"וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'" (ירמיהו י"ג, יז)

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ה עמוד ב 

הרמב"ם בספרו 'מורה נבוכים' מתייחס לעניין המעשיים הסמליים שמובאים בדברי הנבואה וקובע כלל לפיו "הכל במראה הנבואה". 

גאולה בחסד תתרחש, ובעצם כבר מתרחשת בחלקה לנגד עינינו המשתאות כיום, כאשר יגולו רחמיו של ה' על מידותיו והוא יגאל את עמו גם בלא שעשו תשובה. כזאת היא הגאולה המתוארת בפרקנו.

מהותה של התענית אינם המעשים החיצוניים, כל אלו הם רק המעטפת לתוכנה המהותי. יש לצקת תוכן רוחני במעשים החיצוניים, והדבר נכון גם בנוגע לשבת ולמועדים.

מול המהומה הפנימית בנפשו של הרשע, מתאפיינת דמותו של הצדיק בשלום. השלום אינו רק מתנה ושכר לצדיק בסוף ימיו אלא הישג שהוא מתמודד כל חייו כדי להשיגו.

In Parashat Vayehi Yaakov prepares for his death by taking three distinct actions:

First, he ensures that he will be buried in the Land of Israel;

Second, he blesses Yosef’s two sons, which also offers him the opportunity to discuss Rachel’s death and burial with Yosef;

Third, he turns to each of his sons individually, with a combination of a blessing and a final command, setting goals for each as he blesses them.

עולמה של היהדות רווי שאלות. המקרא, התלמוד והספרות היהודית לדורותיה רצופים בהן. לא "היהודי הנודד", אלא "היהודי השואל", הוא-הוא אב הטיפוס והדגם, האות והמופת. ועם כל זאת חשוב לדעת כי לא לכל שאלה יש תשובה.

מה פשר רצף הנבואות בפרקים שלפנינו? האם יש קשר בין נבואה לנבואה? דומה שלא סתם נכתבו הדברים באופן שבו הם נכתבו אלא יש כאן מלאכת מחשבת של ממש שבאה לבטא כי הנביא במסכת חייו הוא שיקוף לסיפור של א-לוהי ישראל.

המקדש אינו רצוי כשחוטאים (א-ד)

בפסקה זו מובאים דברי תוכחה לבוני המקדש: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי־זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ־לִי וְאֵי־זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי" (א). כאשר העם חוטא אין הקרבנות ובניית המקדש רצויים "יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא־חָפַצְתִּי בָּחָרוּ" (ד).

שמחת ירושלים ונקמה ברשעים (ה-יז)

"הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ" (ירמיהו י"ב, ח) 

היתה לי נחלתי כאריה ביער - מדמה אותה במשלו כמי שגִּדֵּל חיות מדבריות לעשות אותם בני תרבות והיה לו ארי בן תרבות שהיה משעשע עמו, אבל כאשר עבר עמו דרך היער נזכר את מעמדו הקודם הפראיי ונתן בקולו על אדונו...