לא בצדקתך (א-ו)

משה ממשיך בנאומו ומבהיר לעם ישראל שהזכות להיכנס לארץ היא לא משום שעם ישראל הוא צדיק. משה חוזר על עניין זה פעמיים ואומר ש"לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם" (ה). הסיבה שה' מוריש את הארץ לבני ישראל היא כפולה: האחת – רשעת הגויים, והשנייה – זכות אבות.

תיאור חטא העגל (ז-כט)

תקופת המדבר הקשה (א-ו)

משה דורש מהעם לזכור את הדרך במדבר, בה ה' בחן את ישראל האם הם שומרים את מצוות ה': "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָו אִם לֹא" (ב). המטרה החינוכית של הבאת המן היא "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (ג).

השפע בארץ (ז-י)

אזהרה מפני קרבה לגויים ועבודה זרה (א-יא)

פרקנו כולל את פרשיית "שמע ישראל" – שמחייבת את העם להאמין בה' ולאהוב אותו, ושלוש פסקאות המסבירות את חשיבות שמירת המצוות.

פתיחה (א-ג)

משה שוב פותח באמירה "וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (א) אך לפני פירוט המצוות והחוקים הוא עוסק במצוות האמונה ובחשיבות של שמירת המצוות.

שמע ישראל (ד-ט)

ניתן לראות את פרק ה' כפתיחה לנאום המצוות האמוניות. משה בוחר להתחיל במה שהפך את עם ישראל לבני ברית עם ה': מעמד הר סיני וההתגלות של ה' לעם. מעניין לשים לב שספר דברים לא משתמש בשם המקום "סיני", אלא מכנה את הר סיני – הר חורב.

פתיחה לתיאור הברית בהר סיני (א-ה)

בפרקנו מופיעה מצווה יחודית - מצוות אהבת ה'. מעצם הציווי נלמד מסר נפלא - יש לנו אחריות על רגשותינו ותחושותינו, ואנחנו מסוגלים ומחוייבים לנתב אותם שיהיו ממוקדים בטוב.

מדוע מדגיש משה וחוזר על כך שהתגלות ה' בסיני היתה באש?

Moshe’s name does not appear in Parashat Tetzaveh. The Zohar explains this as stemming from Moshe’s objection to the suggestion made by God to destroy the nation of Israel after the Sin of the Golden Calf, and replace them with a new nation from Moshe’s family. Moshe said to God: “Now, if You will forgive their sin [well and good]; but if not, erase me from the record which You have written!” (Shemot 32:32). Moshe’s threat was successful, and because of that ultimatum, God forgave the people of Israel and did not destroy them.

"וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים ו', יח)