"לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם... 
לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'" (דברים כ"ג, ד-ט)

לא יבא עמוני ומואבי... - על העצה שיעצו אתכם להחטיאכם...

לא תתעב מצרי - מכל וכל, אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם? שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק. לפיכך -

"וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם. וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם. 
וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ..." (דברים כ', ב-ה)

פרקנו מגיע בצמוד לפרשת המלך, ופותח בציוויים המתייחסים לסכנות הטמונות במעמדו של המלך ובנסיונותיו לבסס את מלכותו שלא על פי התורה.

The repeated refrain in Parashat Pekudei – one that appears over and over again – are the words: “As the LORD had commanded Moshe.” This expression appears fifteen times in our parasha; in the entire rest of the Torah it appears only about forty times. This repetition serves to inculcate in the reader’s consciousness in an unambiguous manner that there is no room for human creativity or reinterpretation of the subject discussed in the parasha – the construction and erection of the Mishkan.

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה... וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ... כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה... כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה... וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת... וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ..." (דברים כ"א, י-כג)

עגלה ערופה (א-ט)

במקרה ונמצאה גופה בשטח הפקר, שאין דרך לדעת מי היה הרוצח  – זקנים ושופטים יבדקו איזו עיר היא הקרובה ביותר לגופה. זקני העיר הקרובה צריכים לקחת עגלת בקר, להוריד את העגלה אל נחל איתן, לערוף שם את ראשה, לשטוף את ידיהם על גבי העגלה הערופה ולומר: "יָדֵינוּ לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם" (ז-ח)

הפרק כולו עוסק בדינים הנוגעים למלחמה: שני העניינים הראשונים נוגעים להכנות למלחמה ואילו העניין האחרון נוגע להתנהלות בעת הלחימה.

הכנות למלחמה (א-ט)

ערי מקלט (א-י)

דיני כהנים ולויים (א-ח)

בפסקה זו מובאים שלושה דינים שונים הנוגעים למעמד המיוחד של הכהנים והלויים. הדין הראשון: לכהנים ולויים אין נחלה בארץ "ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ" (ב). הדין השני: מי שזובח לה' שור או כבש, צריך לתת את הזרוע, הלחיים והקיבה לכהן. כמו כן גם את ראשית הדגן, התירוש והיצהר וראשית הגז – יש לתת לכהן. הדין השלישי: במקרה שיבוא לוי מכל מקום בארץ לבית ה' – הוא יוכל לעבוד בבית ה' ולקבל ממתנות הלויים.

אזהרה מפני נבואת שקר (ט-כב)

הפרק נפתח באיסור הקרבת קרבן עם מום "כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא" (א), ולאחר מכן עובר לנושאים שונים.

איש או אישה שעובדים עבודה זרה (ב-ה)