לקולות הרגילים של חיי היומיום התקינים בעת העתיקה, מצטרף רעש חיכוך אבני הרחיים, כפי שאנו למדים גם מנבואת ירמיהו. אלו סוגי אבני רחיים מוכרים לנו כיום? ומה היה אופן שימושן?

לצד גלות יהויכין המפורסמת, נפוצו יהודים בתקופת האנרכיה שבסוף ימי ממלכת יהודה, לכל הארצות שסביב ארץ ישראל ואף התערו שם. מסתבר כי תופעת הגלות החלה בעם ישראל עוד קודם לחורבן.

לפניכם סרטון קצר ובו סקירה מהירה של תחנות חשובות בחייו של הנביא ירמיהו.

בפסוקים ל-לב פונה ירמיהו אל שלושה סוגים של נביאי שקר שהיו רווחים בזמנו: נביא שגונב נבואות מנביא אמת ואומר אותן בשמו שלו (תופעה שאנו מכירים גם מהקשרים אחרים), נביא שיודע לנאום בפאתוס וברהיטות וחושב שבכך הוא מתנבא, והשפל שבכולם – נביא שמשקר ובודה נבואות מלבו.

ה' קרוב ולא רחוק, הוא רואה הכל "וכותב וסופר ומונה" - לא רק בימים נוראים, אלא בכל רגע ורגע. ה' מלא את הארץ, והוא תמיד שם.

שני עניינים מעלה ירמיהו בנבואתו שבפרקנו: גורלו של הגּוֹלֶה, שאיבד לתמיד את ארצו, קשה יותר מגורלו של המת. והדרך לדעת את השם אינה נעצרת בשלב ההגותי, אלא נבחנת בהנהגת דין וצדק. 

האמונה בה' אינה נוכחת עוד בין אנשים. גם הצדיקים שהמשיכו לנצור אותה בלבם, לא בטאו אותה יותר בפיהם ובכך היא אבדה את ערכה.

על העם לתקוע בשופרות ולהתעורר לתשובה. אך הם אינם מקשיבים לקולו של השופר, המבשר את החורבן הקרב, ובמקומו ישמעו את קול פרסות סוסי האויב.

ירמיהו מבקר את העם על הזנחת דרך ה', על ידי משל לאשה המטפחת את יפיה ומזניחה את עבודת השדה.

ירמיהו מתאר כיצד חטאי ישראל מהווים עיוות מוסרי חברתי שגורם לאיבוד הזכות לשבת בארץ, וממילא לגלות. הדרך היחידה לתקן זאת היא לשוב ולהתוודות על החטאים.