ישבו באיזור הגלעד בימי יוסף והוא ניתן להם מן הדין.
לצורך קידוש המזבח והכוהנים נדרש תהליך נוסף, מורכב יותר מתהליך קידוש המשכן, מה פשר הדבר? ומדוע היה צורך לחזור על תהליך זה במשך שבעה ימים רצופים?
תיאור ימי המילואים מופיע רק לאחר הציווי על הקרבנות כדי להדגיש את מקומם של ישראל בעבודת המשכן, כך שלא תהיה הדגשה גדולה מדי על הכהנים המתווכים בין ישראל לעבודת הקדש.
פרשת צו חוזרת בשנית ומפרטת את כל הקרבנות עליהם נאמר כבר בפרשת ויקרא. לשם מה? נראה שבשונה מהפרשה הקודמת פרשתנו מפרטת את סדר העשייה של הקרבנות על ידי הכהנים.
האיסור לאכול דם מופיע בכמה מקומות בספר ויקרא, ומהמקומות השונים ניתן ללמוד שני טעמים שונים לאיסור אכילת הדם: ראשית - הדם נאסר באכילה מפני שהינו חלק ממערכת הקרבנות. ושנית - הדם הוא הנפש, ולכן לא ראוי לאכלו.
בעת הקדשת הכוהנים לעבודתם נותנים מדם הקורבן על תנוך אוזנם הימנית ועל בוהן ידם ובוהן רגלם הימנית. מה פשר העניין?